מעניין כיצד טעם וריח, בעיקר הריח, משתנים בהתאם לניסיון החיים. לפני כשבע שנים כתבתי מילים נלהבות על ביקור, לא הראשון ולא האחרון, בווינה, בירתה של אוסטריה. "עיר מצועצעת", במובן החיובי של המילה, "עושר פנימי... מהפנט" ו"חוויה מרתקת" היו רק חלק מהביטויים בהם השתמשתי. לא פלא שסיכמתי את הקטע במילים "אני אוהב את כל אותם מקומות גרמניים, בין אם הם בגרמניה ובין אם באחת המדינות הסמוכות, דוברות הגרמנית", גם אם רק התייחסתי לישיש שבירך אותי לשלום ברכבת.
כשנתיים לאחר מכן עברתי לברטיסלבה, בירתה של סלובקיה וביקרתי בווינה מספר פעמים במהלך השנה וקצת שהתגוררתי בסלובקיה, כפועל יוצא של המרחק הקצר בין שתי הערים (כשישים קילומטרים). בברטיסלבה יוצא לאור מגזין בשם "ערים תאומות" (Twin Cities) המספר על הפעילויות והאירועים בשתי הערים. למותר לציין שהוא מעניין בעיקר את היושבים בברטיסלבה, עיר קטנה ואפרורית למדי. הווינאים ודאי לא צריכים ז'ורנאל סלובקי על מנת לספר להם מה קורה בעירם. הוא נכתב בעיקר על ידי נשים סלובקיות ששם משפחתן מעיד על נישואים לגבר אוסטרי. השימוש במילה "תאומות" מזכיר במקצת את הסרט תאומים בכיכובם של ארנולד שוורצנגר (אפרופו אוסטרים) ודני דה ויטו המספר על שני אחים, האחד קיבל את כל התכונות הטובות והאחר את כל התכונות הרעות. אם זה לא ברור, ברטיסלבה היא התאום הפחות מוצלח בסיפור.
במידה זה לא הובן מהפסקה לעיל, בביקורים בווינה בימים בהם גרתי בברטיסלבה, וינה עדיין היוותה עיר אטרקטיבית למדי. וכי מה מרענן יותר מטיול בארמון שנברון טיול רגלי בפרטר או אפילו סתם ביקור באונו סיטי (UNO City, קריית משרדי האו"ם, לא לבלבל עם קריית אונו).
כעיר גרמנית (ובכן, אוסטרית, אבל הבה לא ניתן לצרופי מקרים היסטוריים לנתק את אוסטריה מיתר גרמניה), וינה נראתה נקייה ומאורגנת יותר מברטיסלבה הסלובקית ולבטח הייתה גדולה ומעניינת יותר על שלל שווקיה, מוזיאוניה ומבניה ההיסטוריים.
והנה, בדצמבר האחרון (2011), אחרי למעלה משלוש שנים של חיים בדבלין, אירלנד, מצאנו עצמנו שוב בביקור בן יומיים בבירת אוסטריה.
בדבלין שווקי חג מולד (קראו בבלוג הזה על פעילויות לקראת חג המולד בדבלין) שאפילו סוחרים גרמניים מגיעים כדי להשתתף בהם ומוזיאונים נהדרים, אך בכל זאת הבטנו בציפייה לביקור בשוק חג המולד ליד בית העירייה של וינה ובעוד מספר שווקים קטנים ברחבי העיר ולביקור במוזיאון בלוודר (Belvedere) הנהדר המציג, בין היתר, מיצירותיו של גוסטב קלימט ובבחינה לעומק של אדריכלות אר-נובו.
מהבחינה הזו לא התאכזבנו. יצירות האומנות הן יצירות האומנות (הו, השף פול של קלוד מונה, הנערה הקוראת של פרנץ אביל ועוד ציורים נהדרים כה רבים), מבני האר-נובו או הזצסיון שניים ביופים רק לאלו של בריסל, שווקי חג המולד מוכרים את הפיצ'פקעס הידועים והפונטש נשפך כמים.
