שמתי לב כי לאחרונה, כדרך הטבע, רבים מתלוננים על עומס החום הבלתי נסבל. אמנם זכיתי לקרוא זאת מפי אנשים שחוששים כי האספלט בריגה, לטביה, יותך בטמפרטורה האדירה של 33 מעלות צלזיוס. אך בעיקר זכיתי לראות זאת בעדכוני פייסבוק של אנשים המתגוררים בישראל (ומי אמר שפייסבוק לא שימושי, לפחות כטרמומטר?!).
ומה בעצם יש להתלונן? אחרי הכל, כלום ציפו למשהו אחר באזור קו רוחב 30 מעלות צפונית לקו המשווה בחודש יולי?! ולא מדובר בתינוקות בני יומם שמזג האוויר הקייצי בישראל חדש להם. מדובר באנשים אשר מתגוררים בישראל כל ימי חייהם.
לעומת זאת, בשבוע שעבר, ביום קיץ קריר וגשום בדבלין, נסעתי באוטובוס עם דאריו, בחור מנאפולי שחי באירלנד מזה מספר חודשים.
הוא אמר שהוא כבר לא יכול להתאפק לצאת לחופשה שלו בסוף אוגוסט, שבועיים באיים הקנאריים (אקלים חם, במקרה ומעולם לא ביקרתם או התעניינתם).
תהיתי האם הוא לא מרוצה ממזג האוויר באירלנד. הוא חייך והשיב שלא.
שאלתי אותו, האם בנאפולי יש לו בבית מזגן. לא רק שהשיב בחיוב, אלא אמר "בטח, בלי מזגן אפשר למות".
שאלתי את דאריו, האם גם לסבא וסבתא שלו היה מזגן. הוא חייך והבין שמעט הגזים בתיאור עומס החום.
אפילו אני, לא בגיל מופלג לעת עתה, זוכר את ילדותי בקריית מוצקין, בטרם הוריי התקינו מזגן ועוד מזגן. היה קצת חם בקיץ, לא משהו שלא ניתן לפתור באמצעות לבוש קל, שהייה בצל ולימונדה.
בכל אופן, אנשים, לפחות חלקם, מעדיפים לחיות בבועה ממוזגת הנמצאת באקלים סובטרופי מאשר באקלים ממוזג באופן טבעי. תמיד יוכלו הרי להתלונן על חשבון החשמל שהם נאלצים לשלם בעבור הפעלת המזגן.
אפשרות אחרת היא כמובן לעבור למקום עם אקלים נוח יותר.
שתי כתבות שהופיעו לאחרונה באקונומיסט מאירות את היתרונות שבהגירה.
"בריחת או הרווחת מוחות" (Brain Drain or Gain) מאירה את הרווח במדינות שמספקות את המהגרים, על פי רוב מדינות עניות הננטשות על ידי מיטב אנשיהן שעוברים למדינות עשירות בהן הם יכולים להרוויח את לחמם.
התפישה המקובלת היא שכוח העבודה החיוני והמוכשר, היינו רופאים, מהנדסים ויתר אקדמאיים עוזבים את מדינתם ומביאת להגירת הכישורים הנדרשים עימם. בכך מדינות עניות נדונות להישאר בעוני, אף על פי שלעיתים הן עצמן משקיעות לא מעט כסף ממאשביהן המועטים בהכשרת אותם מוחות בורחים.
לדוגמא, 40% מהמהגרים מהודו בני 25 ויותר המשיכו בלימודיהם מעבר לתיכון, לעומת שיעור של 3.3% באוכלוסייה הכללית במדינה.
אך למעשה, כך על פי הכתבה (וההגיון הבריא), אותם אנשים שולחים כסף חזרה הביתה לבני משפחתם (325 מיליארד דולר ב-2010 על פי הבנק העולמי) וכך עוזרים לכלכלה המקומית. זאת ועוד, הם מפתחים קשרים עסקיים בין המדינות אליהן הם מהגרים למדינות המוצא (דוגמא אחת הן אותן חנויות סיניות, הודיות וכו', אך זה רק קצה הקרחון). בנוסף, שנים לאחר מכן, רבים מאותם מהגרים חוזרים, עשירים יותר. הם צפויים להשקיע בחזרה במדינת מוצאם (קניית רכוש היא אולי דוגמא רעה, שכן זה מעלה את יוקר המחייה למסכנים שנשארים. שערו בנפשכם את יוקר הדירות בירושלים, לא מעט בזכות יהודים עשירים שקונים דירות נופש בעיר. אך כמובן, אם הם מקימים עסק ומעסיקים מקומיים זה טוב), להביא עימם כישורים שרכשו במערב שלא יכלו היו לרכוש במקום בו נולדו ובאופן כללי, מה שעשוי להיראות כדבר רע בתחילה, למעשה משרת את המדינות המספקות מהגרים.
