בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי את המאמר "מחסום תל אביב" מאת דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע שבא כתגובה למאמר המערכת של "הארץ" מלפני מספר ימים על כך שלכבוד עיד אל פיטר האחרון רבבות פלשתינאים הורשו להיכנס לישראל.

לא אכנס לניתוח עמוק או ביקורת רצינית של המאמר. הוא לא ראוי לכך.

באופן כללי, יש לי מנהג להשתלח במי שהיו יושבי ראש מועצת יש"ע (משעשע ששמם עדיין מאזכר את עזה בשם המועצה שלהם). אזכרתי את בנצי ליברמן כאן לפני מספר שנים. לפני מספר חודשים הארתי את ההארה שהייתה לנפתלי בנט וההכרה התת-הכרתית בנכונות האבולוציה וקבלתה.

אבל עם יד על הלב, זה לא קשה. כשפלוני מנסה לגונן על דוגמה זו או אחרת בכל מחיר, סתירות פנימיות לעולם תהיינה.

באופן יותר פרטני, זו מגמה של הימין הישראלי בשנים האחרונות לבטל את רעיון החלוקה עליו נשענה ישראל במשך רוב שנותיה עד כה, לפיו תקומנה שתי מדינות בין הירדן לים התיכון, ישראלית-יהודית וערבית-פלסטינית. אנשי הימין מעדיפים מדינה אחת, בריבונות ישראלית, מתוך אחת משתי ההנחות הבאות או שתיהן:

א. קיים רוב יהודי בין הירדן לים ולכן הרוב היהודי יוכל לכפות את דעתו.

ב. גם אם לא קיים רוב יהודי או לחילופין זה יעלם בעתיד, המיעוט היהודי יוכל לשלוט בסגנון קולוניאליסטי קלאסי ולמרר את חיי האוכלוסיה הערבית עד שזו תיאלץ להגר וכך להידחק לכדי מיעוט (ואם לא, כאמור, שלטון מיעוט יהודי הוא הרע במיעוטו).

רוב אנשי הימין לא מנסים להסתיר זאת ולטשטש זאת. חלקם הגונים כמו משה ארנס וכפי הנראה מאמינים באפשרות הראשונה. אחרים, דוגמת דני דיין (לפי הבנתי, יתכן ואני טועה בעמידה על קנקנו) ודאי דובקים באפשרות השנייה. לשיטתם המדינה הישראלית היא קודם כל יהודית ורק אחר כך דמוקרטית (במקרה הטוב לכולם, אם יש רוב יהודי או רק ליהודים ואז עניין הרוב לא באמת משחק תפקיד)

בעיקרון, לא מדובר בהכרח ברעיון רע, אם היה ניתן להבטיח שהאפשרות השנייה שהצגתי לא תתממש. מדינות דו-לאומיות ורב-לאומיות קיימות. בישראל, סביר להניח שפתרון מסוג זה יגלוש לאלימות בין-עדתית. אם בבלגיה חיבור בין ולונים דוברי צרפתית ופלמים דוברי הולנדית לא עובד, אך לא מביא לפרץ אלימות, מה הסיכוי שבישראל זה יעבוד מבלי לגלוש לאלימות ודיכוי?

ושוב, ההסבר לכך דורש דיון רחב מכדי שאוכל להקדיש לו זמן כעת.

נעבור עם כן לביקורת על מר דיין. הוא כותב במאמר, ואני מצטט:

"לעולם לא יהיה גבול מדיני בין הים לבין הנהר, ולא תהיה ריבונות אחרת זולת הישראלית ממזרח לירדן".

החלק הראשון של המשפט נתון לויכוח. יתכן וכן יהיה גבול. ניתן לטעון שהוא אפילו קיים, גם אם בין מדינה לבין יישות לא ריבונית. יתכן והוא יתמוסס ביום מן הימים ותקום מדינה דו-לאומית בין הירדן לים. יתכן ובסופו של דבר תקומנה שתי מדינות ריבוניות, בין אם הן תחיינה בשלווה ובין אם רק יידעו חרב ואז באמת לא יוקם גבול מדיני בין הים לבין הנהר.

ימים יגידו. בטח שלא ניתן לקבוע זאת בנחרצות כעת.

החלק השני של המשפט נאיבי ומתעלם מהיסטוריה של שינוי ריבונות אחת למספר עשרות עד מאות שנים.

נאזכר כמה מהשולטים על חלקים מהטריטוריה (או על הטריטוריה כחלק מאימפריה נרחבת יותר) בסדר כרונולוגי הפוך:

מדינת ישראל

המנדט הבריטי

האימפריה העות'מנית.

הממלוכים

הצלבנים

ביזנטים

רומאים

יוונים

פרסים

בבלים

והיו עוד כמובן.

השנים המשוערות מוזכרות כאן. ריבונות יהודית בשטח המכונה ארץ ישראל או פלשתינה (שהגדרתו נזילה ולעולם לא יחפוף לזה של מדינת ישראל) ארכה מספר עשרות שנים בלבד שגם בהן הטריטוריה שינתה את גודלה וכוחה הפוליטי.

בטח שלא "לעולם".

מאות כנסיות, מסגדים, הריסות מקדשים, בתי קברות וישובים משמשים גלעד להפכפכות הריבונות.

אין סיבה להאמין ששרשרת זאת תקטע דווקא כעת, רק משום שאנו חיים עכשיו.

ככה זה כאשר מגלומן כותב מאמר לעיתון. מעט צניעות לא הייתה מזיקה.