בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מיהו מתנחל?

שמרתי את הלינק כטיוטא עוד בתחילת אוקטובר ואני רואה שהנה דצמבר כבר כאן וטרם הספקתי לפרסם אותו.

אולי בשביל שיתוף קישורים שירותי מיקרובלוגינג כגון טוויטר עדיפים, אולם נדמה לי שמרוב ציוצים לא רואים את השובך ודברים חשובים הולכים לאיבוד ונעלמים בתהום הנשייה תוך זמן קצר במין שירות שהוא לכל היותר ברומטר של מצב הרוח הגלובלי או הלוקאלי.

הקטע הזה של אייל מהבלוג "אמת מארץ ישראל", יחסית קצר באורכו, מסכם למעשה את מה שהופך את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני למסובך. הוא פורסם ביום הכיפורים האחרון והוא למעשה חשבון נפש של אייל, ברם לא מדובר בחשבון נפש אישי אלא בחשבון נפש לאומי-ציוני.

אם לסכם את הטיעון המרכזי, הבעיה העיקרית שהוא מעלה היא מוסר כפול, בעיקר של תנועות השמאל הציוני.

מחד גיסא, כיבוש הגדה המערבית ועזה (כן עזה, אותה רצועה שפונתה על ידי ישראל לפני מספר שנים. הנה עוד קטע אחר בבלוג של אייל המסכם את עניין השליטה הישראלית דה פקטו בעזה) מתוארים כחטא, נישול הילידים הערבים.

מאידך גיסא העובדה שיהודים היו לרוב בטריטוריה רק כשני עשורים קודם לכן באמצעות מפעל השתלטות וגירוש דומה להפליא מוצנעת ונשכחת.

כפי שאייל כותב:

דיירי מעלה-אדומים, אריאל ושכונת גילה בירושלים אם כך, אינם שונים מדי מדיירי גדרה, חדרה, ראשל"צ, אשקלון, ת"א, גליל-ים וכפר סבא, להוציא אולי ההטבות שלהן הם זכאים.

זאת ועוד, גם אם כאשר עורכים את ההפרדה ומגיעים למסקנה שפינוי אוכלוסיית המתנחלים מהגדה היא הכרחית, הרי הואיל ומדובר במאות אלפי בני אדם שגרים שם במשך זמן די ארוך ובכלל, חלק ניכר מהם "בחר" לחיות בגדה בשל מצוקת יוקר המחייה הנכפית בישראל (לשון אחר, מדיניות ממשלתית מכוונת ליישוב השטחים היא הגורם המרכזי להתנחלות, לא רצון עז של חבורת פושעים), אזי נישולם הוא בגדר הוספת חטא על פשע, פתרון יצירת העוול (לפלסטינים) על ידי גרימת עוול לאחרים (המתנחלים).

התפקיד המרכזי שההתנחלויות והדיון על פינויין בשיח משחקים הוא יצירת שני מעמדות - תושבי ישראל הלגיטימית שזכותם לחיות בגבולות הקו הירוק מובנת מאליה, הנבדלים מהאזרחים שחיים מעבר לקו הירוק המכשילים את סיכויי השלום והפיוס.

(זה המקום לציין כי פונקציות אחרות של ההתנחלויות, למשל קביעת עובדות בשטח והשתלטות על עוד אדמות מתוך תקווה להרחבת ישראל בטקטיקות שכאמור אינן שונות מאלו שקדמו להן לא עולות בדיון)

עד כאן העבר שהתכחשות אליו היא רעה. אין זה אומר, על פי אייל, שיש להמשיך את מפעל נישול הפלסטינים מאדמתם ברוח המשפט הנושן של יצחק שמעוני ממקבילית המוחות - "התחלתי ולכן אסיים".

צריך להכיר את העובדה שעוול נגרם במשך שנים, לאו דווקא החל משנת 1967.

עצם היות זה שיהודים דוברי עברית בשטח שהיה בעבר פלסטינה/ארץ ישראל היא עובדה מוגמרת שאין עליה (כמעט) עוררין, איש לא חושב לגרש יהודים מחיפה או תל אביב, היא לשיטתו של אייל ניצחון הציונות.

