בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

עדכון טאי צ'י אחרון בהחלט!

זהו. מאחורי אומנות הלחימה המסריחה הזו.

ולמה אני אומר מסריחה?

זאת תבינו מיד...

במהלך השיעור האחרון שהיה הבוקר, הגעתי להבנה חדשה. ובכן, איחרתי לשיעור בכשלוש דקות, על מנת להימנע מהקשקושים המיותרים.

אך אבוי, השיעור החל ללא זיבולי השכל, כך שכאשר נכנסתי לאולם, אנשים בדיוק עשו את תרגיל החימום הראשון.

איך נכנסתי לאולם, פתאום זה הכה בי!

האולם היה מסריח!

לאולם היה ריח מצחין של גרביים מעופשות...

הסיבה פשוטה. עוד בשיעור הראשון של הטאי צ'י, אי שם באמצע אוקטובר, אמר המדריך שלנו שמותר להתאמן עם נעלי ספורט, עם גרביים או יחפים.

מה לעשות. רוב האנשים משום מה החליטו שהכי נוח להם להתאמן עם גרביים.

וזה מסריח!

וכלל לא מובן לי איך בשעה שמונה בבוקר, בשיעור הראשון, אנשים מגיעים עם גרביים בדרגת סירחון כה גבוהה!

מה, הם לא מחליפים את הגרביים בכל השבוע שלפני?

ההגיון מחייב שדווקא בתחילת היום, הגרביים לא יספיקו לספוג את כל הצחנה של זיעה חנוקה בנעל.

אבל הגיון לחוד ומציאות לחוד...

האוויר באולם הטאי צ'י ספוג בניחוח גרביים נוראי.

אין פלא שהמדריך מדבר כל מיני דברים הזויים על צ'י, דאן טיאן ועושה כל מיני תנועות וטוען שהוא בעלי חיים.

הבן אדם מסטול!!!

מה הפלא איפה? האפקט די דומה לפטריות ההזיה שאנשים נוהגים לקחת במדינות המזרח הרחוק. זה עשוי לעשות אותך שמח (ומי שראה את החיוך הדבילי של המאמן שלנו, יודע לאיזה אושר אפשר להגיע מלהיות טבול יום שלם בענן זיעה שהתבשלה בנעליים), אבל מצד שני אתה מתחיל לדבר שטויות...

אז מה בעצם ההבדל בין בן אדם שטוען שהוא דוחף הר כאשר הוא מתאמן טאי צ'י לבין בן אדם שטוען שהוא דוחף הר שהוא על אקסטזי?

מה ההבדל בין אדם שטוען שהוא פיל/חסידה/עגור/נחל וכדומה בזמן שיעור טאי צ'י בתוך אולם אפוף בריזת גרביים לבין אדם שבלע פטריית הזיה?

אין הבדל!

ולסיום, רק אספר ואומר שבכל שיעור טאי צ'י לומדים...

אבל לא בדרך שהמדריך שלנו מספר, על מציאת השלמות הנפשית והגופנית.

בכל שיעור טאי צ'י לומדים עוד שטויות שהמאמן חשב עליהן בלילה שלפני...

למשל היום הוא עשה תנועה מגוחכת בה הוא קירב את הידיים (אנחנו כאמור חוזרים אחריו) ואמר "אנחנו דוחסים צ'י"...

בשלב הזה לא עמדתי בבליל השטויות והתחלתי לצחוק.

צחוק הוא דבר מדבק, כך שגם הסביבה שלי החלה לצחקק וכך גם האנשים בצדו השני של האולם.

בקיצור, היה נחמד. נחמד אך מיותר.

ויותר לא תזכו לקרוא על חוויות שיעורי הטאי צ'י שלי לעולמי עד...

איזה מזל שהקורס הזה הוא בלי צ'י-יון...

(פעם ראשונה שסיפרתי על טאי צ'י וגם פעם שניה שסיפרתי על טאי צ'י)

יהלום של בלוג

לחבר הכנסת שאול יהלום יש בלוג חדש (נראה כאילו התקנא בהצלחה של חבר הכנסת אהוד יתום).

אחד המשפטים שמופיעים שם, למעשה המשפט הראשון בקטע השני שמופיע בבלוג הוא "הסרבנות אסורה. נקודה! גם מימין וגם משמאל".

מילים יפות לחבר הכנסת, רק השגה קטנה לי.

