בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני מספר חודשים נתקלתי בכתבה הזו ב-YNET המספרת על אלופי העולם הטריים (שוב, הכתבה היא מינואר) בדיבייט, האחים עומר וסלע נבו מאוניברסיטת תל אביב שזכו במקום הראשון בקטגוריית ה-ESL (אנגלית כשפה שנייה, בניגוד ל-EFL, אנגלית כשפה ראשונה. כולם מתחרים באותה תחרות, אך לאלו הבאים ממדינה בה רוב התושבים אינם דוברים ילידים של השפה [היינו מדברים אנגלית כשפת זרה], יש דירוג סופי משלהם).

ראשית כל, ברכות לזוכים. בהחלט מדובר בהישג מבורך. הרי גם אם בסופו של דבר מדובר במאגר קטן יחסית של מתחרים, כלומר רק מעטים משתתפים בתחרויות מהסוג הזה ולכן ישנם דוברים מצויינים רבים ונואמים בחסד שפשוט לא משתתפים בתחרויות דיבייט מכל מיני סיבות, עדיין אין זה מוריד מגודל ההישג, בדומה נאמר לשחקני שחמט, שאמנם תיאורתית ייתכנו טובים מאלו שבנמצא, אך בסופו של דבר אליפויות ותחרויות מתקיימות בין אלו המשתתפים, לא אלו שאולי היו יכולים להשתתף.

גם העובדה שנדרשת קטגוריית זנב אריות או ראש שועלים אינה מפחיתה מגודל ההישג. הרי גם אם חלק מדוברי ה-ESL הם בפועל EFLים שהיגרו לישראל בגיל מתקדם יחסית ומתחרים מול דגי רקק הנאבקים לבטא עצמם באנגלית, לפחות חלק מהמתחרים בהם בהחלט ראויים. בנוסף, הם בכל זאת נאלצים לבנות ולפתח את טיעוניהם באופן משכנע ללא קשר לשפה בה נערכת התחרות.

אך מה שמשך את עיני בכתבה שנכתבה על ידי אחד המשתתפים בתחרות, יוני כהן-אידוב, היא לא התחרות עצמה וההישגים שנחלו הקבוצות התל-אביביות, אלא דווקא התגובות לקטע, בעיקר הראשונות בהן, המבקשות לרתום את היכולת הרטורית של הדיבייטורים להסברה הישראלית.

הרי אם "אנחנו" כה טובים בדיבור ושכנוע וזוכים באליפויות העולם שנה אחר שנה, מדוע "אנחנו" כושלים בהסברה, שלא נאמר "מפסידים במלחמת ההסברה" (כיאה למדינת קסרקטין)?

ובכן, ההסבר הפשוט, העולה בתגובות מאוחרות יותר, הוא שבסופו של דבר, בניית טיעון, לאחר שמסירים את הפעלולים הרטוריים, מתבססת על לוגיקה, על היגיון פנימי, כלומר רצוי להסביר דברים הגיוניים ולא מדוע חשוב לדפוק את הראש בקיר. זאת ועוד, ישנן כמה הנחות יסוד שעומדות בבסיס הדיבייט, מין הסכמות אוניברסאליות על כך שיש דברים שהם טאבו ולא דנים עליהם. לא משנה כמה יעיל יהיה לשעבד את יתר החברה האנושית לצרכינו, זה משהו בל יעשה. או לחילופין, פתרון בעיית צפיפות אוכלוסין לא יכול לבוא על ידי הוצאה להורג המונית של מיליארד אנשים, גם אם באופן תיאורטי המצב של השורדים יהיה טוב יותר (ואין זה בהכרח המצב, אלא רק היפותזה לצורך המחשה של מה לא מקובל).

לשון אחר, ישנו תחום המכונה אנושיות שאנו לא רוצים לסטות ממנו, גם אם היה מדובר בעניין יעיל.

ולכן, ברי לכל שקשה לפתח טיעון מנצח שמסביר את ההיגיון בכיבוש ובשפיכת מילארדים על חבל ארץ משועבד שכנראה לעולם כבר לא יהפוך לחלק מישראל. לכל היותר אפשר לזרוק מספר טענות לחלל האוויר על כך שמדובר בצעד מבורך (וזה המקום לעמוד על ההבדל בין טענה - משפט המספר משהו על המציאות ויתכן שהוא נכון, אך יכול להיות שאינו נכון, לדוגמא כל הפילים סגולים. לבין טיעון - טענה המלוות בניסיון להסביר ולבסס אותה, למשל כל הפילים סגולים כי נערך סקר בקרב על הפילים שבחן את צבע עורם ונמצא שהוא סגול, לצבע הסגול יתרון אבולוציוני עבור הפיל ולכן רק אלו הסגולים שרדו וכו').

