בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בסרט המטריקס צפיתי לראשונה כשהייתי בסוף התיכון. הימים היו שלהי האלף הקודם והסרט היה להיט בקרב בני גילי, לפחות חלקם. במחשבה לאחור, נדמה לי שרובם ככולם התלהבו מהסרט מסיבות אחרות מאלו שהניעו אותי לכתוב קטע זה.

מספר שנים לאחר מכן קראתי את קובץ המאמרים של סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" (שם הלקוח מציטוט דבריו של מורפיוס, אחת הדמויות הראשיות בסרט מטריקס, כאשר הוא מגלה לניאו, הגיבור המרכזי בסרט, שהמציאות היא לא בדיוק מה שהוא חשב עד אז [וזה המקום להזהיר, קטע זה נכתב מתוך הנחה שצפיתם בסרט ואף בשלושת הסרטים שבטריולוגיה. אם זה לא המצב ואתם חוששים מספויילרים, מוטב שתפסיקו לקרוא כאן]) ואת "מטריקס: האחר הגדול והמציאות הווירטואלית" מאת אותו פרופסור סלובני.

בשנת 2003, כארבע שנים אחרי שהסרט המקורי יצא לאקרנים, התווספו שני פרקים לעלילה בהם לא צפיתי עד השבוע האחרון. לסרטי המשך יש נטייה להיות גרועים מסרטים עם עלילה מקורית. אך הואיל וזכרתי שהסרט המקורי היה טוב למדי, הסתקרנתי בכל זאת לראות כיצד התפתחה העלילה. לשם כך צפיתי שוב בסרט הראשון על מנת לרענן את זכרוני באשר לפרטי הסיפור ולאחר מכן המשכתי לצפות במטריקס רילודד (Matrix Reloaded) ומטריקס רבולושנס (Matrix Revolutions).

כאשר חוזרים לסרטים (וכן ספרים) ישנים שהיו טובים בעבר, מגלים לגביהם תובנות חדשות או למצער מעוררים תובנות ישנות שנשכחו. ומטריקס לא אכזב לרגע.

אפשר לצפות בסרט ולהבין אותו כפשוטו. האקר המכונה ניאו (מר אנדרסון בשמו הפחות מחתרתי) מגלה יום אחד שמה שחשב עד אז כמציאות הוא למעשה בלוף, מציאות מדומה שגורמת לו להאמין שהוא חי בסוף המאה ה-20 בזמן שלמעשה הוא מחובר למטריקס, מין רשת מחשבים שצריכה אותו כדי לספק לעצמה אנרגיה בעולם בו פוטוסינתזה אינה אפשרית עוד.

ניאו עובר חוויה לימודית באמצעות שתי דמויות מפתח, מורפיוס וטריניטי, ובמהלכה הוא לומד להשתחרר מהכבלים התודעתיים שקשרו אותו למה שסבר שהוא המציאות עד ההתפכחות. הוא לומד שהעולם בו העביר את מיטב שנותיו היה לא יותר מאשר אשליה, כך שבסוף הסרט יוכל לגבור על המערכת ולשחרר את שארית המין האנושי.

כאשר מתבוננים בסיפור כפשוטו, אפשר למצוא בעיות רבות בסרט. אם בני אדם הם לא יותר מבטרייה, מה טוען את הסוללות הללו? הרי ידוע שבני אדם לא מייצרים אנרגיה יש מאין, אלא תלויים גם הם בחסדי הפוטוסינתזה דרך המזון שהם צורכים. יתרה מזאת, מי ערב לכך ש"המציאות" העגומה לתוכה ניאו התעורר היא אכן המציאות ולא עוד שכבה דמיונית? על פי הקטע הזה שגם מתייחס לסרט, בודריאר שבהשראת הגותו נכתב התסריט לסרט, לא אהב את מטריקס בדיוק בשל ההנחה המוטמעת בתסריט שיש מציאות מאחורי האשליה, כלומר אפשר להקיץ מחלום המטריקס למציאות שהיא מין חלום בלהות, בעוד שהוא, כיאה לפוסט-מודרניסט, סבר שאין מציאות אלא רק אשליות.

