בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אחד הדברים שמאפיינים אנשים כשהם מתים הוא שהם לא משתנים...

לפחות אחרי שהם כבר נרקבים באופן סופי. לפחות לא שינוי משמעותי.

אז מה כבר אוכל לחדש אם לפני שנתיים כתבתי על האזכרה הצפויה של אבא שלי, סיכמתי את האזכרה לאחריה (זהירות, בקטע הזה, יש גם תמונה לא סימפטית)?

אחרי שלפני שנה כבר כתבתי על כל מיני דברים שאירעו לפני שאבא שלי מת ודברים שקרו אחרי.

הרי מתים לא משתנים.

אבל אני מניח שאני השתנתי עם הזמן הזה. פחות תמימות, פחות אמונה באנשים.

יותר שיער (בדיוק גילחתי את ראשי לפני שאבא שלי נפטר, כך שבעת שהוא מת הייתי עם פלומה קוצנית והיום אני עם שיער די ארוך ורך), יותר שנים.

לאט לאט, אבא שלי ואני מצמצמים את פער הגילאים.

מי יודע, אולי ביום מן הימים, צחוק הגורל, אהיה מבוגר יותר מאבא שלי...

סבתא שלי כבר צחקה לגורל בפרצוף, כאשר היא מגדילה בכל יום את הפער בינה לבין אמא שלה שמתה אי שם בשנות השבעים, באמצע שנות השמונים לחייה (וסבתא שלי, כבר יותר מבת 92.5)...

הרגשות שלי הם דבר שמשתנה. התחושה הבסיסית אמנם נשארת, אבל המחשבות מתפתחות וסוחפות איתם את הרגש.

לאיזה כיוון הן מתפתחות ומה אני מרגיש היום, שלוש שנים אחרי שראיתי את אבא שלי מת מול העיניים שלי?

האם אתם באמת מצפים שאחלוק את רגשותיי בזמן שאפילו אני לא בטוח מה הם?

אז כאמור שלוש שנים חלפו, כל כך הרבה השתנה, המציאות אינה אותה מציאות, הים אינו אותו ים (הגלים החליפו אותו ונשאר רק השם, בדיוק כשם שהמוות מוחק אנשים ונשאר רק השם).

הבוקר, נסענו אמא שלי ואני לקבר. בסוף, באופן צפוי, החלטנו לרדת לקבר (מה לעשות שבחיפה בית הקברות נמצא למרגלות ההר) ביום הפטירה הלועזי ולא בעברי.

נגיע למקום שוב, כנראה, בהרכב קצת יותר מלא, כאשר אח שלי יבוא לביקור בארץ בסוף חודש ינואר.

אמא שלי חשבה להביא נר נשמה. חשבה להביא, אבל לא חשבה לקנות (כמה אופייני, מי שקרא את הקטע מלפני האזכרה לפני שנתיים יכול להבין את כוונת המשורר).

אני הבאתי נר (אחד מיני רבים שיש לי, לאו דווקא נר נשמה שעבורו לוקחים מחיר גבוה בהרבה). אני לא מאמין גדול, אבל בכל זאת, אחרי שהסתיימה בניית המצבה של אבא שלי, אמא שלי התקנאה בכך שבקברים אחרים ישנו מתקן לנר נשמה, אז היא פנתה באופן נזעם לבונה המצבה שישים על הקבר של אבא שלי מתקן לנרות.

זה מה שהוא עשה. הוא שם מתקן נרות מכוער, בצורה מכוערת ומרושלת (ולא כמשהו שנראה כחלק מתכנון מוקדם של המצבה) בצד האחורי של המצב, עם פרסומת עצמית (אם במקרה מישהו יזרוק מבט לכיוון מתקן הנרות, אז הוא יראה את מספר הטלפון והשם של בנאי המצבות וירים אליו צלצול).

זה אגב חלק מאותם אלף מסרים פרסומיים, פחות או יותר, שאנו נחשפים אליהם מידי יום.

והעובדה שהמתקן המצ'וקמק הזה נמצא שם, והעובדה שאמא שלי הגיעה, גרמה לי להביא נר (וגפרורים, זה מי קטע כזה שהרבה פעמים אנשים נוטים לשכוח - כמובן, זה קרה כבר לאמא שלי בעבר).

שלוש שנים חלפו, כל כך הרבה השתנה עבור אלו החיים וכל כך מעט השתנה עבור המתים...