אם הוא כותב נקודה, מדוע הוא משתמש בסימן קריאה ישר אחר כך?

בכל מקרה שתהיה לו יותר הצלחה מעוזרו הפרלמנטארי של חבר הכנסת יתום.

משחק מילים מרושע במיוחד

אהוד אולמרט נפטר. לא, חלילה לא מעול המצוות (זו הסיבה אגב שיהודים נפטרים ולא מתים), הוא נפטר מתיק התקשורת בו החזיק (ולא עשה בו דבר משמעותי) אותו זנח לטובת דליה איציק.

זה מותיר את אהוד עם תיק התמ"ת.

ורק לי, ראשי התיבות של שר התעשייה, המסחר והתעסוקה מזכירות את המילה תמות?

אולמרט, שר התמות...

או תמים, או ש...

טוב, יש דברים שלא כותבים (אם כי אני מניח שאופן כתיבת הדברים הבהיר את האסוציאציה המטופשת שעלתה בי בקריאה חפוזה)

חופש מדת - ציטוט

אני רוצה לצטט כאן משפט מספרו של בנימין נויברגר "דת ודמוקרטיה בישראל" שנדפס בירושלים ב-1997. הציטוט מעמוד 16 :

"חופש מדת מוגדר כ'חירותו של כל אדם שלא לקיים את מצוות הדת'. במדינה דמוקרטית אין כופים מוסד דתי, טקס דתי, פולחן דתי, הצהרה דתית ומחויבות דתית על אדם כדי לממש את חירויות האזרח המקובלות, בהן כבוד האדם, חופש הביטוי, חופש המצפון, חופש הנישואין ושוויון בפני החוק".

הציטוט כאמור לקוח מספר של נויברגר - "דת ודמוקרטיה בישראל". מומלץ (ומקרה שתהיתם, יש בו גם חלקים נרחבים המדברים על המסורת הדמוקרטית [או לפחות השוויונית באופן יחסי לדתות אחרות] של היהדות, המסורת הבלתי דמוקרטית ביהדות וסיכום של דת, מדינה וחירות האזרח בישראל).

חבל שלא כל הדברים הללו, המאפיינים דמוקרטיה, חלים בישראל.

טלי פחימה

אני קורא על סיפור מעצרה של טלי פחימה וזה מעורר כמה מחשבות. מחשבות קצת יותר מעמיקות מהשעשוע שמשאלת לבו של זביידי, אחד מבכירי המחבלים מג'נין (על פי מה שמדווח בתקשורת הישראלית שמתבססת על מערכת הביטחון הישראלית) היא לאכול יחד עם טלי פחימה קוסקוס.

אפילו נהגי המוניות שמצהירים על עצמם כשמאלנים בסוף הכתבה, לא ממש משעשעים אותי כפעם.

אין ספק כי טלי פחימה עברה על חוקי מדינת ישראל (על פי הדיווחים), בכך שהפרה צו אלוף ונכנסה לג'נין על אף האיסור הגורף שיש על ישראלים להיכנס לשם ושהתה עם ראש ארגון חללי אל-אקצה בג'נין (שבינתיים, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שונה שמו לגדוד יאסר ערפאת) זכריה זביידי (רק לי השם זכריה נשמע כמו שם של אחד מטובי בנינו?) שנחשב ארגון טרור בישראל.

אין ספק שעל כך היא צריכה להיענש, על אף האמפטיה שיש כלפי הבחורה שבחרה לשחות כנגד הזרם, לעשות את מה שנחשב חריג בכלל הציבור, אך הנכון בעיניה - מה שהיא הגדירה כהגנה על תושבי מחנה הפליטים בג'נין וסיוע הומאניטארי.

היא עברה על החוק הקיים ולכן היא צריכה להיענש. היה רצוי שטחנות הצדק הישראליות יפעלו מהר יותר וימצו איתה את הדין מהר ככל האפשר, במקום לגרור אותה בדרך הייסורים של עינוי סיני פסיכולוגי.

אבל כאמור, אמרתי שהמקרה מעורר אצלי כמה וכמה מחשבות. מחשבות שהן הרבה מעבר.

אני מתכוון לצדקת החוק.

האם ישנה הצדקה גורפת שהמדינה תמנע מאזרחיה (וזרים) את חופש התנועה בשטחים?

