בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ברוב של שני שופטים (אדמונדט לוי ואליקים רובינשטיין) נגד אחד (מישאל חשין) החליט בג"ץ לבטל את כתב האישום שהוגש נגד החייל יוסי פילנט בעוון קריאה לסרב פקודה בעת פינוי מאחז הסמוך ליצהר, מקום מגוריו.

ההחלטה לדחות את האישום (ולבטל מיד את גזר הדין שאותו החל לרצות - מאסר של 28 ימים) לא באה משום שלפתע התגלה כי פילנט זך באשר לאשמות שהואשם בהן.

למעשה השופטים היו מאוד מעוניינין שבצה"ל יערכו לו משפט נוסף לאחר הזיכוי.

הסיבה שבגינה החליטו לבטל את גזר הדין היא שמשפטו של פילנט היה לא הוגן.

הוא היה בלתי הוגן מכמה סיבות. בין היתר העובדה שהוא לא זכה להביא עדים שיעידו לטובתו, לעיין בחומר נגדו, להתייעץ עם עורך דין וכבונוס, אפילו הקש"ב (קצין שיפוט בכיר) ששפט את פילנט, אלוף משנה בדרכתו התרשל במילוי הטפסים.

אני מניח שרבים ששירתו במערכת הצבאית זוכרים את הסיפורים מהטירונות שבמשפט צבאי, גזר הדין נקבע מראש, בד"כ גם האשמה וכל עניין המשפט הוא הליך פורמאלי - הצגה.

אחרי הטירונות, במהלך השירות, אני מניח שרובנו זכינו לגלות שיש דברים בגו ולא מדובר בעלילה חסרת בסיס.

אמנם ישראל מדינה מכוונת ביטחון היא. כאשר אין עליה איומים היא יוצרת כאלה, כי הרי "כל העולם אנטישמי"...

אבל אין זה מצדיק את הפגיעה הזו, פעם אחר פעם בזכויות אדם.

משפטי הראווה הצבאיים, מעצרים מנהליים (כמובן בגלל חומר סודי וחשש לפגיעה בביטחון המדינה, כמו במקרה של טלי פחימה שהזכרתי בדיוק בפוסט הקודם) מנסים להקרין משהו...

אווירה כוחנית.

האווירה הכוחנית הזו אולי יעילה על מנת להשיג מטרות מסויימות, אבל מדובר בקורבן גדול שנשאלת השאלה אם תמיד צריך להקריב.

מדוע רבים כל כך מאיתנו תופסים את הצבא כגוף שלא שונה בהרבה מהאופן בו הוא מוצג בסרט "ספיחס" (בו חבורת אסקימו לימון מתגייסת לצה"ל) אבל בו בעת בוחרים במפלגות המעמידות בראשם גנרלים בדימוס (הם לא באמת עושים מילואים, אז הביטוי במיל' מעולם לא נראה לי במקום)?!

ואותה אווירה מיליטנטית כמובן היא כמו חרב פיפיות -פוגעת פעם בצד זה ופעם בצד אחר. היא למעשה כמו להבי המסוק המסתובבים ופוגעים בכולנו, גם אם בסופו של דבר הם מצליחים לרומם אותנו מהקרקע, עד שנגמר לנו הדלק ואנחנו מתרסקים...

אותו בית דין צבאי שפט את פעיל הימין למחבוש על עדוד סרוב, משום שהאווירה הציבורית (בחוגים מסויימים) היום מתנגדת לסרבנות ולא משום שהראיות הוכיחו אחרת ובלא שניתנה לו הזכות להתגונן.

אותו בית דין שלח סרבני מצפון לכלא, מפני שוועדת מצפון של אותו צבא החליטה לא להכיר בעובדה שמצפונם לא מאפשר להם לשרת בצבא (אני מתייחס אל סרבני המצפון כמו חגי בן ארצי, לא לסרבני השטחים).

באותו זמן שאותו חייל נשפט על עידוד סרבנות, ולרשטיין שעומד בראש מועצה בישראל מסתובב חופשי על אף שחילק כרוזים שקראו לעשות את אותו דבר.

