אתמול קראתי מאמר של נרי ליבנה ב"הארץ" תחת הכותרת "הראש הכרות של חנה סנש" (גם זו דרך למשוך את תשומת לב הקוראים).
בקצרה, היא מלינה על כך שיהודים אורתודוקסים בכלל וחרדים בפרט חשים שלא בנוח בנוכחות נשים, שלא לומר מגורים, גם אם הנשים הן לא, איך לומר, נערות שער.
ראו, היא מתפארת בכתבה, אפילו היא בגילה המופלג נחשבת כאובייקט מיני שיש להישמר מפניו ולהוציאו, עד כמה שניתן, מהמרחב הציבורי.
כאנטי חיפאית, אולי יש להוציא אותה מחיפה, אך לא מהמרחב הפומבי.
(ובכן, קראתי את הכתבה, קראתי את התגובות ואני מוכרח לציין שהז'אנר הזה של חיפאים לשעבר שעברו למרכז ישראל הוא מרתק. רבים מתרפקים על מין עבר מפואר [מתי, בימי אבא חושי עליו השלום שאפילו לא שמע על כך שאנשים נחתו על הירח?!], אך מלינים על כך שכעת לא נותר מה לעשות בחיפה. יש המגדילים ועושים ומטילים בגזענות משוועת את האשם ב"רוסים", "חרדים","ערבים" וביתר ה"אוכלוסיות החלשות" הגוררות את עיר הפועלים האגדית מטה.
כמובן, מדובר בבלבולי מוח. כלומר, אם המטרה היא להכפיש את חיפה ולטעון שאינה המדמנה התל אביבית, זה נכון. היא לא.
היא טובה בהרבה. אולם קצרה היריעה של מאמרון מוסגר זה מכדי להכיל מדוע מטרופולין חיפה עדיף על זה של תל אביב וחיפה עדיפה על תל אביב.
רק אומר שכחיפאי לשעבר, עדיף לשדרג את חייך בעוזבך את העיר ולעבור למקום שאכן טוב יותר לחיות בו ולא לקבור את עצמך בצחנת העיר תל אביב).
בכל מקרה, בחזרה להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, הסיפור של נרי ליבנה שמלינה כי דתיים מגורים לכאורה מנשים חסרות כל סקס אפיל מזכיר לי משהו מלפני כעשור.
אבא שלי בדיוק הלך בדרך כל בשר, סבתא שלי, אמא שלו, שבדיוק חגגה 90 באותה שנה שהתה בביתינו למספר חודשים.
יש לי בן דוד, הפחות מבריק מבין בני דודיי, שחזר בתשובה מספר שנים לפני כן, בעיקר משום שמעולם לא הצליח לסיים תיכון ולהתחבר עם אנשים שלא מהעולם התחתון.
משום מה הוא החליט, כפי הנראה בעצת הרב, ששעת משבר היא שעה מצויינת לנסות ולהחזיר אנשים בתשובה.
הוא לקח, בין היתר, את אחי ואנוכי לישיבה בשעת לילה מאוחרת לראות כיצד לובשי השחורים מתפללים בשעה שאנשים אחרים מתכוננים לשנת הליל. זה היה מרתק וחידד בי את התובנה שהולכי בטל אלו מכלים את זמנם לריק.
מצווה גדולה אחרת, והנה אנו מגיעים לנקודה, היא להתפלל לעילוי נשמת הנפטר, אבי. לשם כך הוא הביא מניין אברכים שיתפללו לעילוי נשמתו של אבי (מדוע שתעלה? שיישאר...). אמי כמדומני שילמה להם כסף, כי הרי לא פחות חשובה ממצוות התפילה ביהדות היא מצוות השנור, רק על מנת שיסתלקו מהבית שלה.
בטרם עזבו, בעודם מתפללים, סבתא שלי, כזכור אישה בת תשעים, ישבה בסלון.
היה זה חודש ינואר, די קריר בחוץ. הואיל והיה זה ביתה של סבתי שזה עתה איבדה את הבן שלה, הדרישה הזו הייתה חצופה. מדוע סבתא שלי צריכה לעזוב את חדר המגורים בבית בו היא חיה לטובת מתפללים טפילים ותפלים?
אמא שלי שלחה אותם להתפלל במרפסת, אם צניעות כה חשובה להם.
כמדומני הם ניסו לערער על גזר הדין שניתן מפי אישה. אך בצר להם, הם פנו למלמל את דבר הבלע שלהם בגזוזטרא.
כל שרציתי הוא להדגיש שלא מדובר בתופעה חדשה. נשים הן נשים הן נשים. ככאלו, היהדות רואה בהן אביזר שמקומו בספירה הפרטית, קרי בבית, לא במרחב הציבורי שהוא מקום בו גברים יהודים יכולים להתפלפל על ענייני דיומא.
