ב-27 בינואר 1945, כך מספרים, שיחררו כוחות הברית את מחנה ההשמדה אוושויץ.
ב-11 בספטמבר 1998 ביקרתי שם, כחלק ממשלחת של בית הספר בחסות משרד החינוך (ובמימון ההורים).
היום, 27 בינואר 2005, 60 שנים אחרי, בחרתי להביא כאן שתי תמונות שצילמתי על אדמת אוושויץ בירקנאו בספטמבר ההוא ולכתוב כמה מילים על השואה.
דברים שכתבתי ביום השואה לפני כשלושת רבעי השנה על הצורך להתגבר על העבר ובעיקר הצורך שלא לחזור אפשר לקרוא בקישור הזה.
ונחזור אל ספטמבר 1998, היה זה יום חם. היום הכי חם בכל המסע לפולין.
המשלחת של בית ספרי, שהייתה אחת מבין שלוש משלחות מחיפה, קרית אתא ומגדל העמק. באוושויץ, המשלחת שלנו הייתה זו שאירגנה את הטקס.
הטקס למרגלות תאי הגזים המופגזים (שניתן לראות בתמונה השניה. על פי מה שנאמר לנו הם הופגזו על ידי הגרמנים בעת שנסוגו מערבה, על מנת להשמיד ראיות. מעולם לא ניסיתי לסתור את הטענה הזו, אולם יתכן והיא לא נכונה), כפי שאני זוכר אותו לא היה מהמכובדים ביותר. מספר החזרות שערכנו היה מצומצם, אחת או שתיים בארץ לפני המסע וזהו.
כפועל יוצא מזה, היו כמה תקלות, הטקס היה דיסוננס לא קטן במקום שהוא צרימה לרוח האנושיות.
אבל ערכנו טקס, זה מה שחשוב. טיבו לא חשוב. הרי מי מצפה מחבורת תיכוניסטים שיארגנו טקס נטול כל תקלות, כאשר הם באים ממדינה בה אפילו טקס פתיחת המכביה עשוי להתגלות כשואה זוטה, אם אתה יהודי מאוסטרליה.
אחזור כמה שעות אחורה, אולי שעתיים, עמדנו על הרציף באוושויץ-בירקנאו, אחרי שנכנסנו בשער המחנה (אותו ניתן לראות בתמונה הראשונה) והלכנו לאורך פסי הרכבת שעשרות שנים לפני כן הובילו אנשים.
חלקם נשלחו במסלול הזריז אל תאי הגז, בעוד אחרים, לאחר שעברו מיון ונמצאו מתאימים נשלחו לעבודות כפיים, עבודות פרך, עד אשר כוחם לא יעמוד להם ואז ישלחו לתאי הגז.
עמדנו שם על הרציף, בזמן שאנשי העדות, אנשים שהגיעו לאוושויץ בנסיבות קצת פחות שמחות של טיול בית ספרי אל מחוץ לארץ.
הקור שחש מי שהגיע בחורף הפולני המקפיא. הצעקות, ההשפלה. היחס אל אותם אנשים כאילו איבדו צלם אנוש.
אחד מאנשי העדות שליוו אותנו, עובדיה שמו, איש גדול ובריא, הגיע לאוושויץ מסלוניקי (או שאולי אני מתבלבל עם אזור אחר ביוון). כאשר הוא סיפר את הסיפור שלו העיניים של כל הנוכחים התמלאו דמעות. העיניים של כולם מלבד הוא עצמו.
כאשר הוא סיפר את הסיפור של אישתו עליזה (שנפטרה מספר שנים לפני שביקרנו בפולין) ומשפחתו, בסמוך לאותו רציף באוושויץ בירקנאו ובסמוך למחנה אוושויץ הנוסף (אוושויץ 1), מחנה העבודה והמחנה בו בוצעו ניסויים על בני אדם, בהם על אישתו, גם הוא הצטרף אל הבוכים.
זה כל כך מנוגד לרגשות הרחמים העצמיים שאופייניים לי ולעוד רבים שאני מכיר.
זהו הקשר שלי לאוושויץ, קשר שאני מעלה 60 שנה לאחר שהמחנה שוחרר. יתכן וגם כמה קרובי משפחה שלי מצאו את מותם במחנה. אני יודע שמרבית המשפחה שלי, שניים ושלושה דורות אחורה מצאו את מותם על אדמת אירופה בעת מלחמת העולם השנייה. היכן בדיוק, אין זה משנה. זה לא הופך את המקום לקדוש יותר או ארור יותר. אדמה היא אדמה ואת שהיה לא ניתן להשיב.