אבל, אם כאשר ביקרתי בווינה עת התגוררתי בישראל או סלובקיה, העיר הייתה נהדרת, קפיצת מדרגה מהסטנדרט בו חייתי, כאשר נחתתי בווינה אחרי טיסה לא ארוכה מדבלין, הרגשתי כיצד חזרתי אחורה בזמן, לא במובן המלהיב של המילה.
במה נתחיל?
עישון. בנוסף לפן הבריאותי בעישון - עישון הוא לא בריא - מתים מזה - עישון זה עסק מסריח. זה הופך את הבגדים שלך למסריחים (סטיב יוז התבדח על זה ועל עוד דברים בדקה ה-2:50 של הסרטון המומלץ).
וכך, בערב הראשון, חיפשנו בטקה ואנוכי מקום לסעוד בו את לבנו. בכל מקום אליו נכנסו צחנת סיגריות אפפה את החדר ומיד נמלטנו על נפשנו. בסופו של דבר התפשרנו על חבילת וופלים שקנינו בקיוסק.
כשכבר מצאנו מקומות בהם יש אזורים ללא מעשנים, למשל מסעדה הודית בה אכלנו, ישבנו במין אקווריום מבודד שהגישה אליו היא דרך אזור המעשנים וגם החיץ לא ממש היה יעיל, כך שחלק מעשן הסיגריות מגיע לאזור הסטרילי כביכול.
בחיפוש שערכתי, גיליתי בטיימס האוסטרי כי לאחרונה חוקק הפרלמנט האוסטרי חוק למניעת עישון במקומות ציבוריים שייכנס לתוקפו בינואר 2013. אך גם כשייכנס החוק החדש לתוקפו, בתי עסק קטנים יוכלו להחליט האם הם נקיים מעישון או מאפשרים עישון, בתי עסק בינוניים ייאלצו להקצות מקומות מופרדים ללא מעשנים, אם כי חלקם יוכלו להתעלם מהסעיף ברישיון.
התוצאה, לדברי העיתון, היא שגם בשנה הבאה מסעדות ומועדונים רבים בואוסטריה בכלל ובווינה בפרט יאפשרו למעשנים לזהם את האוויר גם לאלו שלא מעוניינים בכך.
כשהגעתי מישראל לווינה, זו לא נראתה בעיה אקוטית. החוקים נגד עישון במקומות ציבוריים בישראל לא ממש נאכפו. גם בסלובקיה, על אף שקיימים חוקים נגד עישון בתוך בתי עסק, כאשר הלכתי בקניון הסמוך למקום עבודתי המסעדות פירשו את החוק בצורה כזו שהאזור "מחוץ" למסעדה, הגם שהיה מקורה, הוא אזור בו מותר לעשן. וכך היה בבתי עסק אחרים במדינה.
ובאירלנד, החוק לא מאפשר עישון במקומות ציבוריים. החריגים היחידים הם בתי כלא ומוסדות סגורים, בהם למרבה המזל לא יוצא לי לבקר בתדירות גבוהה.
למרבה הצער עדיין מותר לעשן ברחוב, אבל לאט ובבטחה גם זה ייעלם. כך עישון בגני משחק לילדים ייאסר בקרוב באזור דבלין.
עוד מנהג מטופש אליו שמתי לב באוסטריה רק בביקור האחרון הוא הגיל המינימלי למכירת משקאות אלכוהוליים. הוא עומד על 16. ובכן, לא צריך להיתמם כמו האמריקנים ולאפשר לצעירים להתגייס בגיל 18, אך לשתות רק מגיל 21. וכן, קטינים שותים אלכוהול גם אם זה בניגוד לחוק ואולי אף שואפים עידוד מכך שהמשקאות פחות זמינים (מים גנובים ימתקו).
אבל התרה של מכירת אלכוהול לקטינים פשוט מדרבנת אנשים להתחיל לשתות בגיל בו מנגנוני ההגנה שלהם חלשים וכך גדלים הסיכויים שיתמכרו לאלכוהול. אולי נערים אוסטרים אחראים יותר מבני גילם במקומות אחרים בעולם, אבל לפחות מהרושם שלי, הרבה ילדים שם שותים כי זה קוּל. גם זו דרך למשוך תיירים בני טיפשעשרה.
