כחלק מאירועי ליל התרבות (Culture Night) בדבלין, ביקרנו אתמול בליינסטר האוס (Leinster House), מושב הפרלמנט האירי (Oireachtas Éireann, אל תבקשו ממני לתעתק את זה לעברית בבקשה).
בכניסה, השומר ביקש להסתכל על התיק שלי. לא כדי לבדוק חלילה, לא על מנת לפשפש בבפנוכו. רק כדי להעיף מבט.
הוא מיד התנצל, לא בדיוק ברור על מה, כנראה משום שגרע כשנייה או שתיים מחיי.
אמרתי לו שאני מגיע ממקום אשר בו בכניסה לכל קניון מחטטים בכליך.
הוא שאל אותי מהיכן אני. השבתי שמישראל.
בטרם הספקתי לקונן על החדירה הגועלית לפרטיות שמרשים לעצמם, בשם הביטחון כמובן, אנשי אבטחה בישראל, הוא הביע סימפטיה ודאגה כנה למצב האבסורדי שנכפה על האנשים החיים בישראל (לא במילים הללו, הוא היה חיובי ולא ביקורתי בעליל).
מיהרנו לסיור בבניין, בשני הבתים (הבית התחתון הוא Dáil Éireann והסנאט הוא Seanad Éireann) ולכן לא נתתי דעתי בנוגע לטירוף המזרח תיכוני. ובכלל, סביר שדעתי לא הייתה מעניינת אותו, אם כי לעולם לא ניתן לדעת.
אחרי למעלה מארבע שנים מחוץ לארץ המובטחת, או כפי שבני ציפר מכנה אותה, הארץ המאובטחת, כמעט ושכחתי - סליחה, הדחקתי - לגמרי את סידורי האבטחה הכאילו-קפדנים ולמעשה מוגזמים ועל פי רוב בלתי יעילים. ישראל היא מקום בו כל מרכז מסחרי מתפורר בעיירה שכוחת אל זוכה לאבטחה מאסיבית יותר מאשר לה זוכים בתי נבחרים ובתי נשיאים במדינות נורמאלית.
אז נכון, אנשים מחפשים ריגושים וסיפוקים, לשון אחר סיבה לחיות. אבל אם כל מה שיש בחיים הוא חרדה הגובלת בפרנויה מפני פיגועים או מפגעים, מדוע בעצם לחיות?
המשך התגוששות מיותרת נעימה ליושבים בציון...
ליינסטר האוס - 23 ביולי 2011
Seanad Éireann - אתמול
Dáil Éireann - אתמול
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