הצרה היא כמובן היא לא היהדות, שכן היא כזו ובגילה יהיה קשה לשנותה. הצרה היא שיש רבים המוכנים לקבלה על עצמם, שלא לומר להמיטה על עצמם. חמור מכך, כמובן, הוא הניסיון לכפות אותה על קורבנות אחרים שנקלעו לקרבת אותם סומאים.
אם נחזור לחיפה, זכורים לי רחובות הסגורים לתנועת מכוניות מלפני כניסת השבת ועד אחרי צאתה. קריית שמואל כולה סגורה למשל.
פה בדבלין, בית הכנסת האורתודוקסי נמצא ברחוב ראשי למדי בטרניור (Terenure). אף על פי כן, תנועת מכוניות ליד בית הכנסת הזה לא מפריעה ליהודים המקומיים או למצער לא מפריעה מספיק על מנת שיחסמו את הרחוב בשבתות ומועדים, על אף היותו סואן למדי.
או לחילופין, אם ינסו לכפות את השיגעון הרוחני שלהם על יתר האוכלוסייה באירלנד, יעיפו אותם לכל הרוחות, או יותר סביר יחייכו אליהם וידחו את בקשתם בנימוס.
כעת, הדרת הנשים מהמרחב הציבורי או מכל מקום בו ישנם גברים העלולים שלא להתרכז בקשר הישיר שלהם לבורא עולם בנוכחות נקבות, אינה מוגבלת להפרדה בבתי כנסת, בתי ספר, תחבורה ציבורי, רחובות וכו'.
שירת נשים, כידוע, הן דבר מגרה מאוד. מן המפורסמות כי שירת הסירנות משכה מזה אלפי שנים מלחים, גברים, אל מותם.
תארו לכם כי חמור הוא שבעתיים, לפחות, כאשר שירת נשים מושכת נשמות זכרים יהודיים מבורא עולם!
לכן רק גברים יכולים לשיר בפרלמנט הישראלי, שכן הוא קרוי "הכנסת" לזכר הכנסת הגדולה, מוסד יהודי מכובד. אתם יודעים, זה עלול לפגוע ברגשות של חברי כנסת חרדים. נשות המקהלה נחותות ולכן אין צורך להתחשב ברגשותיהן כאשר נאמר להן לשתוק.
לחיילים בצה"ל אסור להאזין לשירת נשים פן יתערבבו בהן ויסורו מדרכם האמונית (עוד על המהפיכה האמונית בצה"ל ב"חברים של ג'ורג').
כאשר אלו פני הדברים, הנחמה היחידה של היושבים בציון, כלומר היהודים שבהם, היא שיכול להיותר גרוע יותר.
על אף הדימיון המבהיל, "אנחנו עוד לא איראן" הם אומרים לעצמם. ובאומרם איראן, אין הם מתכוונים למדינה הפיזית שהיא גלגולה המודרני של האימפרייה הפרסית. הם מתכוונים למוסלמים ואסלאם. ערב הסעודית לצורך הטיעון היא כמו טורקיה, היא כמו מצרים ולמעשה החיים של מוסלמים גם בקנדה או גרמניה גרועים משל היהודים, שכן היהדות אינה מתקדמת במיוחד (אם כי יש בה את האפיל של העם הנבחר), אך האסלאם מתקדם אף פחות, כך הולך הטיעון.
אין לי כוונה להשוות. אינני תיאולוג ואין בי רצון לנסות לכמת איזו דת מפגרת יותר.
מה שכן, רציתי להעלות אנקדוטה מסוימת.
הנה לאחרונה נתקלתי בנאג'ווה לאטיף (Najwa Latif), צעירה מוסלמית ממלזיה (אתם יכולים לצפות בערוץ היוטיוב שלה כאן).
היא פחות או יותר הגרסה המלזית, הנשית ועטויות הרעלה של ג'סטין ביבר.
וזה לא שאני חובב פופ דרום-מזרח אסיאתי גדול, אבל נדמה לי שהיא טובה מביבר הצעיר.
צפיתי בקליפ או שניים שלה. באחד קצבי שאהבתי במיוחד אפשר לצפות בתום הקטע.
בעודי מתבונן בגברת הצעירה והמצועפת שרה, נזכרתי בכל השיח הזה על שירת נשים בישראל עליו קראתי לאחרונה.
במלזיה, נשים יכולות לשיר בפרהסיה, בישראל, אמנם עדיין לא, אבל נראה שלשם הם חותרים, שירת נשים היא טאבו.
הדבר הכי קרוב לשירת נשים בפומבי שהיהדות מוכנה לקבל הוא דוד ד'אור.
לגזור ולשמור או להדפיס ולתייק או לצרף לסימנייה (אוקי, לעשות בוקמארק) לפעם הבאה שאומרים לכם שהיהדות מתקדמת מהאסלאם.
לפחות בקבלת שירת נשים, האסלאם ליברלי יותר.
כפי שזה נראה, קיצונים איראנים, ביום מן הימים, יצטרכו ללמוד דבר או שניים מישראל על יחס מבזה כלפי נשים...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