ומרגע שיהודי חי בישראל הוא למעשה ציוני, לא משנה אילו תרגילים מחשבתיים יעשה על מנת להגדיר עצמו כלא-ציוני (אנטי-ציוני, פוסט-ציוני וכו'). מרגע שיהודי מתגורר בישראל, בין אם נולד בה ובין אם אליה היגר מבחירה, הוא מקבל על עצמו את הציונות.

על בסיס ההכרה הזו צריך למצוא פתרון, אם כי מלשוחח על מהות הפתרון אייל נמנע.

ואף על פי כן, הקטע מצויין ובהחלט שווה קריאה.

הדיכוטומיה המלאכותית הזו בין התנחלות לישראל הלגיטימית שמעלה אייל היא שיוצרת את הדיסוננס הקוגנטיבי אותו חשים ודאי ישראלים רבים.

וכאשר הדיסוננס שם, או שמשנים עמדות (מי אמר "כולנו מתנחלים"?) או התנהגות (מעבר למדינה אחרת? הרהורים על מדינה דו-לאומית?).

אגב ב-disclaimer לקטע כותב אייל שהוא כתב את הדברים חרף העובדה שתועמלני ימין ודאי ינצלו אותו ל"הוכחה" לצדקתם.

הנה לדוגמא חבר הכנסת דוקטור מיכאל בן ארי כותב באתר שלו על הפעילות להעלת המודעות לכיבוש רמת אביב כחלק מתנועת "סולידריות שייח מוניס".

כמובן, אמורות פעילויות מסוג זה "להוכיח" את צביעות השמאל בישראל עליה כתב אייל, לגרום לעוברים ושבים לזוע ולנוע בחוסר נחת (במידה ולא יתעלמו) וכתוצאה לקבל את עמדת הימין שכן אין הבדל בין התנחלות שייח מוניס, סידנא עלי, מג'דל לבין אלו הצצות על גבעות הגדה המערבית היא חבל יהודה ושומרון.

תשובות לכך קיימות למכביר בתגובות לקטע שכתב אייל. אולם מבלי להתעמק בהן, הרי שהרעיון הבסיסי שתיקון עוול על ידי גרימת יותר עוול הוא רע מצלצל נכון.

מיהו יהודי?

קראתי לאחרונה על (עוד) הקמפיין של משרד הקליטה הישראלי לעודד ישראלים לשוב לישראל (האחרון אליו נחשפתי היה עלון בשגרירות ישראל בדבלין שקרא לישראלים לחזור לכבוד יום ההולדת הששים למדינתם ובתמורה, אתם יושבים?!, לא יקראו לכם לשירותם מילואים למשך חצי שנה ואף שנה שלמה*. הכוכבית ציינה שמדובר בהסכמת המפקד. היו עוד הטבות מס זעירות, אך בכל אופן, כל שאני זוכר שהיה מדובר באחד הקמפיינים המשעשעים שראיתי. למרבה הצער, שעשוע לא הייתה כוונת המשורר).

בסדרת סרטונים נראים ישראלים עם בן זוג שאינו ישראלי (אמריקני) והגורל הרע ומר שמצפה להם...

בן הזוג לא יבין שנרות יום הזיכרון והשירים השקטים הם לא אקט רומנטי. הילד יכנה אותך Daddy ולא אבא ועוד כל מיני צרות שכאלו, לא עלינו.

איזה פחד! כמעט וארזתי את המזוודות וחזרתי לישראל בטרם יהיה מאוחר...

אך אז נזכרתי שבעצם אין כל רע בחינוך פלורליסטי. מה רע בילדים שמדברים אנגלית (או כל שפה אחרת) שוטפת ולא חיים בצל טרור ופחד? בטרור ופחד אני מתכוון בעיקר לפרסומות לאומניות וגזענות ופחות לאיום פיזי של ממש, אם כי גם זה קיים.