וההבטחה הזו של לזכור, לזכור ולא לשכוח, אולי מנסה להתייחסת אל אנשים ספציפיים, אבל כפי שאמר סטאלין "מוות של יחיד זו טרגדיה, מוות של מיליונים זו סטטיסטיקה" וגם אם המשפט נשמע מעט ציני ומנוקר בהקשר של השואה ומאות האלפים שמצאו את מותם על האדמה הארורה של אוושויץ, הרי שאין איש שהכיר את כולם ומרוצת השנים אין איש שהכיר אישית אף לא אחד מהם ומותם של אותם יחידים, הופך להיות זיכרון מוות קולקטיבי, עם כל הצער שבדבר.
דבר נוסף שהייתי רוצה לכתוב עליו, אם כי ברור לי שאין אני הראשון (ואף לא מבין הראשונים) שכותב על כך. אני מתכוון להבדל בין השואה לבין כל אירוע אחר שקדם לו או התרחש לאחריו.
ההבדל הוא בשיטתיות.
רצח עם הוא דבר שלצערנו היה קיים עוד לפני כן, למשל הרציחות ההמוניות שביצעו התורכיים בארמנים בראשית המאה ה-20.
דיווחים על רצח המוני וטיהורים אתניים אנו שומעים לא אחת במדינות אפריקה השונות, מדינות יוגוסלביה לשעבר. לא תמיד מדובר בעם אחד המנסה להכחיד עם אחר, לעיתים, כפי שקרה ברוסיה של סטאלין וקמבודיה של פול פוט ושלטון החאמר רוז' מדובר בקבוצה אחת המנסה להשמיד מתחרים אידיאולוגיים.
אבל הייחוד של השואה, שואת העם היהודי, הוא השיטתיות. אולי זה העם הגרמני הידוע בקפדנות היתר, אבל התוצאה היא שהוקמו מפעלי מוות שיטתיים להשמדת אנשים, בעיקר מגזע מסויים, עוד כמה גזיים מתחרים ומתנגדי משטר (קומוניסטים, סוציאליסטים, הומוסקסואלים וכו').
מערכת שלמה של תעמולה משומנת פעלה על מנת להוציא אל הפועל את התוכנית הזדונית.
סרטים כמו "היהודי זיס" של יוסף גבלס וסרטים מזוויעים אף יותר, מערכת חינוך שחינכה לשנאת יהודים, חוקי נירנברג שנועדו תחילה להפריד בין יהודים ואנשים הקשורים עם יהודים לאחרים, פוגרומים בבתי עסק יהודיים, חלקם ספונטיניים וחלקם יזום בעידוד השלטונות כמו ליל הבדולח של 1938, ועידת ואנזה והפתרון הסופי.
כל אלה ועוד רבים שקצרה היריעה מלהרחיב עליהם, היו חלק ממכונה אדירה שמטרתה אחת - הכחדת העם היהודי שבאותה תקופה היה עם ללא מדינה, עם שהוא ספק עם וספק קבוצות אנשיםבעלי דת משותפת.
זהו לדעתי הייחוד של השואה. זוהי הסיבה שבימים האחרונים החליטו להקדיש לזכר יום שחרור אוושויץ עצרת בארגון האומות המאוחדות.
אכזריות אנושית היא דבר שלצערנו קיים. על מנת לחזות בשנאת השונה (גם אם השוני שלו לא רב במיוחד) אין צורך להרחיק עד אדמות גרמניה ופולין ואין צורך להמציא מכונת זמן ולחזור שישים שנה ויותר אחורנה בזמן. השנאה היא חלק מאיתנו. היא כאן והיא במקומות רבים נוספים בעולם.
הנכונות להרוג, הקלות הבלתי נסבלת של פגיעה בזולת שנמצא בעמדת נחיתות קיימת גם כאן.
הורדת אנשים מדרגת אדם היא גם חלק מה"תרבות" בישראל ולראייה אתם יכולים להביט בתגובה הראשונה והשלישית בקטע זה ומכאן הצעד להתעללות ופגיעה ביריב קטן ואף לא קיים.
ההבדל היחיד הוא שעד היטלר ואחריו, לא קם האדם ובנה מערכת השמדה כמעט מושלמת. כמעט מושלמת, כי בסופו של דבר היא התפרקה. אולי מסיבות של יוהרה שהובילה לתבוסת גרמניה במלחמת העולם השניה. בתנאים אחרים, יתכן וההיסטוריה הייתה נראית אחרת. אבל אין זה מעניינו לעסוק בניחושים.
אז אלו אם כן דבריי היום, שישים שנים לאחר שחרור אוושויץ.
אלעד
שער הכניסה לאוושויץ
תמונת תאי הגז שהופצצו ונותרו מאז הרוסים לתזכורת, כפי שצילמתי בספטמבר 1998
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
