| 8/2003
לילות בלי (הרבה) שינה
בלילות האחרונים אני מוצא את עצמי לא מצליח לעמוד במכסת השעות המומלצת לשינה לבן אנוש ממוצע.
למשל, אתמול בלילה, ניסיתי להרדם בסביבות השעה אחת עשרה בלילה.
בשעה חצות ורבע לערך, גיליתי שאני לא ישן ובוהה בשעון. לדעתי הספקתי להרדם, אבל בשעה הנקובה העירה אותי שיחה טיפשית לחלוטין בין אח שלי
ואמא שלי שהחליטו שלהתקרב אחד לשני בשביל לדבר זו טירחה גדולה מידי עבורם והחליטו לתקשר בצעקות רמות אשר גרמו לי לדחות מעט את שעת השינה שלי.
עיקר השיחה הטיפשית אגב, היה על כך שאח שלי מעוניין לחזור לגור באנגליה (כפי שהוא מציין מזה כמה חודשים, וכל פעם מוצא תירוץ טיפשי אחר מדוע
לא) ואמא שלי מצידה קישקשה משהו בדבר איזו עבודה טיפשית שהיא רוצה שהוא יעשה.
בקיצור, יתכן ואולי היה מדובר בעניין מלהיב (לפחות עבורי, בכל זאת, מדובר כאן בהסתלקות של חמישים אחוז מגורמי הרעש בביתי ועקב כך ניטרול
כמעט מוחלט של חמישים האחוזים הנותרים), לולא ידעתי שיזרמו עוד הרבה מים בתמזה עד שהוא יעבור שוב למולדתו, בה השמש לא שוקעת לעולם (כי
אלוהים לא סומך על הבריטים בחושך - הופיע בסליידרס).
ודבר אחרון בנוגע לרעשים אתמול, זה די מעצבן שבתוך ביתי עוברים על חוקי מדינת ישראל ולא מקפידים על שעות העבודה והמנוחה, כלומר עושים רעש
אחרי השעה אחת עשרה בלילה ומטרידים את מנוחתי. אולי בפעם הבאה אני לא אזמין משטרה שהם ירעישו, אבל אני בהחלט מתכוון לקום ולהסביר להם שזה
לא עסק להעיר את האח/הבן ה(לא כל כך)אהוב.
ובאותו עניין בהמשך הלילה, השעון בחדר הראה ארבע בבוקר ותולי החליטה שהיא רוצה לאכול וזה שלא היה לה אוכל בקערה, היא החליטה ליילל לי ליד האוזן, עד שלא תהיה לי ברירה ואני אלך לשים לה מעט אוכל בקערה.
כך מצאתי את עצמי בשעה שרק אנשים באוסטרליה ערים בה צועד לעבר המטבח, מחפש את אריזת המזון לחתולים בחשיכה מוחלטת ואח"כ חוזר למיטה ומתקשה לחזור לישון...
המבקר קולנוע אנוכי?
אתמול ושלשום מצאתי עצמי הולך יום אחר יום לסינמטק. מדובר בדבר די נדיר עבורי, כי בד"כ אני הולך בסביבות פעם או פעמיים בחודש (וכך אני לא מנצל את המנוי שברשותי בעליל).
המתיקות שאחרי
אתמול הייתי בסרט קנדי בשם המתיקות שאחרי (The sweet hereafter) העוסק בעיירה קנדית, אשר מתישהו נגרמת תאונה בה מוצאים את מותם כמעט כל ילדי העיירה. לאחר התאונ מופיע בעיירה עו"ד אשר ביתו מכורה לסמים ומנסה לשכנע את תושבי העיירה לתבוע את החברות והרשויות המרושעות שאחראיות למחדל בו מצאו את מותם ילדיהם.
לא אהרוס את הסוף של הסרט, אולם אספר שבסופו של דבר מבינים אנשי העיירה כי יש דברים חשובים מכסף ומציאת האשם וזה הליכוד והאחדות בתוך הקהילה.
הרעיון מאוד נחמד, אולם אני לא חושב שניתן להעתיק אותו לישראל 2003, בה טובת הכלל הפכה להיות מילה גסה...
חבל.
המזרקה הירוקה/צהובה
היום האוטו במוסך, כך שבניגוד לבדרך כלל, נסעתי לסינמטק באוטבוס.
אני מוכרך לציין שמזמן כבר לא יצא לי לנסוע ל"בילוי" (אפשר להגדיר יציאה לסרט כסוג של בילוי) באוטבוס.
