בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

וודי אלן העניק ראיון לערוץ צרפת 24 לרגל צאת סרטו You Will Meet a Tall Dark Stranger (תורגם לעברית כשתפגשי זר גבוה ומסתורי) לאקרנים (ב-2010).

הנה הסרטון והמילים עליו אחר כך, על מנת שלא אהרוס את הצפייה בראיון:

אלן אמנם אינו הראשון לשוחח על חוסר המטרה בחיים והריקנות, אבל הוא מסכם זאת נהדר בכשבע דקות (לאחר עריכה).

הוא מספר שהוא מעסיק עצמו בסרטים, כי ברגע שאדם מפסיק לעבוד יש לו יותר מידי זמן להרהורים בבעיות אמיתיות - מחלות סופניות, מוות וכולי שמתנקזים בסופו של דבר לכך שכל דבר הוא בן חלוף. אנשים רואים דברים בהם הם מתעסקים כחשובים, אבל בחלוף הזמן אלה נשכחים. ולא מדובר רק על אלו שנפרדים מהעולם אלמוניים. גם כתביו של שייקספיר ויוצרים דגולים אחרים יישכחו בסופו של דבר.

אנשים מייצרים הרבה רעש כל הזמן שלא מועיל לכלום, למעט אולי הסיפוק הרגעי (או ממושך, אך גם פרק הזמן הממושך הזה לא נמתח לנצח).

האנשים היחידים שיכולים להישאר אופטימיים בעולם אותו מצייר וודי אלן - הוא המציאות - הם אלו המשלים עצמם, אלה שמאמינים בגיבובי שטויות דוגמת העולם הבא, בורא, אלוהים, גן עדן, גיהינום, גלגול נשמות או מטרה מטא-פיזית או קוסמית אחרת (ראו לדוגמא הקטע הזה שהבאתי בדצמבר על דן המתקשר באמצעות חייזרים).

כלומר רבים מוכנים להקשיב לרב, לכומר או מגדת העתידות שאומרים להם שיהיה טוב, אם לא בעולם הזה אז למצער בעולם הבא. אבל אלו לא משנים את המציאות האכזרית. הטיטאניק טבעה, באפריל בדיוק לפני 100 שנה, גם אם התזמורת נגנה בשעת שקיעת הספינה (וזה אקטואלי לימים טרופים אלו בהן ספינות טובעות בסמוך לחופי איטליה וגם בקורק, כי חייב להיות פן אירי לחדשות על טביעת סירות וספינות).

הקוראים הקבועים של הבלוג ודאי שמו לב לסיסמא המעטרת את ראש הבלוג כמעט מראשיתו: "בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים".

פתחתי את הבלוג ב-2002, חודשים ספורים אחרי שאיבדתי את אבי, חודשים ספורים אף פחות לאחר מות סבי וזמן קצרצר לפני שאחת הסבתות שלי חלפה מן העולם גם כן. אני מופתע איך לא באתי עם משהו פחות אופטימי בנסיבות אלו...

צפייה בראיון הנהדר הזה עם וודי אלן רק מחזקת בי את התחושה שאני במועדון מכובד של אנשים אשר מחד גיסא חוששים מהכלום שאחרי החיים ומאידך גיסא זה לא מביא אותם להיטמטם ולהאמין בכל מיני אמונות טפלות, פיות, שדונים ואלוהים.

אגב וודי אלן, בדומה לסיטואציה עם יוצרים אחרים, רבים (מבין היהודים/ישראלים) מחשיבים את אלן כיוצר יהודי (ואינשטיין, פרויד וכל אדם מפורסם שיש משהו יהודי במוצאו. אפילו מארק זאקרברג מכונה בעברית מארק צוקרברג, כי הרי לא ניתן לעלם הצעיר להתכחש לגנוס היהודי שבו. הוא מ"שלנו").

טבעי שאנשים רוצים להתהדר באבק כוכבים, גם אם הקשר שלהם לכוכבים רופף למדי.

יתרה מכך, כמי שצפה במרבית יצירותיו של אלן, האזין ללא מעט מופעי סטנד אפ שלו ושמע ראיון או שניים שלו, לא ניתן לנתק את ההשפעה היהודית מהיצירה שלו. כמעט ואין סרט  של אלן שאינו מקושר ליהודים בבדיחה זו או אחרת. הנה למשל, שורת המחץ של המערכון המפורסם על המוס (The moose starts to mingle... מומלץ להשקיע שלוש דקות וחצי לצפייה) עוסקת ביהודים ואנטישמיות (לא אהרוס, באמת כדאי שתצפו).

אך להצביע על וודי אלן כיהודי וכהוכחה לגאוניותה של היהדות או של יהודים היא התעלמות מדעותיו של וודי אלן, כפי שניתן ללמוד מהראיון הנ"ל בצרפת 24, שנובעת מבורות או רשעות.

כן, אפשר להיכנס לדיון האם יהדות היא דת, תרבות, לאום וכויוצא באלו. אך מה שמוכר כיהדות אורתודוקסית בישראל רחוק מוודי אלן שנות אור.

לסיום וללא קשר של ממש, רציתי להציג את הסרטון "הכלב שהתגבר על החוטף".

הסרטון, סרט אילם מ-1908 מובא על ידי ארכיון הסרטים הלאומיים הבריטי. הוא נמשך פחות משבע דקות, אך אף על פי כן, אני בספק אם רבים בימינו בהם כל טלפון נייד יכול להפיק איכות וידיאו גבוהה יותר, יוכלו להתאזר בסבלנות הדרושה כדי לצפות בסצנות הארוכות בהן מעט מאוד מתרחש.

אז מה נהדר בסרט? המכונית משנת 1908, ימים בהם רכב היה מצרך נדיר למדי היא מעשה אומנות. היא מזכירה לי במקצת אופניים, אם לשפוט על פי הגלגלים. הכלב שנוהג במכונית, פעלול משעשע אך בנאלי בימינו שבוודאי עורר השתאות לפני 104 שנה, הוא גם כן שחקן מוכשר.

אנגליה לפני מאה שנה נראית דומה למדי לזו כיום, כלומר תלוי היכן מבקרים כמובן. רק המכוניות שחונות כיום בכל פינה נעדרות מהנוף ה-1908, ימים שקדמו למכונית לכל פועל וכל הולך בטל.

אז צפייה מהנה.

אלעד