שמרו לפעם הבאה שרבין יתהפך בקבר או מישהו שעדיין דבק בדיעה המטופשת שהגירה היא עניין רע והמהגרים (או בכינוי השלילי, היורדים) הם נפולת של נמושות.
בכתבה אחרת, ביקורת על הספר Exceptional People: How Migration Shaped Our World and Will Define Our Future מוזכר שכמובן יש מפסידים. אלו לא רק אותם עניים במדינות הקולטות שרואים את שכרם נשחק על ידי מהגרים שמוכנים לבצע את עבודה בעבור שכר נמוך יותר. אלו למשל גם אותן נשים בבנגלדש שכאשר בעלן יוצא לעבוד באתר בנייה במזרח התיכון ושולח כסף חזרה הביתה, הן גרות עם המשפחה של הבעל, תחת רודנות החמות כמובן. הכסף, על פי רוב, לא נשלח לנשים, אלא למשפחת הבעל. וכידוע, בעל המאה הוא גם בעל הדעה.
ברם אם נעשה חשבונות תועלתניים, כמו ג'ון סטיוארט מיל למשל, החסרונות מתגמדים מול היתרונות. על פי החישוב בספר, אם מספר המהגרים בעולם יעלה ב-3% (למיטב זכרוני, זו כמות האנשים החיים מחוץ לגבולות מהדינה בה נולדו בסך הכל), העולם יתעשר ב-356 מיליארד דולר בשנה. אם הגירה תהפוך חופשית, היינו כל אדם יוכל להגר לכל מקום, לפחות ללא פיקוח מדינתי, במרוצת 25 שנים העולם ירוויח 39 טריליון דולר. זה די הרבה כסף.
המהגרים תורמים למדינות להן הם מהגרים. הם יוצרים מקומות עבודה במדינות היעד ונהנים מהון שלא יכול היה להיות קיים, למרבה הצער, במדינות המוצא שלהם. כפי שנכתב לעיל, בטווח הקצר אולי מדינות המוצא תפסדנה (למשל 43% מהרופאים מליבריה עובדים בצפון אמריקה, מה שאומר שלאנשים בליבריה נפגעת הגישה לדוקטור), אך בטווח הארוך הן תרווחנה. יתרה מכך, המדינות להן המהגרים מגיעים זקוקות לכוח עבודה צעיר בחברה שהולכת ומזדקנת.
למרבה הצער, לאנשים על פי רוב קשה להסתכל מעבר לקצה החרטום ולכן מהגרים זוכים ליחס רע, שלא לומר מחפיר במקרים רבים.
לא בכל מקום, לא באותה איתנות. אבל בפעם הבאה שתשמעו על הפגנה נגד מהגרים (ובישראל ודאי תשמעו גם על הפגיעה בעם הנבחר בדמות גויים המאיימים לקחת בשבי את בנות ישראל החסודות), זכרו שלא מדובר במשהו רע.
אפילו מי שרואים עצמם ליברלים, למשל נחמיה שטרסלר, כותבים בגנות המהגרים והצורך להילחם בהם (המאמר מעט ישן, אך זכור לי היטב שכן הוא מגיע משטרסלר שעל פי רוב נוהג להתהדר בנוצות יונה רודפת שלום וסחר חופשי, כל עוד זה לא נוגע לתנועה חופשית של אנשים. שטרסלר לא שינה את עמדתו ומביע אותה בכל הזדמנות, למשל במאמר הזה מהימים האחרונים, פסקה שלישית מהסוף, בו מסתננים לא חוקיים מסודאן [הוא אפילו לא מדבר על אפריקה בכללותה ונטפל לפליטים חסרי ישע מדארפור] הם-הם שמביאים למצוקת הדיור בתל אביב ויושבי האוהלים הצבועים לא פוצים פה, כך על פי שטרסלר).