האם מדובר בדאגה כנה לשלום גופם של האנשים המעוניינים לבקר באותם אזורים, או במניעים אנוכיים של מניעת חופש מידע?

האם קיימת הצדקה למנוע מכל ישראלי שחפץ להיכנס לשטח שישראל כבשה, על מנת שיוכל להתרשם במו עיניו מי היא אותה אוכלוסיה שכנה שמוצגת בתקשורת הישראלית כשטנית ושונאת ישראל?

אותה אוכלוסייה שרבים בחברה הישראלית מתוודעים אליה בשנים האחרונות רק כ"מחבלים" או מסייעים למחבלים, בזכות התקשורת או דרך כוונות רובה.

מזמן לא ביקרתי בשטחים. סליחה, היית שם בשירות המילואים שלי, הגנתי על התנחלות שכוחת אל. לא נתקלתי כמעט בפלשתינאים, מעבר לבודדים שבאו לעוד באדמותיהם של יהודים.

אותם אנשים קשיי יום שרוצים רק להרוויח את לחמם.

אבל כן ביקרתי באותם "מעוזי מחבלים" בשנת 2000, בטרם פרץ העימות האחרון.

אולי זה יהיה מוזר לשמוע (או לקרוא), אבל עד כמה שאני זוכר, בצד השני, הפלא ופלא, ישנם בני אדם...

בני אדם שלפעמים קר להם, לפעמים הם רעבים, לפעמים כואב להם ותמיד הם מנתחים את עולם על פי הידוע להם.

ומה שהם רואים מבחינתם, זה רק חלק אחד של החברה הישראלית, החלק שאוחז נשק, החלק שלובש מדים.

ומכאן הצעד לתיעוב ותסכול קטן עד לא קיים...

ומה אנחנו רואים בצד השני?

האם אנחנו מבקרים שם?

לחלקנו יש זיכרון מתוק, של פלאפל בשלושה שקלים, אולי אכילת חומוס טוב יותר מהזבל שמפרסמים עם שירי זוועה בטלוויזיה.

ואז חושך, דממה.

והופ, "כל הערבים רוצחים", "כל הערבים מחבלים".

מה באמת אנחנו יודעים על הצד השני?

נראה כאילו יש אינטרסים רבים להסתיר מאיתנו.

כיצד נוכל לזעום ולשנוא את הצד השני אם נכיר אותו ונגלה שהוא לא שונה בהרבה מאיתנו?

כמובן קצת קשה לבוא, להצביע ולהגיד - "הנה ממשלת ישראל המרושעת פועלת רק על מנת למנוע מאיתנו מידע". כי לא יהיה זה מדויק, לא יהיה זה הוגן.

כיצד אפשר להפריד בין הטיעון הלגיטימי של שמירה על ביטחונם של אלו שלא מבקרים בשטחים?

הרי היו אנשים שביקרו בשטחים ונפגעו.

חלקם מפעילות פלשתינאית, חלקם מפעילות של צה"ל (במקרה אחד טען סגן הרמטכ"ל דן חלוץ כי זו אשמה של צלם ערוץ 10 שנפגע ולא אשמת החיילים שירו בו. אמנם הוא לא היה נפגע אם לא היה שם, זה נכון, אבל בד"כ מי שמשתמש בכלי ירי צריך להיות מודע למעשיו והשלכות ואם אין לא אפשרות הבחנה, אז המצב חמור).

ברוב המקרים האמת לא תצא לאור בשל טיוחים, שקרים וכדומה ואם תצא, העונש שיקבלו האחראים מגוחך, כמו במקרה של הירי על פעיל השלום הבריטי טום הרנדל.

היכן באמת עובר הגבול בין שמירה על ביטחון לפגיעה בזכויות הבסיסיות כמו "חופש המידע"?

האם מותר לאלוף פיקוד בצה"ל לקבוע כי מקום מסויים אסור לכלל אנשי העולם למעט תושבי המקום (וכמה חיילים מיחידות עלית) להיכנס אליו?

מהבחינה החוקית מותר. אני מתכוון מן הבחינה המוסרית.

האם יש הצדקה לקבוע כי אוכלוסיות שלמות, רבבות אנשים, הן כמו מצורעות?

האם ההפרדה הזו מוצדקת?

אני חושב שרבים יסכימו איתי שיש כאן בעייתיות מסויימת שיהיה פזיז מצידנו לקבוע אם יש הצדקה או אין באשר למניעת חופש התנועה באזור הזה שהוא בשליטת ישראל.