עם יד על הלב, אוקיי, שתי ידיים על המקלדת, הגיל המנימלי למכירת משקאות חריפים באוסטריה לא ממש מטריד אותי. בניגוד לעישון, בו "יותר חופש" לעשן משמעו פחות חופש ללא מעשנים להסתובב מבלי להזיק לבריאותם וניחוחם, יותר חופש לשתות לא ממש מפריע לאלו שלא שותים, כל עוד הזאטוטים השתיינים לא נוהגים באלימות (או מעשנים).
גרמנים, ואוסטרים הם כאמור דרום-מזרח-גרמנים, ידועים בנימוסם וקפדנותם. נסיעה בתחבורה הציבורית בווינה היא בהחלט חוויה שקטה. בדבלין לעומת זאת, הנוכחים באוטובוס עשויים להיות קולניים למדי לעיתים.
כל זה טוב ויפה, אבל בהזדמנות הראשונה הם יזעיפו פנים. למשל, כאשר הם רוכבים על אופניים, אם מישהו נקלע בטעות לשביל האופניים, הם יצלצלו בפעמון וינהמו על עובר האורח, גם אם הם יכולים לעקוף אותו במרחק חמישה מטרים מכל צד. אני מתקשה לדמיין רוכב אופניים בדבלין מתרגז על בטקה, רק משום שבטעות עמדה על נתיב אופניים החוצה כיכר. פה אנשים מחייכים, לא ממלמלים מילות שטנה.
ואם כבר עסקנו בחמיצות הפנים האוסטרית הטיפוסית, יכולים לחלוף לידכם רבבות מתושבי וינה, לראות כיצד אתם תועים בדרך ובוהים במפה שעות ואיש לא ייטרח להושיט יד. למשל, לפני ביקורינו האחרון החריבו את תחנת הרכבת זידבאנהוף על מנת לבנות תחנה מודרנית. לקח לנו יותר משעה למצוא את טרמינל הרכבת החלופי וגם זה, בעיקר בזכות כישורי הניווט של בטקה ולא בשל טוב לבם של זרים אוסטרים. כאשר ניסינו לעצור עוברים ושבים, רובם לא עצרו וכאשר עצרו, הם טענו שהם לא מדברים אנגלית או יודעים היכן עוצרות רכבות.
במקרה אחר אשר קדם לכך מבחינה כרונולוגית ביום או יומיים, בטקה ואני בחנו את המפה על מנת למצוא את הדרך הקצרה להגיע מקארלפלץ לבלוודר. לא באמת הצטרכנו עזרה, אך מיד בחור חביב עצר ושאל אם אנו זקוקים לעזרה והציע ללוות אותנו מחוץ למנהרת התת קרקעית בה עצרנו עד למקום ממנו נוכל לצעוד למוזיאון. הוא שאל אותנו מהיכן אנו, השבנו שאנו מתגוררים בדבלין והוא סיפר שבמקור משפחתו מקורק, דרום אירלנד. הוא אמר שהוא לא גדל בווינה ולכן הוא מבין את הקושי של זרים ובכלל, הוא שמח לעזור באווירת הכריסמס שהייתה בעיצומה באותה עת.
האין זה אירוני שהאיש היחיד בווינה ששש לעזור היה אירי?
אז בתי העסק מסריחים, התושבים קפדנים ולא נחמדים, אבל לפחות המוזיאונים בווינה נהדרים. הלא כן?
ובכן, כאחת המעצמות האירופאיות עד ראשית המאה ה-20, בירת אוסטריה זכתה לשלל אומנותי רב. אבל אם אתם מעוניינים להתבונן בו, תאלצו לשלם לא מעט למוזיאונים. זה מקובל בעולם, אני מניח שרק באירלנד ואנגליה (ואולי בעוד כמה מקומות שלא עולים כרגע בזכרוני) השתרשה מסורת בה הכניסה למוזיאונים היא ללא תשלום. 16 אירו עבור הכניסה לבלוודר העליון והתחתון אינה זולה במיוחד, אבל זה הוגן לבקש מהמבקרים להתחלק במימון שימור המקום ולא רק ממשלם המיסים האוסטרי. ההתעקשות על הפקדת המעילים בתמורה לחצי אירו, גם כאשר הבניין קר והם היו נחוצים, נראתה כמו נוקשות גרמנית טיפוסית וניסיון נואל לגבות עוד כסף על מנת לממן עוד עבודה לא נחוצה למקומיים.
