בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ביום ראשון, ה-30 בינואר התקיימה מול משכן הכנסת בירושלים הפגנה בה נכחו בין 100 אלף ל-150 אלף מפגינים, רובם ככולם מהגוש הדתי לאומי ובה באו בדרישה לקיים משאל עם באשר לתוכנית ההתנתקות.

"חגיגה דמוקרטית", "הזלתי דמעה". ביטויים ציניים אלה ועוד רבים אחרים עלו בראשי כאשר שמעתי על כך (מוטיב ההפתעה כמובן לא היה קיים, שכן דובר על כך באריכות מזה זמן רב) שמודאגי עתיד "הדמוקרטיה הישראלית" כה חרדים לגורלה של ישראל. לפתע פתאום "אחינו" שאיימו בהכרזה על מדינה משלהם ("יהודה" שמה), איימו בסירוב פקודה המוני (בטוענת אי החוקיות בעליל של פקודת פינוי יהודים מבתיהם) ומידי פעם מפליקים בנו איזו הערה על עליונות היות ישראל מדינה יהודית יותר מאשר היותה דמוקרטיה ומביאים בקטנה איזה חוק כפייה דתית המונע לגדל חזירים, לפתוח עסקים בשבת או סתם מונעים תחבורה ציבורית בשבת (חוקים פורמאליים, או הסכמים נוסח הסטאטוס קוו), הם אלה שרוצים להכניס לישראל את מוסד משאל העם.

אני מניח שהדבר שהניע את אותם מפגינים, הוא העובדה שמחד הם רואים את תוכנית ההתנתקות כצעד שפוגע בהם בצורה אקוטית ומאידך את משאל העם ככלי מניפולטיבי שבאמצעותו יוכלו לשנות את רוע הגזרה (בהתבססם על תוצאות משאל הליכוד באמצע 2004 בהם לאחר שהסקרים הראו את יתרון התומכים בליכוד, ערכו המתנגדים ממחנה פייגלין ודומיו מסע הסברה מדלת אל דלת על מנת לשכנע מצביעים לא לתמוך בתוכניתו של ראש הממשלה שרון או בהתבססם על משאלת לבם שהציבור התומך בהתנתקות יישאר אדיש ולא יבוא להצביע במשאל העם) או למצער לדחות את רוע הגזרה, כי הרי משאל עם על תוכנית ההתנתקות יהווה נושא טעון שיחייב טיפול ברגישות, תוך כדי ויכוחים נוקבים על דרך ביצוע משאל העם וכמובן ניסוח השאלה, מה שיגזול זמן רב...

לא אלאה אתכם בפרטים רבים על משאלי עם (מי שמעוניין אני יכול להמשיך לדון איתו על הנושא באי מייל), אולם אציין שישראל היא אחת המדינות הבודדות שמעולם לא קיימה משאל עם (בנושא כלשהו). ברשימה מכובדת זו ניתן להכליל את ארה"ב (ברמה הפדראלית, כי ברמה המקומית נערכים במדינות המערב בעיקר משאלי עם בכמות מעוררת קינאה), הולנד וגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.

יחד עם זאת, משאל עם אמנם מעולם לא נערך בישראל, אולם הצעות לקיום משאלי עם היו לנו בשפע למן ראשיתה של מדינת ישראל בשנות הארבעים המאוחרות של המאה הקודמת ועד כעשר הצעות למשאל עם שעלו במרוצת ימיה של הכנסת הנוכחית. חלקן של ההצעות עסק בביסוס משאל העם כמכשיר פוליטי קבוע בדמוקרטיה הישראלית וחלקן היו הצעות אד-הוק לקיום משאל עם בנושא מסויים (כמו הצעתו של בן גוריון בשעתו לשנות את שיטת הבחירות לשיטה הרובית או הצעתו של מאיר כהנא לקיום משאל עם בו ייקבע האם מדינת ישראל צריכה להיות יהודית או דמוקרטית).