שמתי לב שהזמן עושה את שלו. אני כבר לא חושב באופן אינסטינקטיבי על כך שאבא שלי מונח כשני מטרים עמוק בתוך האדמה, אני מסתכל על אבן המצבה המונחת מעל...

אני צריך להזכיר לעצמי שהסיבה שהגעתי עד הלום נמצאת מתחת לאבן. האבן היא רק סמל, המושא קבור תחתיה.

כל אותן מצבות אבן, פזורות בבית הקברות כאבן שאין לה הופכין - איש לא מתעניין בהן מידי יום ביומו (אולי מעטים כן, אבל מרבית האנשים לא).

חלק מהמצבות מתחילות לדהות, במיוחד אותן אלה עם תמונות, לבן על גבי שחור. או שאולי זה תנאי התאורה הגרועים בבוקר גשום זה שהקשו עלי להבחין בתמונה החקוקה על המצבה.

אנשים בונים מצבות כסימן ל"נצח", אבל מה זה הנצח הזה?!

עשור?

מאתיים שנה?

אלף שנים?

כאשר חופרים יסודות לבניין או כביש חדש ובטעות מגלים קברים בני כמה אלפי שנים, ישנו ריטואל קבוע - מביאים כמה אנשים שקובעים שאין מדובר בשרידי יהודים, מסלקים את תל העצמות וממשיכים הלאה...

בפולין, ליד העיירה קזימייש, ניתן לצפות בקיר מלא מצבות. אותן מצבות שימשו לריצוף מנזרים בתקופת הרייך השלישי.

אז מצבות הן לנצח?

"יהלומים הם לנצח", או זהו לפחות שם שניתם לאחד מסרטי ג'יימס בונד.

אז אולי נבנה קבר עשוי יהלום?

אני מניח שבמוקדם או במאוחר, כמו קברם של מרבית הפרעונים הוא ישדד ויחדל מלהתקיים כקבר.

מצבה מקימים אנשים חיים למען אנשים חיים. למתים אין צורך במצבה, למתים לא ממש איכפת.

ולבוני המצבות תמיד תהיה עבודה, כל עוד אנשים מתים וכל עוד נותרים אנשים חיים שמקימים עבור עצמם מצבות...

אמא סינית

ובאותו נושא, אני חושב שזה המקום לציין שיש לי אמא סינית...

אני לא מתכוון לאחת שיודעת לדבר סינית או שנולדה בסין ואפילו קרבת דם לסינים, כנראה שאין לה...

אנשים כאשר אני מתכוון לסינית, אני מתכוון להגדרה הגדולה, של סינים כפי שאני הכרתי בסין - אנשים שלא יודעים להודות שאין להם מושג. שכאשר תשאל אותם (וגם כאשר לא), הם יתנו לך מידע לא מבוסס, לא נכון ואף שקרי. למשל, סינים יעדיפו לגרום לך להתרוצץ בכל העיר, מאשר להודות שהם לא יודעים היכן המקום שאתה מחפש. זה מין עינוי סיני שכזה...

כאשר נסענו הבוקר לבית הקברות, פעמיים החליטה אמא שלי לתת לי מידע שגוי.

לפני כחצי שנה שינו את הסדרי התנועה לבית הקברות. היא מעולם לא נסה לשם בדרך החדשה. זה לא הפריעה לה לצעוק לי "סע שמאלה" כאשר בצד שמאל הייתה דרך ללא מוצא. למזלי נהגתי על פי השכל הישר ופניתי ימינה.

לאחר מכן, כאשר נסענו בתוך בית הקברות, כאשר פניתי ימינה לעבר החלקה בה אבא שלי נקבר, פתאום היא צעקה לי "תמשיך ישר". כמובן שלא המשכתי ישר, הואיל ואת הדרך אני מכיר. שוב אמא שלי התגלתה בסיניותה ושוב התנדבה לתת לי מידע לא נכון, רק כדי להוכיח שהיא עדיין מסוגלת לפלוט מידע (שכאמור לא נכון ולא רלוונטי).

כאן הייתה אמורה לבוא פסקה על טעויות שמלאך המוות עושה כאשר הוא לוקח את אחד מבני הזוג, אבל היא צונזרה...

אלעד

ואחרי כל הדברים הנ"ל תמונות "אז ועכשיו" בתמונה הראשונה נראית המצבה היום בבוקר ובתמונה השניה תמונה של אבא שלי בגיל שישה חודשים.

צולם הבוקר

צולם מזמן