אבל זה מחזיר אותנו לעניינה של טלי פחימה. אותה טלי שהפרה צו אלוף ושהתה במחצית האויב.

מבחינת החוק היבש, יצאנו מנקודת הנחה שהיא אשמה (ועל כן היא עומדת למשפט).

אבל האם החוקים שהיא עברה עליהם צודקים, האם יש להם הצדקה?

זוהי סוגיה שדורשת יותר העמקה והתשובה אליה לא קלה וכנראה לא תהיה מוסכמת.

אבל זו שאלה שכל אחד צריך לשאול עצמו. ולא לפתור אותה בתשובה - "זה לא ענייני", או "מגיע לה, היא בוגדת".

כי היום זו היא, מחר זה אנחנו. אם אדם אחד, תהיה דרגתו בכירה כשתהיה, יכול להפוך אזורים שלמים ל"מחוץ התחום" עבורנו ולנו לא תהיה זכות ערעור.

ואם מישהו עובר על החוק. הוא מיד זוכה להכפשות, כינויים ומסכת התעללות בירוקרטית, מי ערב שמחר זה לא יהיה אחד מאיתנו, על כל חוק אחר?

וכתבה יפה של אורית שוחט על "פשעיה" של פחימה והענישה של ישראל ב"הארץ".

סחף

גשמי הברכה שירדו בשבוע שעבר (למעט אותם מקומות שבהם כמעט גרמו בהם לאסון, כמו קריית חיים), בהחלט גרמו להתפעלות.

מצד אחד אין כמו להתעורר בבוקר בשבע, לצאת מהבית בסביבות השעה רבע לשמונה ולחזות בקשת בענן גדולה ונפלאה המשתרעת מולי במלוא תפארתה.

מן הצד האחר, לא סימפטי לחזור הביתה בשעות הצהריים, בחוץ גשם זלעפות (שזה חלק טוב) נהרות בוץ זורמים ברחובות.

נהרות בוץ, הכיצד?

ובכן, כל חיפאי, או כל מי שגר בעיר משופעת, ודאי מכיר את אותם נהרות הזורמים להם מידי חורף בצידי הדרכים אחת לכמה זמן, כאשר הגשם חזק מכדי שמערכות הניקוז יתעלו את כולו אל תוכן.

מה שבעיירות שטוחות מתנקז לאגמים, יוצר בחיפה נהרות מרשימים ובאזורים אחרים לא פחות ולא יותר ממפלי מים אשר שורדים עד החלשות הגשמים.

אכן הנהרות הזורמים על אספלט מרשימים בהחלט ובניגוד לנהרות אחרים, ברוב המקרים מימיהם הם מי גשם צלולים, לעיתים מהולים בשמן המכוניות שהצטבר על הכביש.

אולם נהרות הבוץ עליהם אני מדבר, הם תופעה נדירה יחסית שיש צורך בגורם נוסף שטרם הוזכר כאן.

אני מתכון לאתרי בניה.

אתרי בניה הם ארגז חול אחד גדול (במקרים רבים חול גנוב). פעולת הבנייה, מה לעשות, דורשת חול למטרות שונות, כמו יצירת בטון (בטון הוא תערובת של חול, מלט ומים וכאשר המים מתאדים, נותר הבטון), הנחת ריצוף (את הבלטות, בד"כ מניחים על חול) וכדומה.

כאשר יורד גשם רציני, אותו חול נסחף יחד עם המים וזורם בנהרות הזמניים של חיפה. כמובן שהסחף יוצר מחזה לא נעים לעין, בוודאי שלא נעים לרגליים שצריכות לחצות אותו ובנוסף לשני החסרונות הללו, אני מניח שגם מערכת הניקוז נסתמת...

ולא נראה כאילו זה מעניין מישהו מלבדי...

הפיתום

באחד הימים, בעודי עומד בתחנת האוטובוס וממתין לאוטובוס ואת אוזני אוטמות אוזניות שהן למעשה אטמי אוזניים וברי סחרוף מחזיר את הניגון באלבום הנפלא נגיעות, פתאום ניגש אלי בחור ושאל אותי שאלה מסויימת.

הבעיה הייתה שלא בדיוק שמעתי מה הוא אמר...