הצעד המשמעותי, כפי שאני רואה אותו, שנעשה בכיוון היה החוק שנחקק ביוזמת מפלגת הדרך השלישית (ז"ל) ולפיו על מנת לבטל את השיפוט והמנהל של ישראל על שטח ריבוני של ישראל, על הכנסת לאשר את המהלך ברוב חבריה (בימינו ולמעשה מאז הקמת המדינה מדובר ב-61 ח"כים) ולאחר מכן על הדבר לעבור במשאל עם שיכלול את בעלי זכות הבחירה בישראל.

החוק כפי שברור כאשרמסתכלים מי הם יוזמיו, נחקק על מנת להקשות את החזרת רמת הגולן לסורים. כזכור יצחק רבין בכהונתו השנייה כראש ממשלת ישראל, הבטיח לערוך משאל עם (או ללכת לבחירות) אם וכאשר יגיע להסדר שלום עם סוריה אשר ידרוש נסיגה מרמת הגולן. אנשי הדרך השלישית שנכנסו לכנסת בזכות קמפיין שדיבר על נושא הגולן בבחירות שהתקיימו מעט לאחר הירצחו של רבין, העבירו את החוק המחייב משאל עם, אולם אין הוא מחייב רק בעניין החזרת שטחים לסוריה, אלא כל שטח ריבוני אחר של מדינת ישראל שהממשלה מחליטה לא להכיל עליו את ריבונותה (למשל ירושלים המזרחית ולמעשה כל שטח ריבוני של ישראל).

ובכן, כפי שניתן לראות, מנגנון משאל העם קיים בחוק הישראלי כעשור והוא צעד חובה כאשר הממשלה מעוניינת למסור שטחים שהחוק הישראלי חל עליהם.

אולם למגינת לבם של המתנחלים, מדינת ישראל מעולם לא הכריזה על ריבונותה ברצועת עזה (ובכלל זה גוש קטיף) והישובים בצפון השומרון הנכללים במסגרת תוכנית ההתנתקות (זאת בניגוד לירושלים והגולן). אי לכך, הם אינם נופלים תחת החוק המדובר וממשלת ישראל לא מחויבת בקיום משאל באשר לביצוע מהלכים אסטרטגיים כמו פינוי רצועת עזה ו/או הסגת הצבא משם. ניתן כמובן לראות את ההגיון בדבר, שכן ממשלה ריבונית המוקמת מתוך כנסת נבחרת, לא יכולה לבדוק בכל צעד ושעל שלה את מידת התמיכה של העם ולכן היא מקבלת את המנדט שלה מהבוחר אחת לתקופה קצובה של כארבע שנים. בהנחה שהממשלה לא תפקדה כראוי, הרי רבים הסיכויים שתוחלף על ידי מי שיציע אלטרנטיבה טובה יותר שתסחף את ההמונים.

אז כאמור החוק הנוכחי אמנם אינו מחייב עריכת משאל עם (אבל הוא בהחלט מחייב עריכת משאל עם בעת נסיגה משטח ריבוני, מה שעלול אולי לגרום לאנשים מסויימים לטעון דין אדמה שישראל לא הפעילה בה את ריבונותה יהיה כדין אדמה ריבונית של ישראל) וגם האינטרסים של אנשי מועצת יש"ע (שאולי הייתי מכני מועצת השיעה, על שם אותו פלג אסלאם קיצוני) גלויים לפנינו.

אולם אין זה אומר שיש לפסול את הרעיון שלהם למשאל עם על הסף, רק מפני שהם אינם דמוקרטים ברוחם.

הבה נממש באופן היפותטי לחלוטין את הצעתם של אותם מפגינים שדרשו קיום משאל עם בתוכנית ההתנתקות ונבחן מספר תוצאות אפשריות.

