בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי הבוקר את המאמר "נישואים סוג ב'" מאת אלכס טנצר. בעיקרון, הוא צודק. זה בהחלט רע שיש בישראל אזרחים שלא יכולים להינשא במדינתם שכן הם מוגדרים כ"חסרי דת" (אחרים הם ספק ממזרים, אבל הבה נצמצם את הדיון). רק מה, מהיכרותי עם חלק מקהל היעד אליו פונה טנצר, מהגרים מרוסיה ויתר הרפובליקות הסובייטיות לשעבר ומבחינת העמדות של אלו המייצגים אותם בכנסת ("ישראל ביתינו", "ישראל בעלייה" ז"ל וכו'), לא נראה לי שהנפגעים העיקריים מהחוק נמנים עם התומכים בשוויון אזרחי לכל האזרחים בישראל ללא הבדל גזע, לאום, דת ומין. נהפוכו, במקרים רבים הם ממובילי המחנה התומך בצמצום זכויות לערבים, אלו שיימנעו מלאפשר לערבים אזרחי ישראל שהתחתנו עם ערבים שאינם אזרחי ישראל לגור בישראל.

לשון אחר, הנפגעים מהמצב הקיים הם, על פי התרשמותי, התומכים הגדולים בשימור המצב הקיים ואף הרעתו.

ברוח זו כתבתי מכתב תגובה ל"הארץ". המכתב מופיע כאן. במידה ויתפרסם, אעדכן את הבלוג.

מדינה סוג ב'

במאמרו "נישואים סוג ב'"כתב אלכס טנצר על בעיית הנישואים בישראל. בלב הדברים הוא המצב החוקי בו מי שאינם יהודים רשאים לבוא ב"ברית הזוגיות" עם לא-יהודים אחרים ואינם יכולים להתחתן עם יהודים. אם ירצו להינשא ליהודים (או בני כל דת אחרת) יאלצו לכתת רגליהם אל מחוץ לגבולות ישראל, שכן על נישואים בישראל ניתן מונופול לאנשי הדת.

אכן, נוגע ללב שבמאה ה-21, במדינה המגדירה עצמה דמוקרטית וחתומה על מגילת זכויות האדם של האו"ם, הזכות הטבעית של אוהבים להינשא לכל מי שלבם יחפוץ אינה מובנת מאליה ויש צורך במאמרים דוגמת זה של טנצר. אך ההסבר לכך פשוט להפליא.

המונופול שניתן לאנשי הדת על מעמד האישות נועד לשמר את המבנה השבטי של החברה בישראל. הנוהג נתקבע בימי השלטון העותמאני, נשמר בימי המנדט על ידי הבריטים שניסו לשמור על הקבוצות בפלשתינה מרוצות ואומץ בחום על ידי מדינת ישראל. ומדוע נשמר?

טוהר אתני. הרוב היהודי חשש מהתבוללות, הטמעות של קבוצות המיעוט הילידי בעם היהודי. כמובן, גם לזקני העדות הערביות היה נוח לכבול את צעיריהם למסורת, אך שימור המצב לא היה אפשרי ללא הסכמת הרוב היהודי.

בתווך הזה הגיעו העולים מבריה"מ לשעבר. ההתבוללות שכה מגונה עבור ישראלים ותיקים נראתה לעולים החדשים עניין טבעי, שכן הגיעו ממדינה חילונית.

הנישואים עצמם כמובן אינם שורש הבעיה, אלא רק קצה הקרחון שבמקרה פוגע בספינתם של רבים מיוצאי חבר המדינות. מתחת לפני השטח מבעבות קסנופוביה וגזענות שפורצות חדשות לבקרים. פה בוז כלפי מלכת יופי שהתחתנה עם לא-יהודי, שם "מבצע הצלה" לצעירה יהודיה שיוצאת עם "בן מיעוטים". סיפורים אלו מתרחשים מדי יום והם בלב הקונסנסוס בישראל, בה הרוב כופה את דעתו על המיעוט כדרך קבע.

מובן מאליו שזו זכותם של אנשים לבחור להתחתן רק בתוך עדתם ואף לנסות לשכנע אחרים לנהוג כמותם. אך אף חשובה מכך היא האפשרות לבחור אחרת ועל המדינה לאפשר זאת, בתחומה ולא בהכרה במין רוע שנעשה במדינה זרה.

למרבה הצער, כל עוד שנאת הזר היא הנוהג הרווח וחוסר הרצון לשילוב האחר – יהא ערבי יליד הארץ, מזרח אסיאתי שבא לישראל לפרנסתו, אפריקאי שהורי-הוריו התנצרו או אירופאי שעלה לישראל מכוח חוק השבות – הוא הכלל, לא יתאפשרו נישואים אזרחיים בישראל. אך נדמה ש"ישראל ביתינו" ודומיה לעולם לא יכירו באמת פשוטה זו ולכן הפתרונות שהם מנסים להטליא לעולם יכשלו. יש לקוות שאולי מצביעיה כן יפנימו זאת.