בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לא אחת שמעתי מפי מאמינים את הדימוי על אבא בשמיים שדואג להם. אין הם מתכוונים לאבא הביולוגי שכן זה מתהלך על הארץ או קבור בתוכה.

הם מתייחסים לאותה יישות שעל פי אמונתם בראה את העולם לפני כ-5,773 שנה.

ראו למשל, את בן המלך של המחזיר בתשובה אמנון יצחק. בני ישראל הם בני מלך, בני האלוהים ולכן זה הגיוני שמידי פעם הוא מעניש אותם (חוסך שבטו שונא בנו). אבל בגדול הוא אוהב אותם ולכן טוב להיות הבנים של אלוהים, כל עוד הולכים "בדרכו".

המתוחכמים במאמינים ודאי יגידו שמדובר באלגוריה, משל על אבא, האנשת היישות הכל יכולה ותיאורה במושגים שבני תמותה יכולים לתפוש. לכן, האל אינו באמת האבא שלנו, אלא היחס שלו עם בני האדם הוא כמו היחס של אבא.

אפשר לקבל את הסבר המשל, אם כי הוא באמת לא נחוץ.

בשתי האפשרויות הקיימות לקיום אל, אל המתערב בענייני בני האדם בהתאם למידה שהם דובקים בדרך שלו ודאיזם, אל שיצר את העולם ומערכת החוקים על פיה הוא פועל וכעת מניח את בני התמותה לשבור את הראש מה לעשות בה, לא באמת צריך את אלוהים.

אם האל קיים ומתערב בענייני דעלמא, מי ערב שדווקא הסיפור המקראי המקרי שהמאמין בחר להאמין בו הוא הנכון? הרי אם האל מעניש ומוקיר לכאן ולכאן (צדיק ורע לו, רשע וטוב לו), מה הטעם לדבוק במסורת, רק משום שהיא שם? חיים טובים בעולם הבא? אולי. בינתיים אנחנו כאן, לא שם.

ואם האל יצר את העולם ומאז נעלמו עקבותיו, מה הטעם לסגוד לו ולכלות זמן יקר לריק? זה לא ישנה דבר.

מה שנהדר בתפיסת האבא שבשמיים, בין אם היא משל ובין אם המאמינים מקבלים אותה כפשוטה (ואני חושש שעבור רוב המאמינים, הגישה השנייה היא הרווחת), היא שהמאמינים נתפסים כילדים. הם רוצים להיות ילדים, רוצים לדעת שיש מישהו שמלווה אותם, דואג להם ואיכפת לו מהם וממעשיהם. הוא אוהב אותם ויוקיר אותם אם רק יפעלו כמצוותו (שלעולם מתווכת דרך ממסד דתי).

אין זה פלא שבישראל ישנה עלייה בשיעור המאמינים (ראו למשל הקטע הזה ב"חברים של ג'ורג'" או הכתבה הזו ב"הארץ") בד בבד עם עלייה בשיעור התמיכה בימין ורצון ב"מנהיג חזק".

מדובר באותה תופעה של ממש. מי שמעוניין במנהיג חזק הוא גם מי שמעוניין באבא שישמור עליו מלמעלה.

בשני המקרים מדובר בעצלנים שמצפים שמבוגר אחראי ידאג להם.

אין פלא ששמרנות, לאומניות ואמונה הולכים נהדר יחדיו.

אירוני שאנשי ימין ודומיהם מנסים להציג לא אחת את אנשי השמאל כרכרוכיים וחלשלושים. מי שאינו לאומן (וכאמור, על פי רוב דתי) נתפש כחלש, פחדן, מוג לב, נמושה לעומת הגיבור, החזק והמסוקס מהימין.

למותר לציין שהקשר בין הדימויים למציאות הוא רופף למדי.

אך המעניין הוא שדווקא החזקים לכאורה מונעים מפחד קמאי. זה לא מוזר. אחרי הכל, הם הילדים שמחפשים את הגנתו של האבא החזק.

וכאמור, ככל שחברה הופכת ילדותית ואינפנטילית (מלשון ילד, כמובן) יותר, כך גדלים מספר המאמינים בה. ילדים מחפשים את דמות אב (לפחות עד שהם רוצים להרוג אותו ולהתחתן עם האמא, כמו אדיפוס המלך. מעניין אם אלו הממשילים את האל לאב לוקחים בחשבון את רצון המאמינים להרוג את האל ולרשת את כסאו. במחשבה שנייה, הרי רוב המאמינים מדברים בשם עצמם, לא בשם אל כלשהו ולכן אין באמת סתירה) ולכן הגיוני שבחברה בה אנשים מתבגרים לאט או לא מתבגרים כלל, יהיו מאמינים רבים יותר.

הם אולי עשויים להיראות מבוגרים, להעמיד פני מבוגרים ולטעון שהם מבוגרים. אבל מי שמאמינים שיש מי שבחר בהם והוא מוביל אותם הם ילדים.

פילוסופים סברו בטעות שהמודרנה תביא לירידה בשיעור המאמינים באלוהים, שכן קידמה וידע ייגברו על הנבערות המובילה לאמונה באלוהים.

הם לא לקחו בחשבון שהאדם הרציונאלי ששיערו בדמיונם יפנה מקומו לאזרח-צרכן בן זמננו המחפש את ישועתו באחרים ובמוצרים.

הם דמיינו את החברה המודרנית כחברה של מבוגרים אחראים ובמקום קיבלו חברה של ילדים המחפשים מבוגרים אחראים. והתוצאות בהתאם.

ואין זה אומר שאתאיסטים ואגנוסטים לוקים בהיבריס. אין זה אומר שמי שלא מאמין בקיום אלוהים רואה עצמו כשולט בכל. אין מקום לגאווה יהירה זו. בטבע קיימים כוחות שיכולים למחות כל אדם כזבוב. רק שאלו שכופרים בקיום האל לוקחים את האחריות לחייהם בעצמם ולא משליכים אותה אל עבר חבר דמיוני או אנשים חכמים בשר ודם שיקבלו החלטות עבורם.

אגב, בעיית הילדותיות, הלאומניות והאמונתיות לא מוגבלת לישראל. שתי מדינות שמהוות השראה לצמרת השלטון בישראל לוקות באותה בעיה.

בארה"ב, ככל שאנשים מתחמקים מאחריות ודיון על מהות חייהם הם יפנו לימין, ליחס מנוקר לזרים וכמובן לבתי כנסיותיהם. אירוני שהימין האמריקני דוגל בלסה פר (Laissez-faire) ובהחלשת הממשל שלכאורה פוגע באינדיבידואל שיודע כיצד לנהל את חייו בצורה הטובה ביותר. אך בפועל, הדרישה להקטנת הממשל היא למעשה, ברוב המקרים, דרישה להרעפת הכוח על מנהיגות מקומית ואנשי דת, לא רצון של אנשים להיות אדונים לעצמם.

וברוסיה, כליאתן של חברות פוסי רייוט לאחרונה, בשל פגיעה ברגשות הדת המתערבבים בלאומיות הרוסית הגואה, הם דוגמא נהדרת לשיבה לדת במקביל להערצת המנהיג הכל-יכול, רק משום שרוב התושבים לא רוצים או לא מסוגלים לקחת אחריות על חייהם.

לסיום, קטע של ג'ורג' קרלין על הורים מתים בשמיים, הורים שהלכו לעולמם ומשגיחים עליהם מלמעלה ומתערבים לטובת צאצאיהם מפעם לפעם:

(אגב, הזכרנו את אמנון יצחק, הנה חיקוי מוצלח)