כמו כן, נחמד לצפות בסרטים עתידניים מספר שנים לאחר שנוצרו. צפייה במטריקס שנוצר בשנת 1999 בסוף 2012 מעלה חיוך על השפתיים. אלו לא רק הטלפונים הניידים המגושמים בהן הדמויות עושות שימוש, אלא עצם הרעיון שעל מנת להיכנס ולצאת מהמטריקס, להתחבר ולהתנתק מהרשת, הדמויות נאלצות למצוא טלפון, כי כידוע רשתות מחשבים מתקשרות באמצעות קווי טלפון. כפי שניאו אשר על אף שהשתחרר מהמגבלות התודעתיות ומצליח לשבור מחסומים פסיכולוגיים וכך לעופף ולכופף את חוקי הפיזיקה עדיין לובש צורה אנושית ולא משהו מוצלח יותר, כך גם יוצרי הסרט מטריקס ניסו ליצור משהו שהוא מעבר לנתפש באמצעות דברים גשמיים למדי. ואולי זה הוא רק תעלול קולנועי שנועד להסביר לצופים את הרעיון המופשט באמצעים מוכרים ומובנים.

אך כמובן, אין באלו כדי לפגום בהנאה שבצפייה בסרט. בעיקר משום שאפשר גם להבין את הסרט באופן שונה.

הסרט נוגע בקו התפר בן הממשי לבין המדומיין ומניח שרוב האנשים חיים במדומיין. רק מספר מלכים פילוסופים אפלטוניים יודעים מה היא האמת. כמו במשל המערה של אפלטון, רובנו אסירים החיים בתוך מערה, רואים רק את צל המציאות על פני מסך החוסם את פתח המערה. זאת ועוד, במטריקס כמו בפוליטיאה (הרפובליקה) של אפלטון, כאשר אחד האסירים מצליח להשתחרר מכלאו, דרוש לו זמן כדי להתרגל לאור. אך מרגע שגילה את האמת, אין הוא מסוגל לחזור לתודעה הכוזבת בה היה שרוי קודם לכן והוא יחוש צער על אלו שנשארו מאחור ומשוכנעים שמופע הצללים אותו הם חושבים כמציאות כשלמעשה הוא לא יותר מאשר צל. דרי המערה מצדם, כאשר חברם ישוב ויספר להם על העולם האמיתי שגילה מחוץ למערה לא יאמינו לו ואף ינסו לפגוע בו, כפי שבסרט אחת הדמויות העדיפה לחזור לעולם האשליות של המטריקס גם במחיר פגיעה בדמויות שהשתחררו (בסרט זה לא צלח).

ומה היא אותה מציאות שמתאר הסרט מטריקס הראשון? אנחנו חיים חיים מאושרים או ליתר דיוק חיים נורמליים. משהו שאנו מעדיפים לראות כדבר האופטימלי עבורנו בנסיבות בהן אנו חיים. עבור רובנו זה עובד מצויין, איש איש מוצא את מקומו בחברה, למעט חריגים שאין להם השפעה של ממש ובאופן כללי המערכת דואגת להשיבם למוטב.

אך הנורמליות הזו היא למעשה כיסוי. אנחנו לא יותר מבטריות, מספקים חשמל למשהו שאנחנו מתקשים להבין או אף לא מודעים לו.

האם אין זו בדיוק המציאות בה אנו חיים? אין צורך בחבורת רובוטים שינצלו אותנו לצרכיהם. בני אנוש עושים עבודה נהדרת. המערכת עובדת בצורה כה משומנת עד שאיש לא מרגיש שעמלו נועד לספק את צרכיה של אליטה קטנה. ואם מישהו מרגיש מטפלים בו. בעבר (במקומות מסויימים בעולם גם כיום) היו אלו עינויים ו"העלמות", אך נדמה שכיום שמי שינסה להצביע על הבעייתיות שבאשליות שמוכרים להמון דינו שיתעלמו ממנו. תמיד ישנן בעיות חשובות יותר על הפרק. או לחילופין, אפשר לדאוג לשלבו במערכת במקום בו לא יוכל להזיק.

לעיתים קיים בליפ שכזה, מין סרט מטריקס שמתריס בצופים ומציב מראה מול המציאות בה הם חיים. אבל רוב האנשים שלא ראו אספקלריה מימיהם לא יזהו את הבבואה של עצמם. האשליות המתוקות בהן הם חיים, כמו הרוק בפה, מקבלות טעם ניטראלי ורוב האנשים חיים את החיים כפי שהם משתקפים בתוך הנורמה החברתית הקיימת, לא כפי שיכולים היו להיות.

