בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי את הדיווח הקצרצר הזה על השבעתו של חבר כנסת חדש-ישן העונה לשם יורם מרציאנו, זאת בעקבות התפטרותו של עמיר פרץ שעזב את העבודה לטובת מפלגת התנועה בראשות ציפי לבני.

יפה עשה פרץ שנבחר מטעם מפלגת העבודה ומשהפסיק להזדהות עם משנתה (שהיא?) והחל לתמוך ברעיון של התנועה (שהוא?) התפטר מבית הנבחרים. אמנם זה צעד סימבולי ערב בחירות שכן ממילא ייבחר מחדש בתוך זמן קצר, אך כך ראוי לעשות, כל עוד חברי הכנסת נבחרים בבחירות רשימתיות ולא אישיות. בשיטת הבחירות הנוכחית בישראל, חבר כנסת שעורק למפלגה אחרת גונב קולות של מצביעים שלא הצביעו עבורו, אלא עבור רשימת מכולת שכללה, בין היתר אותו. למרבה הצער, התופעה של מעבר מסיעה לסיעה הידועה בשם כלנתריזם נפוצה למדי בישראל ואין למחוקק תמריצים לשנות את השיטה ולהעמיד עצמו למבחן. רוב הנבחרים ודאי חוששים להעמיד עצמם לבחירה אישית על ידי הציבור לעומת היד הממנה אותם כעת או קבוצת מתפקדים קטנה עליה ניתן להשפיע ביתר קלות.

אך בל נתמקד בתחלואי שיטת הבחירות בישראל. הבה נחזור למיודענו חבר הכנסת הטרי מרציאנו. על פי הדיווח ב"הארץ", הלה לא התמהמה ובנאום ההשבעה שלו הכריז שהוא מעביר את תמיכתו ממפלגת העבודה למפלגת הליכוד, שכן הוא לא רוצה לזהות עצמו עם הקופי (Copy, לא Coffee, כן?), אלא מעדיף את המקור, תנועת הליכוד.

באופן ענייני, מדובר בעמדה לגיטימית. ראשית משום שמותר לאדם, על אחת כמה וכמה נבחר ציבור, לשנות את דעתו. ושנית כי בפוליטיקה היח"צנית בישראל, אכן רוב המפלגות מנסות לטשטש את עמדתן על מנת לקרוץ לכמות הגדולה ביותר של מצביעים והמעבר מתנועה לתנועה מצביע על כך שלפחות עבור הפוליטיקאים (וכפי הנראה גם בציבור הרחב) לא נראה הבדל אידיאולוגי (או אחר) ניכר בין המפלגות.

אז טענתו של מרציאנו אמנם רווחת ומקובלת (אם כי גם אם הבדלים תהומיים בעבר התגמדו לכדי ניואנסים קטנים בהווה, עדיין יש הבדל בין הצבעה למפלגה X למפלגה Y. ולו רק בשל זהות הטייקונים שמנתבים כל אחת מהמפלגות), אך אף על פי כן אין בדבריו יושרה.

איש לא הכריח את מרציאנו להתפקד לעבודה. אף אחד לא כפה עליו להישאר לאחר מכן. אם הוא רואה עצמו כתומך של מפלגת השלטון, ראוי שיעמיד עצמו לבחירה מטעמה או לפחות יתמוך בה מבלי להיבחר שלא מתוקף תפקידו כחבר כנסת במפלגה אחרת. אם הייתה לאדון הנכבד (או שלא, אם לשפוט מהתקריות בהן היה מעורב, כפי שמעלה חיפוש זריז בגוגל) מעט יושרה היה מסרב בנימוס להישבע אמונים לכנסת מטעם מפלגה בה הוא רואה צל חיוור של מפלגת השלטון.

וכאשר הבוחרים רואים התנהגות כזו מצד נבחריהם, כיצד יוכלו לסמוך על השיטה? פוליטיקה, כפי הנראה, מעולם ובשום מקום לא זכתה להערכה רבה מצד הציבור הרחב, אך יש שחיתות ויש שחיתות וזו בישראל היא מהסוג הגרוע ביותר. כאשר צפות פרשיות על סכומי כסף כאלה ואחרים המתגלגלים לכיסיהם של פולטיקאים, קרוביהם ומקרוביהם, אלו פרשיות שאולי מרגיזות יותר משום שהן פוגעות בקופה הציבורית, בכיס של כל האזרחים. אך אלו רק הסימפטומים של בעיה רחבה יותר של טוהר מידות וריקבון ערכי.

מירי רגב לא גנבה (אך האם היא גנבת?)