הדרך לסינמטק עברה די מהר, האוטובוס הגיעה לתחנת האוטובוס יחד איתי, כך שלא חיכיתי והגעתי לסינמטק רבע שעה לפני מועד תחילת הקרנת הסרט.
לפני שנכנסתי לאולם הסינמטק, הלכתי לי לאיטי בגן ציבורי סמוך, בו יש מזרקה. לכאורה ניתן לחשוב, "איזה יופי, עיריית חיפה משקיעה ומפעילה מזרקות לרווחת התושבים". אבל כאשר התבוננתי במים אשר יצאו מהמזרקה, נחרדתי לגלות כי המים היו בגוון ירקרק-צהבהב, כנראה בשל כל מיני צמחים מיקרוסקופים שמצאו את ביתם החדש במי המזרקה.
אין לי בעיה מיוחדת עם צמחים, להיפך, אני חושב שמדובר באורגניזמים חשובים, אשר לולא הם, אולי לא היינו כאן, אבל זה די מגעיל שבמזרקה עירונית זורמים מים אשר במקרה הטוב יכלו להיות באותה קטגוריה עם מי ביוב.
והפליא אותי שהגן באותה שעה היה מלא אנשים, אשר חלקם ישבו על ספסלים מול המזרקה ולא נראה שטורד את מנוחתם העניין שהמים שזרמו מהמזרקה היו יותר מעכורים, הם היו כמו נזלת שאנה סמיכה הזורמת דרך הפתח המרכזי של המזרקה (סליחה על התיאור המבחיל).
אח"כ הלכתי על הסרט (עליו אכתוב פיסקה בעוד רגע קט) ולאחריו מצאתי את עצמי יושב ומחכה לאוטובוס מספר 28 במשך עשרים דקות או יותר...
בזמן שהמתנתי, יצא לי לחזות במספר מוניות שירות אשר עוברות ומסנוורות את האנשים בתחנה ובחושך, לא רק שלא ממש רואים איזה קו הן, אפקט הסינוור לא עוזר ללקוחות פוטנציאלים לדעת שזו המונית אותה הם מחפשים...
בכלל, מוניות זה דבר מוזר, תמיד שהן עוברות ליד תחנת אוטבוס הן מצפצפות, כאילו שמי שיזדקק לשירותן לא יידע לסמן להן לעצור ורק בשלהציפצוף המעצבן הוא יחליט לקפוץ לתוך המונית המזורגגת...
מוזר שדווקא שכן צריך מונית, אף פעם אין אחת בנמצא, ואם כבר יש בד"כ הנהג בפנים מנוול.
אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת ולא Bed time story.
באולינג לקולומביין (Bowling for Columbine)
הסרט שראיתי היום היה הסרט הנפלא, באולינג לקולומביין. מדובר בסרט דוקומנטרי, אשר מספר על שני הנערים אשר ב-20 באפריל 1999 החליטו להגשים את חלום הילדות של כמעט כל נער ממוצע (בעצם שניים, גם להתפרסם וגם לעשות מהומה בבית הספר) ובאו חמושים מכף רגל ועד ראש וירו בחבריהם ללימודים ובמורים.
מכאון המשיך הסרט וניסה לחקור את האובססיה האמריקנית לנשק, למשל את אותו תיקון שני ומפורסם לחוקה האמריקנית, לפיו לכל אזרח יש את הזכות לשאת נשק ולהשתמש בו על מנת להגן על עצמו ויקיריו.
החופש נוסח אמריקה, מסתבר, עולה בחייהם של יותר מ-10,000 הרוגים מידי שנה, שזה אחוז מאוד ניכר גם עבור מדינה של 300 מיליון תושבים. לשם השוואה, בקנדה השכנה מצפון, בה אוכלוסיה של 30 מיליון נפשות, מתרחשים מידי שנה כמה עשרות מקרי מוות כתוצאה משימוש בנשק, על אף שכמות הרובים בקנדה מרשימה לא פחות.
הסרט מנסה להעלות מספר השערות, ביניהן אחת שמאוד קל להסכים איתה, לפיה התקשורת אשמה משום שהיא משדרת מידי יום על עשרות מקרי רצח ואלימות קשים, אשר מפחידים את הציבור אשר לא נרתע להשתמש כתוצאה מכך בנשקו ועוד סיבה נפלאה להאשים היא התנהגותו האלימה והאגרסיבית של הממשל האמריקני בסוגיות בינלאומיות, בהן כמעט תמיד מעורב הממשל בוושינגטון בליבוי האש באזורים אשר מהווים אבק שריפה ועקב כך גרימת מוות של רבבות חפים מפשע.
