בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

גם אם רציתי, לא יכולתי להתחמק מהידיעה על שחרור גלעד שליט אשר נכון לשעת כתיבת שורות אלו עשויה להתרחש בעוד ימים מספר.

שלא אובן לא נכון, אני בהחלט משתתף בשמחת המשפחות, זו של החייל הישראלי החטוף ואלו של מעט למעלה מאלף פלסטינים שנכלאו בבתי סוהר בישראל (מי נחטף, מי נמק בכלא בנסיבות אחרות). כלום אפשר שלא לחוש סימפטיה לאנשים שנקלעו למצב טראגי שאת רובו לא בחרו (חישבו על חנינא של יהושע סובול)?

אבל הניסיון הזה ליצור תחושת דביקות לאומית לא ממש מדבר אלי. רוצה לומר, ברגעים אלו ממש, כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם מאושרים או עצובים, נהנים או כואבים. וכלל לא הזכרתי את אלו שאינם אנשים אך בהחלט חשים. מדוע אשנה את מצב רוחי דווקא בשל פלוני או אלמוני?

לא אכביר במילים על ה"שליטיזציה" של השיח בישראל. היא עשתה את שלה. כל כותרות אתרי החדשות בשעה מסוימת עסקו בעניין ופרשנויות אינספור. כמעט כל עשרת (אולי עשרים) הישראלים שאני מקושר אליהם בפייסבוק (קראו לזה "חברים אם תרצו) הביעו שמחה. אמא שלי החליטה לשאול אותי האם אני חוגג. דודה שלי שוחחה עמי בסקייפ ושאלה "שמעת"...

נכון, הבחירה היא שלי לפתוח מעת לעת אתרים ישראלים, לשמור על קשר עם כמה וכמה אנשים בישראל וכיוצא בזה. אם רציתי, יכולתי שלא לשמוע על זה.

אבל מה לי ולזה? חי הרחק. גם אם הייתי קרוב פיזית, היקום הוא מקום כה קסום אז מדוע לקחת ללב דברים לא לי?

באירלנד נהוג להתחיל כמעט כל משפט תיאורי ב"זה כל כך אירי" (It's so Irish), גם אם מספרים על מנהג הרווח כמעט בכל מקום אחר גם כן.

במידה מעט פחותה נכון הדבר לישראל, בה כמעט כל דבר מתואר כישראלי טיפוסי, גם אם מדובר בחברה הטרוגנית להפליא (יהודים ילידי הארץ בשנים שונות, חרדים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים, עולים וכולי) ובישראלי שהתפתח עם השנים (הנה למשל בני ציפר כותב על השינוי בהרגלי האכילה של ישראלים בבתי מלון).

מודע למגבלות שתוארו בפסקה לעיל, אין דבר כזה ישראלי טיפוסי וגם אם היה סביר להניח שההתנהגות המתארת אותו או אותה הייתה מתאימה לבני לאומים אחרים, כאשר שמעתי על העסקה שכוללת חילופי שבויים\כלואים ביחס של כ-1 ל-1,000, תהיתי מדוע היו צריכים למעלה מחמש שנים כדי להגיע לנוסחה הזו?

נכתב פה שהכל כמעט היה ידוע מראש, פחות או יותר וניתן לתהות מדוע הייתה דרושה הסחבת.

כמובן, אם תקבלו את הגרסה הישראלית, הרי אין מקום לספק. החמאס, כנופיית טרוריסטים באה בדרישות מוגזמות, שחרור רוצחים מסוכנים, שישראל לא יכלה לעמוד בהן.

אין זה מפליא שחייו של גיבור ישראלי אחד, על פי הקו הזה, שווים לחייהם של למעלה מאלף חיות אדם.

לו היה המשא ומתן תלוי בישראל ובה בלבד, הרי גלעד שליט היה משתחרר מיד (ובכך מונע את הפרסה בה חייל שהתגייס ביולי 2005 עדיין בדרגת רב טוראי באוקטובר 2011, הס מלהזכיר את דרגת הילד של כולם).

כמעט והייתי קונה את הגרסה הזו, אבל לפתע נזכרתי...

בישראל (אני מניח שגם במקומות אחרים. אני מעלה על הדעת את דיוני התקציב בקונגרס האמריקני לאחרונה. מאידך, המו"מ על הרכבת הממשלה בבריטניה ובאירלנד לאחרונה היה זריז למדי) תמיד נהוג למשוך את המשא ומתן עד אחרי הרגע האחרון.

חישבו כמה זמן לוקח להרכיב קואליציה בישראל, גם אם המספר המצומצם של אפשרויות נדון כבר בעת הגעת תוצאות המדגמים.

זאת ועוד, האם קיימת שנת לימודים בבתי הספר בישראל בה הדיונים על השכר ותנאי ההעסקה של המורים לא נמתחים עד הלילה שלפני פתיחת השנה, כך שלא ברור האם תיפתח השנה או לא?

ומה לגבי רופאים?

זה מין ריטואל ישראלי שכזה, לגרור משא ומתן עד בלי קץ. נקודת הפתיחה היא פחות או יותר הנקודה שמשא ומתן במקומות אחרים בדרך כלל כבר נסגר. כאילו אם לא היינו גוררים את המשא ומתן עד לנקודת הייאוש והמיאוס, יכולנו להשיג יותר.

אני לא יודע האם מדובר במין דחף של הנושאים ונותנים הנובע מתוך תחושת לחץ מצד שולחיהם, כאילו אם היו מחליטים תוך שבוע ולא חמש שנים וחצי, היו באים אליהם בטענות שלא עשו כל ביכולתם ויצאו, חזיז ורעם, "פאריירים".

במה זה שונה, נגיד, ממיקוח בשוק? האם בישראל (ושוב, גם במדינות הסובבות אותה ובמקומות נוספים) המחיר בשוק אינו בגדר המלצה, אלא נקודת הפתיחה למשא ומתן על התשלום הסופי שיהיה נמוך בהרבה?

רוצה לומר, זה עניין טראגי. על אף שיכול היה להיות משוחרר מזמן (מהשבי, שלא להזכיר את השירות הצבאי), נגזר על שליט להיות בכלא כחלק מריטואל ישראלי טיפוסי של מיקוח. אחרים כה רבים, גם הם קורבנות של סביבה הרסנית.

האדישות לזה ולדברים כה רבים אחרים שמקבלים כמובן מאליו, היא-היא שהורגת. כתבתי את זה כבר די מזמן.