לצורך הפשטות אנסח בעצמי שאלה אפשרית למשאל עם (אשתדל להיות אובייקטיבי ותמציתי, אם כי כאמור ניסוח השאלה הוא אחד הנושאים הטעונים ביותר במשאל), אתייחס רק לעניין גוש קטיף שהוא כאמור אינו היחיד העומד על הפרק ואצא מנקודת הנחה שהמשאל יוצג בהקדם האפשרי, לצורך העניין בעוד מספר ימים.

האם אתה תומך בנסיגה ישראלית מרצועת עזה ופינוי הישובים היהודים בגוש קטיף תוך כדי מתן פיצוי כספי הוגן למפונים?

כן

לא

כאמור זו רק גרסה אחת מאינספור גרסאות אפשריות לשאלה. שימו לב כי בחרתי שלא להתייחס לפינוי כל הישובים ברצועה אלא רק אלו שבגוש קטיף, הזכרתי את עניין הפיצוי הכספי אך לא קבעתי את גובהו ולא ציינתי שום אלטרנטיבה שקיימת. הוצגה שאלה, תוך כדי ניסיון שלא להשתמש במונחים טעונים כגון "מתנחלים", "התנחלויות", "הפקרת ישובים", "נטישת חבלי מולדת" וכדומה.

לאחר שייערך משאל עם שכזה (או אחר), קיימות כמובן מספר אפשרויות באשר לתוצאות שכעת לא יהיה נכון לנבא, אבל אעלה כמה אפשריות:

רוב מוחץ בעד השאלה שהוצגה במשאל, למשל 70% תמיכה.

האם במקרה כזה, בו העם יביע התנגדות לעמדת המתנחלים ותמיכה בנסיגה מרצועת עזה ופינוי התנחלויות, האם אז לפתע יחדלו אותם אנשים או לפחות נציגיהם הקולניים והפנאטיים לטעון כי נסיגה משטחי ישראל הינה בניגוד לדין תורה ולפיכך אינה חוקית?

האם רוב בעם ישראל, שטועה על פי אמונתם של אותם אנשים, יכול להוליך את ישראל לאסון כהגדרת המתנחלים?

חוששתני שגם כאשר הצהרותיהם של אותם אנשים הן כיום שהם יכבדו כל החלטה, הרי שבפועל נראה כאילו הם יחבלו כל החלטה שתהיה לטובתם (כרוח אמרתו הנודעת של הנרי פורד שכל צבע מתאים לפורד T, בתנאי שהוא שחור).

מצב אפשרי אחר להצעה שהובאה כאן למשאל עם הוא שבתום ההצבעה על משאל עם, יתגלה כי ההצעה עברה ברוב דחוק יותר. למשל 51% שתמכו בהצעה לעומת 49% שהתנגדו לה. אפשר להזכיר שבמקרה כזה קיים סיכוי לא קטן שבין התומכים יהיו, רחמנא ליצלן, לא יהודיים ואף, שוד ושבר, ערבים.

האם במקרה שכזה, יקבלו על עצמם אותם גורמים שכיום זועקים לצדק שבמשאל העם את תוצאותיו?

הרי אפילו החוק הנוכחי לקיום משאלי עם לא מפלה על רקע דת וגזע ואינו דורש רוב מיוחס, אז ודאי אין לגיטימציה לדרוש רוב מיוחס או רוב יהודי במשאל זה, שכאמור כלל אינו מעוגן בחוק הקיים.

מה יהיה במצב זה, בו מצד אחד יפסידו אנשי גוש קטיף במשאל, אבל הרוב יהיה דחוק?

מצב שלישי אפשרי והוא האחרון שאתייחס אליו, הוא שהשאלה שתוצג במשאל העם תידחה (בניגוד לסקרים הקיימים היום, אבל כבר היו דברים מעולם) והחלטת ממשלת ישראל לא תתקבל. לא אתייחס לזוועות אפוקליפטיות בלתי מוצדקות על אובדן הלגיטימציה של הממשלה, כי הרי היו בעולם ממשלות שמשאלי עם לא בדיוק תמכו בעמדתן והממשלה המשיכה לפעול בעצת העם, מפני שמשאל העם דן רק בשאלה אחת והממשלה אחראית על מכלול פעילויות ולכל היותר תקום ממשלה חדשה בישראל.

