בינתיים כל כך הרבה דברים התרחשו. הכל קורה כל כך מהר ולפתע את מוצא את עצמך חי חיים שלא יכולת לדמיין לפני חמש שנים ויום.
הספקתי לגור בכמה וכמה מדינות, לטייל בכמה וכמה מדינות שטרם ביקרתי בהן עד עזיבתי את ישראל, לעבוד בכמה וכמה עבודות שלא תיארתי כקריירה עתידית, להכיר כמה וכמה אנשים שלא היה לי סיכוי להכירם לו הייתי נשאר בישראל, ללמוד כמה וכמה שפות, ברמה זו או אחרת, שלא הייתי טורח ללמוד בארץ, ללמוד על כמה וכמה נושאים שלא הייתי לומד עליהם בדרך אחרת ואפילו החלפתי את הטעם הקולינרי שלי לחלוטין.
יצא לי לאכול אוכל הודי בטרם עזבתי את ישראל לצמיתות. אח שלי לקח אותי לכמה מסעדות הודיות צמחוניות בביקוריי בלונדון, אבל מעולם לא אהבתי את מה שהציעו. עד אותו יום בפריז באוגוסט 2009, עת אכלנו ארוחת צהריים מלאה במסעדה הודית נפלאה ליד מרכז פומפידו. זה שינה את הרגלי התזונה שלי כליל.
מאז למדתי רבות על המטבח ההודי, הנפאלי והמאכלים ביתר המדינות של תת-היבשת. התפריט במסעדות הודיות לא נראה מוזר עוד, אלא להיפך, אני מבין את המונחים בהם משתמשים מבלי לקרוא את ההסבר באנגלית.
אפילו כאשר אני מבשל, תבלינים הודיים החליפו את רוטב הסויה וכמעט שהפסקתי להקפיץ אטריות ולבשל מאכלים בסגנון סיני או תאילנדי.
גם המטבח האיטלקי פינה את מקומו, לפחות באופן חלקי, לטובת המטבח הספרדי, מאז ביקרנו בברצלונה. פאייה טובה בהרבה מריזוטו.
אין זה המקום לסכם את חמש השנים האחרונות או למנות את כל הפעילויות בהן נטלתי חלק.
הבלוג הזה מעולם לא תפקד כמקום להשתפכות וחשיפת הנפש. זה לא מעניין איש וגם אם זה היה מעניין, הרי לא הייתי רוצה לחשוף זאת. במקום מסוים נגמר הפומבי ומתחיל האישי.
אך אולי זה המקום לשתף את קהל הקוראים המצומצם, קוראים מזדמנים או סתם חטטנים שרוצים לגלות עלי עוד בכמה מהדברים שעשיתי לאחרונה.
מעט לפני יום הולדתי ה-29, החלטתי שיהיה נחמד לצלם תמונה של עצמי מידי יום וליצור מזה סרט.
הרעיון צץ מספר שנים קודם, כאשר קיבלתי סרטון על בחור בשם נוח שצילם עצמו במשך שש שנים. הביצוע שלו היה מעט משעמם, הואיל והרקע לא השתנה וחשבתי שיהיה נחמד להתמקד באחד הדברים שעשיתי אותו יום ולא בעצמי. וכך יצרתי תיעוד של דבלין (ועוד כמה מקומות באירלנד, סלובקיה, פולין ובלגיה, אבל בעיקר דבלין) במשך שנה, מיום הולדתי ה-29 כאשר ברקע מסעדת המונטי של קטמנדו (והרי כבר דנתי באוכל הדרום האסיאתי ששבה אותי) עד יום הולדתי ה-30 עת שחיתי בים האירי בחוף סנדיקוב בדן לירי, דרום דבלין, בבבוקרו של יום חורף קר באמצע נובמבר.
והנה התוצאה:
בנוסף, עסקתי בעוד מגוון נושאים שטותיים, למשל פרוייקט הריחוף או התעופה היוגית. הנה למשל סרטון קצר בו אני מרחף סביב ה-Spire, עמוד בגובה 120 מטר, במרכז דבלין:
בנוסף, כתבתי מספר סיפורים ושירים, את חלקם אף סיימתי. אולי ביום מן הימים אף אפרסם את חלקם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
