בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום, 1 במאי, בדיוק לפני 65, מצאה את מותה עלמה צעירה בת 23. שמה היה אוולין מקהייל (Evelyn McHale). היא קפצה אל מותה ממרומי בניין האמפייר סטייט בניו יורק ונחתה על גג לימוזינה שחנתה בסמוך.

אך הבה נחזור מעט אחורה.

אוולין פרנסיס מקהייל נולדה ב-20 בספטמבר 1923 בברקלי, קליפורניה. ילדה שישית מתוך שבעה אחים ואחיות. כשהייתה בת שבע עברה עם משפחתה לוושינגטון, בירת ארה"ב, וזמן קצר לאחר מכן הוריה נפרדו, התגרשו והיא נותרה במשמורת אביה. הם עברו לעיירה טאקהו (Tuckahoe) בניו יורק, שם למדה בתיכון.

לאחר התיכון התגייסה לחיל הנשים האמריקני והוצבה בג'פרסון, מיזורי. לאחר שירותה חזרה למדינת ניו יורק וגרה בעיירה בלדווין עם אחיה ואשתו. היא עבדה בראיית חשבון.

בבלדווין גם פגשה באיש לו התארסה, ברי רודס (Barry Rhodes). חתונתם תוכננה ליוני 1947.

ב-30 באפריל 1947 ביקרה אוולין את ארוסה שלמד באיסטון, פנסילבניה, כדי לחגוג את יום הולדתו ה-24.

בסביבות השעה שבע בבוקר ה-1 במאי, ברי נשק לאוולין לשלום לפני שעלתה על הרכבת לעיר ניו יורק. הוא לא הבחין בשום דבר חריג והיא נראתה לו מאושרת למדי.

בניו יורק, הגיעה אוולין למלון המושל קלינטון, שם כתבה את מילותיה האחרונות, מכתב התאבדות קצר.

בסביבות השעה עשר וחצי בבוקר קנתה כרטיס למצפה בקומה ה-86 של האמפייר סטייט בילדינג, הבניין הגבוה ביותר בניו יורק ובעולם כולו באותם ימים (עד בניית מרכז הסחר העולמי שנים מאוחר יותר. מאז 11 בספטמבר 2001 שוב מדובר היה במבנה הגבוה בתפוח הגדול. וכמובן, מאפריל 2012, שוב מדובר במבנה השני בגובהו בניו יורק).

בסביבות השעה עשר וארבעים, הבחין שוטר תנועה שעמד בקרבת המגדל בצעיף נופל ממרומים ושניות לאחר מכן שמע קול חבטה אדיר וראה קהל מתאסף ברחוב ה-34. אוולין, כפי שפתחתי, נחתה על גג לימוזינה שחנתה באזור, לא הרחק מהשדרה החמישית.

רוברט ווילס (Robert C. Wiles), סטודנט וצלם, חלף במקום באותה השעה. גם הוא הבחין בהמון שהתאסף, שלף את המצלמה (לא היה מדובר בעניין של מה בכך. ב-1947 טלפונים ניידים היו עתיד רחוק ומצלמה המשולבת בהם ודאי לא עלתה בדמיונם של רבים) וצילם מספר תמונות, כארבע דקות לאחר שאוולין מקהייל צנחה אל מותה.

אחת התמונות שצילם ווילס התפרסמה כשבועיים לאחר מכן, ב-12 במאי, על עמוד שלם במגזין לייף (Life Magazine). סיפור מותה בטרם עת של אוולין נודע למיליוני אנשים, כמעט אך ורק מפני שנחתה במקום הנכון ובזמן הנכון.

אחד מאותם אנשים שתמונתה נגעה ללבם היה אנדי וורהול אשר הנציח את מותה של אווילין מקהייל ביצירה שכונתה ה"התאבדות היפה ביותר" (The Most Beautiful Sucide).

במכתב ההתאבדות שכתבה אוולין, היא ביקשה לחסוך את הכאב שבאובדון מבני משפחתה וביקשה שאיש לא ייראה אף חלק ממנה לאחר לכתה. ובכן, זה לא בדיוק התגלגל כפי שציפתה. היא הוסיפה שהיא רוצה שגופתה תישרף ולא יתקיים כל טקס לזכרה. בקשה זו שלה מולאה, גופתה נשרפה ואפרה פוזר.

היא כתבה שהיא עתידה להינשא בחודש יוני, שהיא לא סבורה שהיא תהא רעייה טובה וכי ארוסה יחיה טוב בלעדיה. את השורות הללו מחקה.

לסיום ביקשה לומר לאביה שהיא ירשה יותר מידי מהנטיות של אמה.

ואיזו נערה בת 23 רוצה לגדול ולהיות כמו אמא שלה?

ההחלטה הסופית האם לקפוץ מהמגדל או לא היא החלטה רגעית. אך להחלטה של נטילת חייך, קודם על פי רוב תהליך ארוך של שכנוע עצמי כי לחייך אין ערך או למצער כי מותך יהיה שווה יותר מהמשך החיים.

בהתחשב בילדותה, ניתן לשער מהיכן צצו התסביכים. אך לעולם לא ניתן יהיה לדעת מה באמת עבר לאוולין בראש באותן שניות בהן צנחה אל מותה, ברגעים בהן התבוננה על המדרכה מהמגדל ושקלה האם לקפוץ, באותו בוקר של ה-1 במאי 1947 שבו החליטה כי יהיה זה היום האחרון בחייה הקצרים, בשבועות, בחודשים ובשנים שהובילו אותה להתאבדות.

כאמור, היום הגורלי בחייה של אוולין התרחש לפני 65 שנה, כשהייתה בת 23. לולא הייתה בוחרת לשים קץ לחייה, הייתה היום כבת 88, אם לא הייתה הולכת לעולמה במועד אחר. חיים שלמים שאולי היו יכולים להיות, אך נגדעו בעיבם בשל חרדה, שיברון לב, חשש מפני מה שהעתיד צופן או משהו אחר שטרד את נפשה.

הסוף הוא אותו סוף לכולם, אבל כפי שנהוג לומר, Getting there is half the fun (המסלול לא פחות חשוב מהיעד).

בנסיבות אחרות, עורכי לייף היו צריכים למצוא אייטם אחר כדי למלא בו את עמוד 43 של המגזין באותו שבוע.

בנסיבות חיים אחרות, אולי הייתה אוולין מתגברת על הדיכאון בו שקעה וחיה חיים מאושרים או לחילופין חיה חיים אומללים למשך שנים ארוכות, לפחות עד להמצאת הפרוזק.

עוד על סיפור התאבדותה של אוולין מקהייל תוכלו לקרוא בהרחבה (באנגלית) כאן.

על עוד מתאבדים שקפצו אל מותם מאותו מגדל, ולא זכו ל-15 דקות התהילה שהעניק להם אנדי וורהול, תוכלו לקרוא בוויקיפדיה בתוך הערך על בניין האמפייר סטייט בניו יורק.

ולסיום, הומור על התאבדות, עד כמה שאולי נתפס כמרושע, ג'ורג' קרלין מספר על כמליון אנשים המבצעים התאבדות (מתאבד או מתאבדת כל 30 שנית, מיליון מתאבדים בשנה) ומדוע הוא לא היה מוצא זמן להתאבד.

אוולין מקהייל - ההתאבדות היפה ביותר (הצילום לקוח מכאן. כמו כן, הכתבה המקורית מלייף בגוגל בוקס).