באותו זמן שוועדת מצפון של צה"ל לא הכירה בסרבני מצפון בודדים ומיענה לשחררם מצה"ל, וועדות הבריאות של צה"ל (בדגש על בריאות הנפש) שחררו מאות ואלפי מועמדים לשירות ביטחון מטעמים נפשיים וועדות אחרות שחררו אלפי אברכים שתורתם אמונתם ובנות יראות שמיים שאמונתם מונעת מבעדן להגן פיזית על המדינה.

ועם כזה יחס איפה ואיפה, בין אלו שמשרתים לאלו שלא, מה הפלא שנוצר דיסוננס כה חזק בין מה שהחייל מכיר מהמציאות הישראלית שהוא חי בה מחוץ לצבא לבין המסגרת הצבאית שהוא חי בה.

ואפשר לבוא ולטען על ההבדל בין הצבא למדינה, בכך שהצבא מופרד מהפוליטיקה.

אבל את הטיעון הזה אפשר להפריך בקלות על ידי בחינת הדברים היוצאים מפיהם של אנשי המטה הכללי בנוגע למדיניות של ישראל (כמובן, "רק ממניעים בטחוניים") או העובדה שחלקם אפילו לא מחכה להשתחרר וישר מוצא עצמו סביב שולחן הממשלה, על כיסאות הכנסת או בניהול דירקטריון ממשלתי זה או אחר.

אז הש.ג. המסכן הוא היחידי שצריך להיות בלתי פוליטי, שומר טוהר המידות בזמן שהנהגתו נוהגת אחד בפה ואחד בלב - רשמיות בשיחות מול חיילים ופלישה לתחום הפוליטי בראיונות לתקשורת ובמיוחד בתחום המעשי מיד לאחר שחרורם.

האם זה הוגן?

אז יבואו ויטענו שצה"ל מסכן וזו אשמה של הדרג המדיני.

נכון. זו בעיה שהדרג המדיני מאפשר יצירת מערב פרוע מזרחה לישראל (או השתלטות בדואים על אדמות בנגב ובנייה בלתי חוקית בגליל) ומאפשר לנבחריו לחרוג ממסגרת גבולות הדיון הציבורי הלגיטימי ( קשה להגדיר את אותם גבולות, אבל המרדת קבוצות כנגד השלטון הלגיטימי [וזה יכול להיות ולרשטיין, זה יכול להיות חבר הכנסת אלדד ויכול להיות אחד מחברי הכנסת הערביים שמשווים באופן סיסטמטי את מדיניות ממשלת ישראל למדיניות הרייך השלישי]).

ונכון, צה"ל הוא גוף בלתי דמוקרטי שמטרתו בסופו של דבר לשמור על ביטחון ישראל.

אבל כל האמור בפיסקה האחרונה לא משנה בכהו זה את העובדה שצה"ל חורץ את דינם של חייליו, שולל את החופש של חייליו שהם כאמור כולם אזרחי ישראל, מבלי לטרוח אפילו להעמידם למשפט הוגן.

הזלזול המתמשך בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (שיש בו פגם מהותי, בסעיף 10 - סעיף שמירת דינים שלמעשה מאפשר לפגוע בכל אותו חופש שהוא אמור להקנות, בכך שאם חוקים ותקנות שהיו לפני זה, עומדים בסתירה לו, אזי הם שרירים וקיימים, על אף אותו חוק) שלכאורה אמור לדאוג לחוסן ויציבות החברה, בכך שהוא מטיל מורא על קבוצות אוכלוסיה שאינן מיישרות קו עם הממשלה, בסופו של דבר יביא לקריסה של אמות המידה המוסריות שלנו. גם כלפי אויבינו ובעיקר כלפי עצמנו.

ולכן, טוב שבית המשפט החליט לבטל של פילנט (שאני מאמין שישפט שוב וימצא אשם) והזכיר לרשויות הצבא שישראל, עדיין, מדינת חוק.