בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אזהרה - המהות האמיתית של הקטע נמצאת מתחת לצילם המסך של הקאונטר...

טוב, את הכניסה ה-100 אלף איש לא צילם. לא הפסד גדול.

אבל במקרה, "חם חם", תפסתי הבוקר את הכניסה ה-101,101 לבלוג שלי...

איזה פלינדרום נהדר!

אני כבר מצפה בקוצר רוח לקצור תמונה של הכניסה ה-181181 לבלוג, הכניסה שתציין את תאריך הלידה הפלינדרומי האישי שלי.

מעניין מה אריק שרון, מקים יחידה 101 היה חושב על זה לו הוא היה חושב...

דרך המחאה האולטימטיבית

ומה חשבתם, פוסט שרק יעסוק בקאונטר של הבלוג שלי?

אמנם הבלוג ורוד בימים אלו, אבל אני עדיין לא פקצה...

אז הנה לכם כתבה שנשלחה אלי על ידי חבר אינטרנט, סטודנט למשפטים בבר אילן.

שימו לב לתמונה בצדה הימני של הכתבה הזו העוסקת במחאות של סטודנטים באוניברסיטת ת"א על שינוי השיטה לקביעת המצטיינים בחוג למדע המדינה.

כן, סטודנטים מביעים מחאה בשכיבה שלווה על הדשא...

זו הדרך האולטימטיבית להביעה מחאה...

תאמינו לי, כל הפמיניסטיות האלה ששרפו חזיות וכל המפגינים שעלו על בריקאדות באשר הם פשוט טועים.

פשוט היה צריך לשכב על הדשא ולקוות לטוב!

ולעניין עליו שובתים, הרי שהרעיון של תיקנון (או נירמול, אפשר להשתמש בשתי המילים כמדומני) הציונים, כלומר קביעת ממוצע מסויים של ציונים מראש ופיזור הסטודנטים השונים בקורס היא עניין מקובל למדי במוסדות שונים. שאלו כל סטודנט ממוצע בטכניון.

אחת הבעיות עם השיטה הזו היא שסטודנטים רבים מקללים את המוסד בו הם לומדים (ע"ע טכניון) והופכים את חייהם למסכת ארוכה של תהיה באשר לדרך חישוב הציון וגודל הפאקטור שיקבלו. בחיי, לעיתים נדמה לי שכל מי שלומד בטכניון עסוק בלחשוב על גובה הציון ולא על מה יפיק מהלימודים.

בכל מקרה, בסופו של דבר, מעבר למרירות שזה יוצר בקרב אי אלו סטודנטים (אני מוכרח לציין שזה יוצר את המרירות המדובר בעיקר בסוג מסויים של סטודנטים, כאלו שמרירים בלאו הכי), הדבר יוצר תחרות שמעודדת הישגיות (אם הישגיות או חשובה, זה עניין אחר, אבל אנחנו חיים בינתיים בחברה קפיטליסטית, אז נצא מנקודת הנחה שכן, במיוחד בדרך בה מציגות עצמן האוניברסיטאות, כמוצר שיעמיד את הרוכש אותו בעמדת זינוק טובה יותר לעתיד).

מה לעשות, אולי שיפה ונאה לחשוב שכולנו טובים וכולם יכולים להצטיין.

אבל הדרך בה כולם מצטיינים אולי אופיינית לגוף חסר מוטיבציה להתייעל כמו צה"ל (ואני מניח שכל מי שהיה בצבא זכה לראות איך אין חייל שאינו מצטיין או ראוי להצטיין, לפחות על פי חוות דעת מפקדיו), אבל לא למקום שיש בו תחרות של ממש.

הבה ניקח מצב בו כל הסטודנטים בחוג למדע המדינה באוניברסיטת ת"א יקבלו ציון הנע בין 85 ל-100. כולם למדו לפני המבחן, כולם הצליחו.

ראשית, הדבר אינו הוגן כלפי הסטודנטים הטובים יותר. אין תגמול למי שלמד והשקיע יותר, מפני שהציון שלו יהיה קרוב מאוד לזה של אלו שלא למדו מאום בסמסטר, אבל הצליחו במבחן שנועד לכך שעולם יצליחו...

כמובן שדבר זה גם עשוי לדרבן את הסטודנט ללמוד פחות, הרי הציון שלו ככל הנראה לא תלוי ועומד ביחס להשקעה שלו לעומת חבריו, אלא פשוט במתן תשובות נכונות במבחן.

אבל אז מגיע הקטע הפחות נעים. הבה נתקדם מספר שנים קדימה. כל בוגרי החוג למדע המדינה באוניברסיטת ת"א מסיימים את התואר, לכולם ממוצא 85.

האם כאשר ירצו להתקבל למקום עבודה מסויים (למשל משרד החוץ), האם לתעודה שלהם תהיה משמעות, או שהמשמעות תהיה דומה לזו של תעודת הבגרות הישראלית - מסמך שחובה שיהיה, אבל אין בו ממש?

וכאשר אותם סטודנטים ירצו להתקבל לתואר מתקדם יותר. האם אז, כאשר לכולם (או למספר רב בהרבה ממספר המקומות המוקצים לתואר שני) יהיה ממוצע של 85 ומעלה, כיצד תברור האוניברסיטה מבין המועמדים? כולם הרי יעמדו בקריטריון.

וכאשר ינסו לקבל לתואר שני במוסד להשכלה גבוה אחר בארץ, האם יתייחסו לציוניהם ברצינות הראויה, כאשר כל בוגרי ת"א יגיעו עם ציונים גבוהים?

בשלב מסויים שמו של החוג יצא כחוג המחלק ציונים ורמת היוקרה של התואר תרד.

והרי כזכור, אותם סטודנטים המזדעקים על שינוי מבנה הבחינה, הם אלו שמלכתחילה בעלי האינטרס הרב ביותר שבתום הלימודים הם יחזיקו מסמך בעל ערך...

כיצד אפשר להזדעק למען הווה קל שיביא עימו עתיד לוט בערפל?

חוסר המעוף של הסטודנטים משווע לפעמים.

במקום שיתרכזו ביצר הבכיינות (שכל כך אופייני), אולי היה מוטב לו היו לומדים ודואגים שהם עצמם יהיו מבין המצליחים יותר בקורסים השונים ולא מבין המצליחים פחות.

הרי בסופו של דבר, הם אלו שרוצים את התואר הראשון, לא ראשי החוג.

ועד כאן לפעם זו.

אלעד

תמונות סטודנטים מוחים על הדשא (כך תיארו זאת ב-YNET, אותי זה שיעשע)