המחיר שמשלמת ישראל על כיבוש השטחים כה יקר, בין אם בכסף שהוזכר לעיל, חיי אדם (יהודים וערבים כאחד), השחתה מוסרית, המעמד הבינלאומי המדרדר של ישראל עליו נסוב הדיון על חשיבות ההסברה ועוד כהנה וכהנה. הוא גבוה עשרות מונים מהתמורה לישיבה על עוד כמה גבעות ונטילת זכויות בסיסיות כגון חופש תנועה, שלא לדבר על חיים נורמלים ללא משטר כיבוש, מהתושבים המקומיים.

לכל היותר ניתן להשמיע כמה טענות "מנצחות" בזכות הכיבוש הישראלי של הטריטורייה הפלסטינית, למשל הגאולה שאולי תגיע מסיפוח חבל ארץ אבות, או יצירת אזור חיץ בין ישראל לפלישה יבשתית מכיוון ירדן וכדומה, לא לבנות טיעון מנצח שיעמוד בהפרכה פשוט המבוססת על נתונים ועובדות.

זאת ועוד, גם אם היה נמצא הטיעון המוכיח באותות ובמופתים שאין דבר טוב לישראל מהכיבוש, וגם האוכלוסיה הנכבשת יוצאת נשכרת תחת מגפי הצבא הישראלי על פני חיים תחת הדיקטטורות הערביות שהיו במקום עד 1967, הטיעון לא יעמוד מפני שהוא עומד בדיוק באותו מקום בו ישנה מוסכמה רחבה שהוא אינו דיבייטבל, כלומר אינו נתון לדיון.

גם אם היה זה נהדר ונפלא לכבוש, עדיין אין מדובר בעניין מקובל בחוקי המלחמה הקיימים ולכן לא תעזור הסברה שופרא דשופרא.

ומשהבנו זאת, ניתן לשוב למגיבים שבגינם התחלתי לכתוב את הקטע הזה. הם, חלקם לפחות, סבורים שלו רק הייתה ניתנת לישראל תעמולה טובה יותר, "הסברה" טובה יותר, כזו שיש בנמצא כי הרי ישראלים זוכים באליפויות שיג ושיח באופן סדרתי, או אז יבינו הגויים הערלים שהצדק עם ישראל ולא עם הפלסטינים (שכולם טרוריסטים ושקרנים לשיטתם).

הבעיה באמונה העיוורת שלהם בתעמולה היא שהם מבלבלים בין שני מושגים מעולם התקשורת: פרסום ושיווק.

פרסום עיקרו העברת מסר לגבי מוצר בניסיון לשכנע לרכוש אותו. זה יכול להיות מוצר פיזי, אך גם שירות, רעיון או דעה. המפרסם מקבל את המוצר כמות שהוא ועליו לנסות לשכנע אנשים לקנות אותו. מפרסם טוב, כמוכר טוב, יצליח למכור קרח לאסקימוסים, כדברי המשפט הידוע.

שיווק מאידך עוסק במכלול המרכיבים של המוצר או השירות. בתהליך יתכן והמשווק ייתן דעתו גם לפרסומות, אך הוא יבדוק מה מחפשים הרוכשים הפוטנציאלים וייעצב את המוצר בהתאם.

לשון אחר, בעוד המפרסם ינסה למכור מיץ מנגו לקהל מסוים ויהי מה, המשווק ינסה לבדוק איזה מיץ מנגו אנשים אוהבים, יערוך מבחני טעימה, ישפר את המתכון, יבחן את האריזה, ישחרר זמריר לרדיו או אולי בכלל יחליט ללכת על הכנה ושיווק של מיץ תפוחים לאור הממצאים.

במקרה הנדון התעמולה היא פרסומת והמוצר הוא ישראל. פרסומאים טובים ולצורך העניין דיבייטורים מהמעלה הראשונה, יכולים לנסות לשווק את המוצר העפש והרקוב, הוא המדינה היהודית והדמוקרטית, אבל מרגע שרכשו הקונים את המוצר ויראו כי רע הם פשוט לא ישובו ויקנו את המוצר, למעט אולי מיעוט סומא שישוב ויקנה את הבונבוניירה גם אם הקופסא תמיד מכילה תולעים ומקקים.

אז אם אתם מכירים מישהו שמתקשה להבין מדוע ישראל "מפסידה" ב"מלחמת התעמולה", אתם מוזמנים להסביר לו על ההבדל בין פרסום לשיווק. על כך שעל אף שאולי מדברים על הצורך בשיווק טוב יותר לישראל, למעשה מתייחסים לפרסום וללא מלאכת שיווק הכוללת בדק בית רציני, הצרכנים יעדיפו את המוצר של המתחרים.