הוא דיבר בעוצמת קול חלשה, שלא נאמר בלחש ואני האזנתי לברי.

ואם זה לא מספיק, הוא לא הזיז את השפתיים!!!

בחיי, הוא פשוט דיבר מהבטן או משהו...

בסדר, אתה מדבר חלש. הגיוני. אני גם בד"כ מדבר בלחש ואנשים מתלוננים שאני בלתי נשמע. אבל לפחות אני מזיז את השפתיים.

וכך, את מה שלא עושה האוזן, עושה העין.

נא לא לצפות לפואנטה.

כי אין!

האילם

לאחרונה (על מי אני עובד?! תמיד הייתי כזה!) סיגלתי לעצמי התנהגות מגונה.

החלטתי שעל שאלה טיפשית, צריך להשיב בתשובה מטופשת...

במיוחד כאשר מדובר במאבטחים - אותם אנשים מסכנים שעובדים בעבודה מתישה מנטאלית שלא מפצה מבחינה כספית (כאשר תמיד חרב הפיטורים מרחפת מעל ראשם).

זה לא שאין לא אמפטיה וסימפטיה כלפיהם. פשוט כמה פעמים ביום אפשר להיתקל בשאלות מטופשות ולעבור על זה לסדר היום?

לא אני הוא האיש שישלים עם רוע הגזירה ולא אני הוא האיש שאקבל כפשוטו את עניין האבטחה והבדיקה הפולשנית במבני ציבור וקניונים!

וכך באחד הימים, בעודי נכנס לסינמטק חיפה, שמח וטוב לבב, לראות את הסרט הנפלא "אלפנט", כאשר ברשותי לא היה כל זכר לתיק, החליט השומר בכניסה להעביר עלי את "מכונת הפלאים" שתפקידה לאתר נשק. "שיג-רע" עד כאן.

אבל אז, הוא באה אליי ב"יציאה" משעשעת ושאל אותי "יש לך נשק?"

בשלב הזה חשבתי לעצמי מדוע הוא שילח בי את מוט הסרטן הגועלי, אם הוא שואל אותי?

או שיבדוק כמו שצריך, או שלא יבדוק ואז יסמוך על מילתי...

אך לא. קודם הוא בדק אותי פיזית ואז הוא שאל אותי.

מה הוא חשב לעצמו?

שפתאום אני אתוודה ואגיד "מזל ששאלת, באמת יש לי פה נשק שרציתי לפגע באמצעותו ותודות לשאלה שאלך, שהייתה במקום, הסינמטק ניצל"?

אז החלטתי, בניגוד לכל היגיון, להשיב ב"כן".

הואיל ולא זו התשובה לה ציפה, מיד זעו ונעו שרירים בפרצופו, מה שיצר מבט מופתע...

הוא מלמל משהו שאתרגם כאן לעברית. זה נשמע בערך כמו "יש לך נשק, איפה?"

השבתי "אני חמוש באהבה".

הוא לא תפס את גודל עוצמת נשק האהבה (או שהוא סתם היה אהבל, מה שיותר סביר) ולכן אמר לי שוב:

"אמרתי שיש לך נשק, איזה נשק, איפה?"

ושוב אמרתי "אני חמוש בנשק האהבה שנמצא כאן" (והצמדתי את שתי ידי לחזה).

פה הייתי מצרף משפט בסגנון הודעות האי מייל המרגיזות "הפעם הסינמטק ניצל, אבל תעבירו הלאה על מנת להגביר את הערנות והמודעות", אבל...

אבל זה לא סוף הסיפור.

ביום המחרת, יום שישי, נכנסתי לבניין האוניברסיטה.

שוב שומר בכניסה. למעשה היו שניים, בשתי כניסות קרובות.

לאחר חדירה פולשנית אל תיקי, שאל אותי השומר "יש נשק?"

מה עניתי לו אתם שואלים?

אני הפנמתי את הלקח של היום הקודם.

בתוכי רציתי לצעוק "פצצת אטום", "רוס"ר אם-16", "קלצ'ניקוב" או סתם "דליה איציק".

אבל ידעתי שגם אם אגיד שם של נשק קונבנציונאלי או בלתי-קונבנציונאלי זה או אחר, שוב אזכה להצקה מצד השומר שתצלק את נפשי הרכה והעדינה.

אז פשוט המשכתי תוך כדי התעלמות מופגנת משאלת השומר.