כמובן, צרות העין מובנת, במיוחד אם חיים במדינה קטנה וחושבים מיליונים של מהגרים פוטנציאלים שירסקו את המרקם החברתי. אך אם כל המדינות תפתחנה את שעריהן בו זמנית לכל דכפין, שום מדינה לא תסבול יתר על המידה, אם בכלל.
רוב האנשים מעדיפים לחיות היכן שנולדו (דאריו יחזור לאיטליה או למצער לעגן הים התיכון בסופו של דבר), ואם לא, אז הם מהגרים ותוך זמן קצר, מקסימום דור או שניים, הם מסתגלים לסביבה החדשה (שלמרבה האירוניה הופכת להיות הבית החדש שקשה לעזוב. שמעתי כה רבות על ישראל שלא יעזבו את ישראל משום שזה מרכז חייהם, אף על פי שהוריהם או סביהם, לעיתים גם הם עצמם חיו מרחק רב משם).
המחיר של מאמרים אקדמיים
בכתבה אחרת מהאקונומיסט, נכתב על עסקי ההוצאה לאור של ז'ורנאלים מדעיים. וכך נכתב על המודל העסקי של המוציאים לאור שטוענים שבסוף היום הם רק מנסים להתפרנס או לחיות:
And what a living it is. Academic journals generally get their articles for nothing and may pay little to editors and peer reviewers. They sell to the very universities that provide that cheap labour.
או בתרגום חופשי שלי לעברית:
ואילו חיים אלו (שהמוציאים לאור מנסים להחזיק). ז'ורנאלים אקדמיים מקבלים את המאמרים שלהם באופן כללי בחינם ועשויים לשלם מעט לעורכים וביקורת עמיתים. הם מוכרים את תוצרתם בדיוק לאותן אוניברסיטאות המספקות להם כוח עבודה זול.
מומלץ לקרוא את הכתבה במלואה. אם לא, אני מקווה שלפחות נפקחו העיניים בנוגע לאירוניה שבחרושת האקדמית.
מצבא העם למשמרות המהפכה
הכתבה הזו, אחת מיני כמה וכמה שפורסמו לאחרונה בעיתונות בישראל, על הרעת היחסים בין גברים לנשים בצבא הישראלי כחלק מהגמשת המערכת שנועה לעודד חיילים דתיים לשרת בצבא בכלל וביחידות קרביות בפרט, חשובה בעיקר משום שהיא מסכמת בקצרה, תוך כדי שהתהליך בעיצומו, את הפיכת ישראל לרפובליקה יהודית (בדומה לרפובליקה האסלאמית השיעית באיראן) והפיכת צבא העם בישראל למשמרות המהפכה.
כמובן, אפשר לתהות מדוע אם המספרים מראים שחיילים דתיים נוטים לשרת יותר ביחידות קרביות בלאו הכי, יש לעשות "הנחות" בדמות הדרת נשים.
אך עצם ההתגמשות על ערכים אוניברסלים של שיוויון הזדמנויות בין המינים הוא המטריד.
עצם העובדה שיש אנשים שבוחרים לעשות הפרדה מנטאלית בין אנשים שהם למעשה א-נשים לנשים אמנם מעוררת חלחלה, אך מובנת כבחירה אישית של אותם בורים שלא מבינים שכל עוד הם מוכנים לקבל עבדות ואפליה של "אחרים", הם עצמם יהיו עבדים מופלים.
אך הדבר המופשט הזה שמכונה מדינה,או הצבא, ואחת הרשויות תחתיו (או מעליו, כפי שנדמה בישראל) אמור להתעלות על הרדידות של הפרטים החיים בו.
אם יש הבוחרים להיות מיזנטרופים, לשנוא נשים ולראות אותן כנחותות, זו בעיה שלהם. גוף ממלכתי לא יכול להגביל כמחצית מחבריו רק משום שחלק מהחברים בו רואים את אותה קבוצה כנחותה או למצער מודרת מספירות מסויימות.