לכן מטריקס היה סרט נהדר. כפי שבסוף הסרט לא רואים את בני האדם משתחררים, אלא ניאו מתחיל תהליך שבסופו ישתחררו האנשים מהעבדות הבלתי מודעת שנכפתה עליהם על ידי המכונות, כך גם העולם שמחוץ לסרט לא משתנה כהרף עין, אלא רק מעטים מבינים את מה שהסרט מרמז. כמובן, רוב, אם לא כל, מי שמבין את המסר בתום הצפייה בסרט מבין זאת גם לפני הצפייה ומי שלא פקח את עיניו בטרם צפה בסרט יעדיף להתמקד בקטעי הלחימה, הפיצוצים והאקשן בסרט ולא בתובנות לגבי מהות החיים. לסרט מספר רבדים ואנשים שונים ימצאו בו דברים אחרים.

כאמור, עבר יותר מעשור מאז צפיתי במטריקס בפעם הראשונה. בצפייה הראשונה נגעלתי מעט מחלק מהסצנות. בפעם השנייה ידעתי למה לצפות, כך שהשד לא היה כה נורא. שני הסרטים הנוספים, על אף שיצאו לפני כעשור, היו חדשים לי. מעולם לא טרחתי לצפות בהם קודם לכן ויתכן ופספסתי משהו בצפייה הראשונה בהם (וכפי הנראה האחרונה).

סרטי ההמשך עשויים היטב מהבחינה הטכנית. מי שנמשך למטריקס בשל השימוש בסצנות קרבות אומנויות לחימה ופיצוצים ימצא את סרטי ההמשך טובים למדי, אולי אף טובים מהמקור. למרבה הצער, זה עיקר התרומה של שני סרטי ההמשך לקו העלילה.

הסיפור של שני הסרטים (אתייחס אליהם כאחד משום שהם יצאו בהפרש של כשישה חודשים, כאשר הסרט השני בטרילוגיה נגמר באופן סתמי עם הכתובית "המשך יבוא" בסופו) מתרחש זמן קצר לאחר תום הסרט הראשון. ניאו החל לשחרר אנשים שהיו עד אז משועבדים למכונה. אך אז העניינים מסתבכים, סוכן בשם סמית' שהיה דמות משנית למדי של נבל במטריקס המקורי הופך לארכי-אויב שיפיל את המין האנושי והמטריקס גם כן בשני סרט ההמשך.

מקץ ארבע שעות וחצי, באופן לא מפתיע, המין האנושי שורד. ניאו מביס את מר סמית' שבינתיים שיעתק עצמו מאות ואף אלפי פעמים כמו וירוס שהשתלט על המטריקס ועל אף שמספר דמויות קיפחו את חייהן (טריניטי למשל), הנרטיב מסתיים בשלום ששורר בין בני האדם למכונות כתוצאה מכך שניאו עזר להן להתגבר על סמית'.

ישנם מקרים בהם בתום הסרט הצופה נותר עם שאלות בנוגע לדמויות או לכיוון אליו התפתחה העלילה. מטריקס בהחלט לא היה מקרה שכזה. הסרט הראשון הסתיים באופן סביר למדי. ההמשכים לא נבעו מאיזה צורך לספר סיפור בלתי גמור, אלא בעיקר כדי לנפק הכנסות למפיקים משימוש חוזר בפורמט מוכר ומוצלח.

אם לא צפיתם במטריקס המקורי, אמליץ עליו בחום. אם צפיתם בו בעבר, אולי זה המקום להקרין אותו שוב, להתעלם מהאלמנטים של האקשן ולשקוע במציאות העגומה שהסרט חושף. זה מדכא, אך בה בעת משחרר.

מסרטי ההמשך אמליץ להתנזר. הסקרנות, כפי שאומרים, הרגה את החתול ובמקום זיכרון של סרט נהדר מקננות בי כעת מחשבות על טרילוגיה מגוחכת. במה תרמו סצנות של המונים רוקדים ומתגפפים לצלילי מוזיקת טכנו, פלישת רובוטים ל"ציון" והמחשה כיצד ניאו עושה עבודה של גיבור על כמו "סופרמן"? הן לא, אלא אם מטרת שני הסרטים היא להראות שהמציאות, זו האמיתית, לא האשליה של המטריקס, היא עניין טריוויאלי ומגוחך, לא משהו שראוי להילחם עליו.

בנוסף, תוכלו לצפות בסרטון באורך כחמש דקות בו סלבוי ז'יז'ק מסביר על התובנות שלו לגבי המטריקס ומה הוא אומר על חייכם כאן.

המדבר של הממשי - ניו גריינג', אירלנד בבוקרו של יום חורף קר