בעודי מתרחק אל מעמקי הבניין, שמעתי את השומר קורה לי עוד פעם אחת נוספת ומשלא הסתובבתי שמעתי אותו פונה אל השומר השני שהיה בכניסה הסמוכה.

מה הוא אמר אתם תוהים?

ובכן, הוא אמר "הוא לא מגיב" ואז הוא עבר לשלב הפרשנויות "כנראה הוא לא מדבר".

הם המשיכו לדבר עלי עוד כמה שניות, ודאי עלו עוד כמה ספקולציות לגבי התעללות שעברתי בילדות וגרמה לי לא לדבר (הייתי משתמש במילה אילם, אבל היא לא באוצר המילים של השומר ולכן היא לא נשמעה, סליחה).

המשכתי לי, שמח וטוב לבב.

אני אילם!

וכל מי שמכיר אותי באופן אישי, יודע מה גודל האירוניה...

גפרורים קוריאנים

מידי פעם אני נוטה להדליק נר...

לא לעילוי נשמות או לשם קדושת השבת חלילה, אלא על מנת להפיץ ריח טוב בחלל החדר ו/או הבית.

כאשר הייתי בקוריאה, בעיר שכוחת אל בשם קיונג ג'ו (שכוחת אל אמנם, אבל בעבר הייתה עיר בירה, לפחות של חלקו הדרומי של חצי האי הקוריאני), לקחתי חפיסת גפרורים, על מנת שתהיה לי מזכרת.

אכן חבילה חביבה עם מפה כיצד להגיע לאיזה בית עסק מסויים (מסעדת SIGA) ומספר הטלפון שלו. הבעיה היא, חוץ מהעובדה שכבר יותר משלושה חודשים לא הייתי בקיונג ג'ו, היא שגם אם הייתי שם, לא הייתי מצליח למצוא את המסעדה, מפני שכל הכיתוב בקוריאנית.

בכלל, לאכול במסעדה קוריאנית זו חוויה. האוכל לא רע. באמת. הבעיה היא שהצ'ופסטיקס מתכתיים, מה שמזכיר ביקור אצל רופא שיניים...

ונחזור לעניין הגפרורים הקוריאנים, בעלי הראשים הוורדרדים. ובכן, הבעיה המרכזית איתם, היא שהם לא נכבים...

כאשר עושים "פו" על הגפרור, האש אמנם כבת, אבל הגפרור עדיין נותר אדמדם כמו גחלי מנגל מלחשות, מה שאומר שכאשר אני זורק את הגפרור לפח, כעבור כמה שניות אני מוצא את ניירות הטישו עולים בלהבות...

לא אתפלא עם אחוז השריפות בקיונג ג'ו גבוה מזה בישראל...

אריזת הגפרורים הקוריאנית

שני גפרורים עם ראש ורדרד מקוריאה

לחמוד לצון

ואם כבר בענייני "אשרי הגפרור" עסקינן, לאחרונה לקחת חפיסת גפרורים מהמטבח וגיליתי שמישהו חמוד לצון והכניס אל תוך האריזה גפרורים שרופים. לא כולם היו שרופים, רק מרביתם. וזה עסק די מרגיז לברור גפרורים אשר ראשם נשרף לבין אלו שצבע הגופרית בהם חום, מה גם שמי שעשה זאת דאג לכך שהראש של חלקם יהיה מופנה לצד אחד של החפיסה, בעוד האחר לצד השני.

וכל מי שאמר שאין אכזריות בעולם, לא יודע על מה הוא מדבר!

קיימת אכזריות והיא פה אצלי בבית...

אגב, על האריזה של חפיסת הגפרורים כתוב שהם בטוחים לשימוש...

הם כל כך בטוחים לשימוש שלקח לי בערך חמישה ניסיונות עד שהצלחתי להדליק את אחד הממזרים הקטנים.

זהירות מוקשים

הידיעה הטראגית הזו צדה את עיני מהסיבה הפשוטה.

מותו של אותו עלם צעיר מנפל תחמושת, כאשר טייל באזור המוגדר כשטח אש של צה"ל, הזכיר לי את העובדה שמידי שנה מוקשי רגל ( או שאולי מוקשי נעל, התרגום הכי טוב שיכלתי למצוא ל-LANDMINES) הורגים כ-25,000 איש ברחבי העולם, רובם באזורים בהן שתי מעצמות העל מימי המלחמה הקרה עשו עימותים.