השומרים במקום מנסים ליצור רושם של קפדנים בני קפדנים. הם בוהים במבקרים ואם האחרונים בוחנים ציורים מקרוב מידי, לטעמם, הם מידי מתחילים לנבוח (לא עלי, אבל ראיתי זאת במו עיני מספר פעמים). אך כאשר קרני השמש המלטפות של חודש דצמבר פגעו בצורה ישירה באחד הציורים, ניגשתי לאחת השומרות בבלוודר וביקשתי ממנה להסיט מעט את הווילון, שכן קרינת אור שמש ישירה לא עושה חסד עם הפיגמנטים של ציורים נושנים. היא אמרה שהיא לא יכולה להסיט את הווילון ללא רשות של הממונה עליה. ביקשתי ממנה ליצור קשר עם הממונה, אבל היא אמרה שגם את זה היא לא יכולה לעשות כי הוא עסוק, אבל הממונה יודע מה טוב לציורים ואם זה נדרש זה ייעשה.
וכך, קפדנות למראית עין התגלתה כצייתנות עיוורת ורתיעה מסמכות, גם אם מדובר בהליכה עם הראש בקיר. הגרמנים הצטיינו בזה בעבר, בלשון המעטה (ולעזאזל עם חוק גודווין, בדיון על אוסטריה ההשוואה לנאציזם היא רלוונטית).
ואני מקווה כי זה לא יובן לא נכון. אין לי בעיה עקרונית עם גרמנים, מחצית משפחתי היו יקים, מאוסטריה. קולגות, מרצים וסתם תיירים מזדמנים מגרמניה, אוסטריה ושוויץ בהם נתקלתי הציגו קשת רחבה של תכונות אופי. את מרביתם חיבבתי ועם חלקם התחברתי. נדמה לי שכאשר הם חיים מחוץ למסגרת הנוקשה שהם מאמינים כי המדינה בה הם חיים מעמידה עליהם, הם נותנים דרור לתכונות פחות "גרמניות" והם הופכים יותר אנושיים ופחות רובוטיים.
לו לפחות הקפדנות המוגזמנת הייתה יוצרת מוצר נחשק, מין פולקסווגן של מדינה. אבל מדובר במוצר רע למדי שאמנם אוריינטלים יתבוננו בו בהערצה, אך הוא פחות זוהר עבור מי שמורגלים ביותר.
וינה מריחה כמו מאפרה (למרבה המזל, מגללי הסוסים הם הצליחו להיפטר מאז 2005 באמצעות מתקן פשוט שראיתי במלטה בטרם הגיע לאוסטריה), היא אינה מסבירת פנים ובקיצור, היא מקום שהייתי ממליץ לבקר בו לזמן קצר בשל העושר שהצטבר בו במשך מאות שנים, אך לא הייתי בוחר לגור בו.
אז עם כל הכבוד למדד איכות החיים של האקונומיסט, הממקם את וינה במקום הראשון, כלומר העיר הטובה ביותר בעולם לגור בה, וינה היא עיר מסריחה.
אני מסכים עם מה שנכתב ברשומה באחד הבלוגים של האקונומיסט על מדד המדרג ערים שמנסה לקחת עוד מספר פרמטרים:
הניסיון לדרג את הערים הטובות בעולם הוא כמו הניסיון לכמת מי היא האמא הטובה בעולם ביום האם - לרובנו יש דיעה משוחדת בנושא.
ודאי יש רבים השמחים עם חוקי העישון הליברלים באוסטריה, עם העובדה שיניחו להם לנפשם ואף יתעלמו מהם, כל עוד הם לא חורגים במקצת ממה שנחשב לנורמה ואז כבר יקומו הברנשים והאדוניות לנזוף ולגעור בהם. עבורי מדובר בעוד עיר מזרח אירופאית. ואם כבר ערים מזרח אירופאיות, באופן אישי אני מעדיף את פראג.
הזצסיון של וינה - דצמבר 2011
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