כבוד תת-אלוף במיל' חברת הכנסת מירי רגב
דרך הקטע הזה בבלוג אמת מארץ ישראל הגעתי לקטע הזה בהעוקץ. לפניכם סרטון הוידיאו על העימות בין מירי רגב מהליכוד לבין סתיו שפירא, אחת ממארגנות מאהל מחאה בתל אביב כנגד מצוקת הדיור בישראל בכלל ובת"א בפרט:
לפחות על פי הראיון הנ"ל, לרגב אין הרבה מה להציע זולת תארייה שנרכשו בעמל ולקקנות רבים. התואר "הגברת" מעליב אותה והיא דורשת מהמרואיינת לצדה לכנותה "חברת הכנסת" (ראו דקה 4:30 בסרטון).
לו כסילות של אדם זה או אחר (ואף רבים מהם) הייתה עשויה לשנות את דעתי על רעיונות נשגבים, הייתי אומר שמירי רגב שיכולה הייתה להתקדם לדרגת תת אלוף בצבא הישראלי (אמנם כדוברת ולא מהמוצלחות שבהן. אחרי הכל, היה לה קשה לעשות את עבודתה נאמנה משום שבלשון פשוטה היא סתומה) מעידה שאולי אי-שוויון הנשים בצבא עשוי להיות טוב, אם הוא יימנע קידום מנשים כמו רגב.
כמה כסף ארה"ב יכולה הייתה להיות חייבת
האתר הזה, בעל שם המתחם הקולע WTF NO WAY, ממחיש איזה נפח היו תופסים שטרות 100 דולר לו היו אמורים להיות מודפסים ונערמים האחד על השני. תמונה שווה אלף מילים ויש שם כמה וכמה תמונות...
הוליווד זה באמת
לפני מספר ימים צפינו בסרט העולם שבפנים. הייתה זו הפעם השנייה שצפיתי בסרט. מהפעם הראשונה, לא זכרתי את דמותו של בעלת החנות בתחנת הדלק, דמות של יווני המגולמת על ידי השחקן בריאן ג'ורג'.
הדמות שולית למדי ולא הייתי מתעכב עליה לולא השחקן היה מוכר לי מהיכנשהו...
ג'ורג', שיחק גם בכמה פרקים של סיינפלד, שם כיכב כבאבו (Babu), בעל מסעדה פקיסטאני שתודות לעצות אחיתופל מג'רי יורד מנכסיו ולבסוף מגורש מארה"ב בשל השלומיאליות של חבריו של סיינפלד.
לאחרונה, הופיע בריאן ג'ורג' בסדרה "המפץ הגדול" כאביו של ראג', פיזיקאי מניו דלהי.
אני יכול להעלות על הדעת ששחקן הודי יגלם שחקן פקיסטאני ולהיפך. אחרי הכל מדובר במדינות שכנות עם היסטוריה משותפת. אבל העובדה שבסרט העולם שבפנים בעל החנות היה יווני הציקה לי. אם אותו שחקן יכול לגלם הודי ויווני, משהו כאן לא בסדר.
כמובן, אותנטיות איננה הצד החזק של תעשיית הסרטים האמריקנית. אחרי הכי מדובר במוצר שאמור למכור אשליות.
בכך פריז של סרטים כמו חצות בפריז או מולן רוז' היא אמיתית כמו חללית האנטרפרייז במסע בין כוכבים. אולי קצת פחות, שכן פריז איננה כפי שמופיעה בסרטים (שאלו את אותם יפנים אומללים שלקו בתסמונת פריז). לגבי החללית העתידית, רק ימים יגידו...
ג'ורג' נולד בשנת 1952 בירושלים למשפחת יהודים עיראקים שהיגרו לישראל מהודו. אמו נולדה בהודו ואביו בלבנון, אם כי גדל במומבאי.
שנה לאחר שג'ורג' נולד משפחתו היגרה ללונדון ולאחר מכן לקנדה.
יווני? הודי? פקיסטאני? עיראקי? לבנוני? ישראלי? בריטי? קנדי? אה, כן, מה בדבר אמריקני?!
אין טעם לנסות לקבוע. זה הדבר היפה בסיפורי חיים מהסוג הזה (בשבחי ההגירה כתבתי מעל) שמראים כמה ההגדרות הללו של לאומיות, אמונה, גזע וכיוצ"ב הן עניין ערטילאי.
אחרי הכל, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג' י"ט) וכל מה שבין לבין נתון לפרשנויות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
