בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני שנים מספר, התפרסם מי שכעת מכהן כראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כמי שאמר שהשנה 1938 ואיראן היא גרמניה.

כמובן, הואיל וקהל היעד אמור להכיר את זוועות מלחמת העולם השנייה בעיקר בשל הברבריות הגרמנית כלפי יהודים, ללא המורכבות וההקשר שלה, ברור שמדובר בסכנה ברורה ומיידית.

הדברים נאמרו בסוף שנת 2006 (לפחות על פי הכתבה שמצאתי). ברור שנתניהו לא דייק, שכן אם היה מדייק, כעת קרבות המפנה של סטלינגראד, מידווי ואל-עלמיין כבר היו אמורים להיות מאחורינו וקואליציה מקיר לקיר אמורה הייתה לשעוט לעבר טהרן על מנת לחסל את אחמדינג'אד או חמינאי בבונקר.

מכאן, שוודאי גם לא דייק ביתר חלקי האלגוריה. ודאי לא באמת התכוון לאיראן כאשר ניסה להזהיר אותנו מפני הסכנה הצפוייה.

הנה, לאחרונה, דרך הקטע הזה בבלוג של יוסי גורביץ, הגעתי לסרטון הבא על חגיגות יום ירושלים 2011 בידי אספסוף יהודי לאומני:

שירת"מוחמד מת" (עובדתית, זה נכון מזה מילניום וחצי, אבל בהחלט מדובר בהתגרות חסרת טעם), "מוות לשמאלנים", "איטבאח אל ערב" (על משקל קריאת איטבח אל יהוד החביבה על החמאס שמסתבר יותר ויותר ישראלים מעריצים ורוצים להידמות לחבריו העלובים) ומשפטי אצטדיון כדורגל מטופשים אחרים מלווים את חמומי המוח היהודים שנראים כמו נלקחו מליל הבדולח של 1938 או פוגרום אחר משנות השלושים.

דרך קטע אחר של "הצועד בנעליו" הגעתי לסרטון הבא על החגיגות מאותו יום ירושלים הארור:

בסרטון, על רקע תהלוכות יום ירושלים והילדים המשמשים כתפאורה למצעד הלאומנות, ניתן לראות כיצד שוטרים ישראלים  מפליאים מכותיהם בבחור אמריקני צעיר העונה לשם לוקאס קורנר אשר בא למחות על הכיבוש הישראל ולפחות על פי הסרטון לא נראה מסוכן במיוחד או מהווה איום כלשהו על רבבות הצועדים.

אני לא בטוח האם האלימות המשטרתית היא על רקע היותו אשכנזי, אזרח האימפריה האמריקנית שלפחות למראית עין מנסה לרסן את ישראל או בשל הכאפייה שמסביב לצווארו. בכל אופן, היא נראית מנופחת מעבר לכל פרופורציה.

והנה אנו חוזרים לנתניהו ולוח השנה. אי דיוקים כמובן קיימים בדבריו. השנה היא לא בהכרח 1938. איראן היא בעצם ישראל (את זה אמר אביב גפן עוד כאשר הייתי בתיכו בסוף שנות התשעים, כפי שניתן לראות בקליפ הנהדר הזה לשיר בוקר טוב איראן) וגם ההשוואה לגרמניה לא לגמרי מדוייקת, שכן הלאומנות הנאצית לא הייתה מושתתת על דת (ועוד איזו דת, השם ירחם) ונפילת הרייך הגרמני הובילה בדיעבד ליצירת אחת המדינות הדמוקרטיות המשגשגות בעולם, בעוד קשה להעלות על הדעת שסופה של המדינה היהודית יוביל למשהו מוצלח במיוחד.

אך אף על פי כן, בגדול, אני מאמין לנתניהו.

המעניין הוא שעל אף שרבבות שנים של הגירה, נדידה ממקום למקום ואינטראקציה בין אוכלוסיות, המין האנושי מורכב מקבוצות דומות למדי. זבל אנושי קיים ברחבי תבל ואנשים הגונים יימצאו בכל מקום. מה ששונה זו המסגרת הפוליטית המאפשרת או לא מאפשרת זוועות כגון אונס של כחמישים נשים מידי שעה (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ראו למשל כאן), מהומות אתניות (ראו הסרטונים הנ"ל. והם לא גרועים במיוחד) או לחילופין חיי תרבות ושגשוג.

ובכל יום, כאשר אני מתעורר שלא בישראל אני מרגיש בר מזל. כפי שאמרתי לעמיתי חוזה החי באירלנד גם כן ובמקור הגיע מגואטמלה, לא מקום סימפטי, במיוחד אם אתה נהג אוטובוס אך גם לאנשים אחרים (למשל, ראו כאן), זה אולי מצטייר אצילי להישאר היכן שנולדת ולנסות לשנות את השיטה חרף כל הקשיים, גם אם היא רקובה מהשורש. אך הואיל ואנו חיים רק פעם אחת (נכון לעתה אינני מאמין גדול בגלגול נשמות), איש לא ישיב לך את השנים האבודות בבוא היום.

אגב מקומות לא סימפטיים במרכז אמריקה, לפני כשבוע, בעודי מטייל עם קבוצת אנשים בהם בחור מקסיקני, הזכרתי בשיחה את דנה רישפי שנעלמה לפני כארבע שנים במקסיקו, לאחר שדיברנו על מקסיקו כמקום מסוכן. בתומו של יום, חיפשתי עדכונים בגוגל והגעתי לכתבה הזו בנענע מדצמבר 2010.

כמובן, אין דרך לדעת האם מה שנכתב על סחר באיבריה של דנה הוא נכון. יחד עם זאת, הצמרמורת והחלחלה שעברו בי בעודי קורא את השורות הללו לא יתוארו במילים. האם אי פעם נזכה לחיות על פני עולם נורמלי? לא בימי חיינו. כפי הנראה לעולם לא.