וכרגיל, אין פואנטה, אבל יש הרבה הרוגים.

מתחילים לצנזר

משרד המשפטים פנה לאחרונה למספר אתרי אינטרנט ישראלים בדרישה להתחיל לפקח על מנגנון הטוקבק (גרסה של YNET לעניין), כלומר לא לאשר לפרסום דברי הפצה.

דרישה כזו אמנם לא באה לבלוגים, אבל מי יודע...

בכל מקרה, בעניין הסתה בתגובות, אני מוכרח לציין שלאחרונה החלו להצטבר בקטעים השונים בבלוגי תגובות מכל מיני גורמים משיחיים (לעיתים נבחרים כינויים משעשעים כמו מוחמד, אחמד טיבי, לימור לבנת וכדומה). תגובות אלו בד"כ לא תורמות לדיון, בד"כ מנותקות מהטקסט כולו, אלא נטפלות לשורה או שניים, אבל הן משעשעות אותי ולכן הן נשארות, מה גם שאינני מאמין גדול בצנזורה.

יחד עם זאת, לעיתים, כאשר מדובר בגידוף חסר כל פשר, הקשר ומטרה (זולת ניסיון לעלבון), גם הודעות בבלוג זה נמחקות ללא אזהרה (אם כי בניגוד לטוקבקים, אין אפשרות לאשר תגובות בדיעבד (רעיון עבור יריב?!), על ידי כותב הבלוג, דבר שהיה יכול לחסוך הרבה "ריבי בלוגים" שכבר התנהלו בעבר.

בכל מקרה, אם אתם מעוניינים לתגובה לא עניינית שכל עניינה להעליב ולפגוע, הביטו על אחת התגובות האחרונות בקטע הזה (הכוונה לבחור שמאוד עצוב לו) שעוסק על ביקורת שיש לי כלפי חברה קדישא.

הואיל והוא נכתב כאשר הייתי בסין, עת לא מממש בדקתי תגובות שהגיעו אלי לאי מייל ומחקתי אותן ישר, גיליתי אותו רק כחודשיים אחרי והחלטתי להשאיר, על אף שכמובן מדובר בניסיון פתטי להעליב ללא כל מטרה.

אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם.

בני סכנין

לסיום קטע, רק אספר על משהו קצת מוזר שהבחנתי בו באוטובוס.

קבוצת כדורגל אחת, בני סכנין שמה, משחקת בליגה הבכירה (כמדומני בימינו מכנים אותה "ליגת העל", משום שהיא על הפנים).

קבוצת בני סכנין היא מהמגזר הערבי. מה שמאוד מרגיז את אוהדי בית"ר ירושלים שהם מהמגזר המקביל למגזר הערבי, רק שמצביע ליכוד (לא אני אמרתי, אביב גפן כתב על זה שיר). למשל בימים האחרונים בני סכנין ניצחו את ירושלים בתוצאה 2:0 (פה אני מפגין בקיאות מרשימה בכדורגל שכנראה לא תחזור על עצמה עוד זמן רב)

בכל מקרה, הבחנתי לאחרונה באוטובוס באוהד של סכנין. בהתחלה הייתי משוכנע שמדובר באוהד של הפועל חיפה, אבל כאשר קראתי מה שכתוב על צעיפו האדום-שחור-לבן, הבנתי שהוא בעצם אוהד של מועדון הכדורגל של סכנין.

הכל טוב ויפה (כלומר בכל זאת מדובר בכדורגל, אז לא צריך להתלהב), אבל למה לעזאזל הכיתוב על הצעיף הוא בעברית בלבד (לפחות מה שאני ראיתי)?

הרי מדובר בקבוצת כדורגל מהמגזר הערבי (שגם היא, אם הבנתי נכון חוטאת בחטא הבאת הזרים וכמובן רוכשת שחקנים שאינם ערבים). לא ראוי שתהיה כתובה מילה, אולי שתיים על הצעיף גם בערבית?

סתם נקודה מעניינת למחשבה. לא מעבר. כנראה שכדורגל נתפס כספורט שצריך לאהוד אותו בעברית.

ובנקודה חסרת נקודה זו אני פורש.

יש מצב שאחזור רק בפברואר (לפחות בפוסט ארוך, אולי יהיו כמה קצרים עד אז).

שלום ו-DANKE...

אלעד