מה רע בבן זוג לא ישראלי? לא יהודי? אם לשם יתברך כה חשוב לשמור על טוהר הגזע, הוא כבר יוכיח אותנו באותות ובמופתים. בינתיים, בפרפרזה על ביאליק, ואם יש אלוהים - יופע מיד...

באותה מידה יכולתי להלין על כך שאינני דובר פולנית, גרמנית או אידיש (המקרה של אידיש עצוב שבעתיים, שכן מדובר בשפה ותרבות ההולכים ונעלמים) בשל בחירות של בני משפחתי בעבר לעזוב את אירופה ולחיות במזרח התיכון.

בכל מקרה, התברר שיש יהודים אמריקנים שנעלבו מסדרת הסרטונים. הם רואים עצמם כיהודים לא פחות טובים מאלו היושבים בציון (ולמעשה, הבה נודה, עבורם הבחירה ביהדות היא יותר משמעותית, שכן לאלו החיים בישראל, היהדות היא סוג של ברירת מחדל שצריך להתנער ממנה, אם רוצים).

שרת הקליטה של ישראל, סופה לנדבר, לא הבינה על מה העלבון.

כלום ציפינו שתבין? אני עוד זוכר את ימי הבחירות לכנסת ה-14 (1996). ברשימת העבודה לכנסת שוריינה משבצת לעולים חדשים. חביבתו של ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לא הצליחה להיבחר לכיסא עליו שמה נכתב ובמקומה זכה מי שיהיה לימים חבר הכנסת אדיסו מאסלה (שעלה לתודעת הציבור בעקבות הובלת המאבק כנגד השלכת תרומות דם מיוצאי אתיופיה). הפתרון היה לשריין מקום לעולים מרוסיה. אם זה לא היה עובד ודאי היו משריינים מקום לאנשים ששמם דומה לשמות ג'יפים. לנדבר אגב שובצה לאחר ההפסד במקום ה-25 בעוד מאסלה שזכה עמד במקום ה-30. אז אלו עוד היו מקומות ריאלים במפלגת העבודה.

נאמנות פוליטית היא כמובן דבר חשוב. ציפינו שמי שנעשה עבורה כה רבות על מנת שתיבחר תישאר במפלגת העבודה. אך בפליק פלאק מרהיב לאחור, כיום סופה לנדבר היא שרה מטעם מפלגת ישראל ביתינו של אביגדור ליברמן ויתר נצי הימין. כלנתריזם ואופורטוניזם? אלו מילים שלנדבר לא מכירה.

אז הנה, כתב האקונומיסט החליט להסביר בשפה שאולי תובן לה באמצעות סרטון תגובה דמיוני:

הסרטון יכלול נערה יהודית אמריקנית צעירה המתקשרת להוריה החיים בפרבר אמריקני דרך סקייפ מישראל. אביה יגיד "אריאל, אנו כה שמחים שהחלטת לקחת את השנה הזו להתחבר לשורשייך". אמה תגיד "מותק, חוברת הקורסים מסטנפורד בדיוק הגיעה. מתי את טסה בחזרה כדי להגיע בזמן ליום העיון לסטודנטים החדשים?". "אמא, אני לא בטוח שאני חוזרת, עדיין" תאמר אריאל, "פגשתי מישהו". בחור צעיר ומזוקן עם כיפה יופיע וינופף לאמא לשלום. המצלמה תתרחק ואריאל וחברה יתגלו בתוך קראוון באחד המאחזים בגדה המערבית. ברקע ייאמר "ישראל היא חלק מהזהות שלהם. היא לא חייבת להיות כל הזהות שלהם".

הרעיון הוא כמובן לדבר בשפה שתהיה מובנת ללנדבר וחבריה המתממים שלא מצליחים להבין מה פוגע בביקורת על דרך החיים של יהודים בארה"ב.

המאמר המלא מכיל גם עוד תיאורים שרק מחזקים בכתב, יהודי אמריקני, שקשר ויחס מיוחד לישראל הוא לא בהכרח עניין חיובי. אולי מוטב שהילדים שלו ישמרו מרחק מהמקום המטורף ההוא הוא מדינת ישראל.