הסרט לדעתי, הוא סרט ביקורתי ומבריק, הוא מעלה נקודה ומשכנע בצורה בלתי רגילה - לא צריך כל כך הרבה נשק בארה"ב!
קצרה היריעה לפרט את כל מהלך הסרט ואני גם לא חושב שזה נכון לפרט כאן את מהלכו (וכבר רשמתי שאינני מבקר קולנוע, את העבודה הזו אשאיר לטובים ממני), אולם זה לא מונע ממני מלהמליץ בחום על הסרט הזה, כך שאם יש לכם רק סרט אחד ללכת לראות השנה, תדאגו שזה יהיה מחפשים את נמו, אבל אם יש לכם שני סרטים, הסרט הזה יכול בהחלט להחשב כאופציה שניה מעולה (במיוחד לאנשים אשר מתעניינים בתרבות האמריקנית, וזה מתאים לכולנו, כי כולנו מושפעים ברמה זו או אחרת ממה שקורה אצל הכובש הנאור שלנו).
ונקודה אחרונה לסרט זה, הסרט איזכר את העובדה שבמרבית המלחמות "הצודקות" שארה"ב השתתפה בהן במאה העשרים, היו רבבות ואף מיליוני הרוגים במדינה בה הם שהו, האמריקנים מימנו ותמכו פעם בצד זה ופעם בצד האחר ובחלק מהמקרים גם בצדדים שאח"כ קמו כנגד ארה"ב (למשל אוסאמה בין לאדן, הטאליבן, איראן, עיראק ועוד), והכל בשם הזכות לקפיטליזם והזכות למכור ולהחזיק נשק.
זה באמת לא סימפטי לחיות בעולם מטורף שכזה, בו כולם שונאים את כולם, כולפ פוחדים מכולם וכך כולם הורגים את כולם.
אם אתה לבן, אתה פוחד ומתעב את השחורים, אם אתה שחור, אתה פוחד ומלא כעס כלפי הלבנים, וכך בין עוד כל מיני קבוצות מיעוטים. בסרט הוזכרו היריבויות בין הקבוצות האתניות בארה"ב, אולם בארץ המצב לא שונה בהרבה, גם כאן קיימות יריבויות בין קבוצות אתניות שונות, גם כאן הרבה מאוד אנשים שונאים וחוששים מבני הקבוצה האחרת. רק כאן לא מוכרים לכל אחד נשק, אולם מגייסים כמעט כל מי שחפץ (וגם הרבה כאלו שלא) לצבא וכך מוצאים את עצמם הרבה מאוד אנשים אשר עשויים להשתמש בנשק שלהם למעשים לא ראויים מחזיקים בנשק.
זה קרה בעבר, כאשר המקרה המפורסם היה של הרופא ברוך גולדשטיין, אשר ירה עם הנשק שהחזיק ברישיון בעשרות מתפללים במערת המכפלה, אולם קיימים עוד מקרים אחרים, בהם חייל ירה בחברון בעוברים ושבים פלשתינאים לפני מספר שנים וכמובן, למה להרחיק לעימותים על רקע לאומני, כאשר מוכרים מקרי רצח ושימוש בנשק, של אנשים עם רישיון לנשק או חיילים בחופשה אשר שתמשו בנשק "לפתור" סכסוכים אישיים, בין אם על עקיפה בכביש ובין אם על כך שמישהו פגע בכבוד של מישהו ודיבר עם חברה שלו...
וכמובן, שיראל וארה"ב הם לא המקומות היחידים בהם זה קורה, בעולם קיימים מקומות רבים אשר בהם הרחובות הם לא מקום בטוח לאנשים להסתובב, אזכיר את דרום אפריקה, שם אנשים יהיו מוכנים להרוג אותך בעבור עשרה שקלים, הלבנים שונאים את השחורים (וכמובן שמדובר במשהו יותר מורכב, כי הלבנים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות והשחורים לעוד כשש קבוצות עיקריות אחרות) וכך בהרבה מאוד מקומות בעולם, אשר בהם אפשר לחתוך את המתח עם סכין...
וזהו בינתיים, יש לי עוד כמה דברים שרציתי לכתוב, אבל אני מניח שהם כבר ימתינו ליום אחר, בו יהיה לי קצת יותר זמן.
לילה/יום טוב לכולם.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
