בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בטוויטר הבחנתי שאריק הובסבאום מופיע תחת הטרנדים. מיד הבנתי שכפי הנראה לא מדובר בבשורות טובות, שכן מה הסיכוי ששמו של ההיסטוריון הדגול באמצע שנות התשעים של חייו יעלה כך סתם בברומטר של מצב הרוח העולמי.

קראתי כמה מספריו העוסקים בהיסטוריה חדשה, יחסית. המאות ה-18, ה-19 וה-20. חלקם בתרגום לעברית, אחרים במקור האנגלי. תמיד הם היו כתובים בצורה קולחת, מרתקת ומעניינת, מביאים ניתוח מעניין ומעמיק של האירועים שעיצבו את מאות השנים האחרונות.

לפני שבועיים, במקרה, צפיתי במספר סרטונים בהם הרצה על ספרו "כיצד אפשר לשנות את העולם" שיצא בשנה שעברה. כמעט ונדהמתי כיצד בגיל 95, הובסבאום נותר צלול, רהוט עם מחשבה חדה וזריזה, מעודכן בענייני אקטואליה ובענייני השעה יותר מרוב האנשים הצעירים ממנו במספר עשורים.

כשביקרתי בלונדון בשבוע שעבר, עברה בי המחשבה שאני מטייל בעיר בה הוא, בין היתר, חי. לא עוד.

אריק הובסבאום היה סוציאליסט מוצהר, מרקסיסט ליתר דיוק, אבל בניגוד למיליוני סומים (מלשון סומא) שמצטטים הוגים קומוניסטים מבלי לחשוב, הובסבאום השתמש בכלים המרקסיסטים על מנת לנתח את החברה והתהליכים ההיסטוריים שהיא עוברת.

אין מילים שיתארו את האובדן בלכתו של הג'נטלמן והאיטלקטואל בחסד. פשוט הקשיבו לראיונות עם האדם הנערץ שזיקנתו לא לעולם ביישה את נעוריו.