אולם כן אעלה את השאלה באשר ללגיטימציה שיש לעם בישראל להחליט שלהתנחל בשטח שכלל אינו ברשותו והוא מוגדר כשטח כבוש על פי החוק הבינלאומי.

יבואו הציניקנים ויטענו שזהו הרי ממילא המצב הקיים. אבל בהנחה ומשאל העם יהיה מחייב (ואגב משאל עם באופן כללי יכול להיות מייעץ או מחייב, אולם במקרה זה נראה כאילו דרישת המפגינים היא למשאל מחייב), האם יש משמעות להחלטה של העם על שטח שאינו שלו?

במה שונה ההחלטה שתתקבל מהחלטה שתתקבל למשל מהחלטה שתתקבל במשאל עם לפיה מותר לישראלים להתיישב באדמות באנטרקטיקה ולעשות בה בשלהם?

מניתוח המצב ההיפותטי הנ"ל, רואים אנו שלא רק ניסוח משאל העם והסדרתו בחוק הם רצון להרוויח זמן, אלא שגם לתוצאותיו שיהיו (באם יהיו) ישנן פרשנויות רבות שבמקרה הטוב יפתרו תוך מספר חודשים ובמקרה  נפחות סימפטי יובילו לעוד מסכת של ויכוחים עקרים.

וזה מביא אותנו לנקודה שבעולם המודרני יש סיבה מדוע ישנה ממשלה המרכזת בידה את מקורות העוצמה, שכן לולא זה המונח "שלטון" היה מונח ריק, שכן השליטה של השלטון לא הייתה ברת מימוש.

גם אם צודקים הטוענים כי נסיגה מרצועת עזה היא בכייה לדורות, הרי שבמידה והם צודקים, יוכלו לחזור לשלטון ולהשליט את תסריטי האימים שלהם (תסריטי אימים מבחינת ישראל ולטעמי האישי), במידה ואכן ימצאו להם תומכים בקרב הציבור.

ואם כבר עלה רעיון משאל העם, מדוע לא ליישם אותו באמת?

בשוויץ אחת הזכויות הבסיסיות היא הזכות לחוקק ולשנות את החוקה. כל אזרח או קבוצת אזרחים יכול/ים לאסוף 100 אלף חתימות ולהעלות הצעת חוק או תיקון לחוק קיים למשאל עם.

מדוע שלא נכניס את המוסד הנפלא הזה לדמוקרטיה הישראלית?

נוכל להעלות רעיונות יפהפיים שבוודאי ימצאו להם קונים רבים כמו "הפרדת הדת מהמדינה", "החלת תחבורה ציבורית בשבת", חקיקת חוקי יסוד הנוגעים לחופש הפרט וזכויותיו ועוד כל מיני רעיונות שמעבירים רטט באותם גורמים שכיום הם מיעוט צעקני הנהנה מכוח פוליטי רב ממשקלו באוכלוסייה.

למיטב זכרוני היה זה בנימין נתניהו שאמר "הם מ-פ-ח-ד-י-ם". אמנם הוא אמר זאת על הצד השני של המתרס, אבל אם כבר רוצים להנהיג בישראל את המכשיר הנפלא הזה של משאל עם, הבה לא נשתמש בו רק כאמצעי לעיקוב ויצירת סחבת מדינית, אלא כמכשיר שיאפשר לייצג בצורה טובה יותר את רצון העם.

אבל אלו הן כמובן אינן כוונותיהם של דורשי משאל העם.

מה פתאום!

הכשוויץ היינו?

ולכתבה דומה שהתפרסמה יום אחרי שכתבתי את הקטע הנ"ל ועוסקת באפרטהייד שנעשה בשטחים, בו לפלשתינאים אין זכות הצבעה על שטחם, אפשר לקרוא בכתבה הזו ב"הארץ" מאת יצחק לאור.