ואם בריקבון עסקינן, שמעתי על הנאום המרתק של חברת הכנסת מירי רגב (ליכוד) דרך הרמיקסים שנעשו לו. רוב הדברים שרציתי לכתוב על העילגות של רגב סוכמו שבצורה נהדרת על ידי איתמר קסטנר ולכן לא ארחיב. אך בשל הדגש על אופן ההתבטאות, הוא לא התייחס לתוכן הדברים (עם יד על הלב, הזבל שהיא מפיקה לא באמת שווה התייחסות, אך בכל זאת, הואיל וכבר שברתי את מחסום הכתיבה הבה נקדיש עוד מספר דקות למיטב הזבל שדוברות צה"ל הצליחה להנפיק בשנים האחרונות ונפלט לליכוד) ולכן אקח על עצמי לעשות זאת. להלן כמה נקודות:

0:23 "ראש הממשלה הבא יהיה נתניהו. מפלגת הליכוד תישאר בשלטון. לא יעזור לאף אחד כלום. כולם יודעים את זה, כל המפלגות כאן יודעות את זה, כולם רוצים להיות חלק מהקואליציה של הליכוד".

נניח לרגע לעובדה שבפאנל של מאקו ישבו נציגים מחד"ש ומרצ, מפלגות שהצהירו שלא יישבו עם נתניהו (הבנתי שציפי לבני חזרה בה מהצהרה קודמת שלא תשב בממשלה עם נתניהו, אבל הואיל ואין לי כוונה להצביע אני לא יורד לרזולוציה זו ואינני בטוח שכך הם פני הדברים) ונעבור להמשך הטיעון של רגב.

0:53 "תחליטו האם אתם רוצים להצביע בעד מפלגות קטנות שימשיכו לסחוט את ראש הממשלה או להצביע למפלגות גדולות, שתהיה יציבות שלטונית, שישמרו על הכלכלה, על החברה והביטחון"...

התפישה הפוליטית של רגב מעניינת. לשיטתה, מהפך שלטוני בישראל מעולם לא היה צריך להתרחש, שכן על המצביעים להצביע למפלגה הגדולה (מפא"י) כדי לשמור על יציבות שלטונית. בהתייחסה לכלכלה, אין היא יורדת לפרטים כיצד המפלגה הגדולה תשמור על הכלכלה, כפי הנראה היא לא באמת יודעת (האם אין על מפלגה ליברלית להרחיקה עצמה מהכלכלה? או שבשמירה היא מתכוונת בעצם להתרת הרסן?) וכנ"ל לגבי החברה (כאן הלאומנות הנלוזה של רגב וחבריה מרמזת שדווקא יש לה רעיונות כיצד לשמור על החברה, אבל אלו רעיונות שמעבירים בי צמרמורת) והביטחון (כידוע, נתניהו מנהיג חזק בדיבורים ופחות במעשים, לפחות הקשור להבטחת קיום ישראל בעוד מספר עשורים).

בעוד רוב התומכים בדמוקרטיה מעדיפים משטר של איזונים ובלמים, ממשלה מוחלשת המייצגת קשת רחבה של דעות, רגב מעדיפה ממשלה עם קול אחד ואופוזיציה מושתקת וחסרת שיניים. היא תטען שהיא מעדיפה משילות, אבל עם להיות כנים, דמוקרטיה נופלת במקום נמוך למדי בסדר העדיפויות של רגב.

1:28 "תראו את שלי יחימוביץ'. סתיו שפיר הקומוניסטית. מרב מיכאלי שאומרת, הורים אל תשלחו את הילדים לצבא. ושלי יחימוביץ' שהצביעה ב-96 לחד"ש. זאת מפלגת העבודה".

בחלק הזה של נאומה חוצב הלבבות, מירי רגב מתייחסת אל כל מי שהיא רואה כמתחריה באופן מזלזל. זה הזכיר לי במקצת את הוד עילגותה ב-2006, עת שירתה כדוברת צה"ל במלחמת לבנון השנייה. בחיפוש זריז לא מצאתי סרטונים שלה מדברת על חיזבאללה, אבל מנבירה במעמקי זכרוני אני כמעט משוכנע שבאותו הטון השתמשה כדי לתאר את נסראללה ויתר אנשי חיזבאללה. קשה ללמד כלב זקן תעלולים חדשים ואת מירי רגב קשה ללמד אופן חשיבה ודיבור שונים מאלו להם הורגלה.

בעולמה הדלוח של רגב הצבעה לחד"ש היא הוכחה לאנטי-ציונות (ובכן, מפלגת חד"ש כגלגול של המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י אמנם אינה ציונית, אך היא משחקת על פי כללי המשחק הדמוקרטיים, היא פתוחה ליהודים וערבים כאחד ועל אף שלא הייתי מצביע לה באופן אישי ממספר סיבות לא הייתי פוסל אותה על הסף, ודאי לא הייתי הופך הצבעה למפלגה כסיבה לגינוי, אלא להיפך, היא מראה שלמצביע איכפת מפני החברה בה הוא חי).

רגב חיה את המקרתיזם עשרות שנים אחרי שמת בארה"ב ורואה בכל פעיל חברתי שאינו מוכן לקבל את מצוקת הדיור וחוסר והדלדלות מעמד הביניים כגזרה משמיים אלא כתוצאה ממדיניות מכוונת של הממשלה, אויב קומוניסטי. אך בעולם האמיתי, לא זה המדומיין על ידי רגב ישנה קשת של דעות ורעיונות, לא רק שחור ולבן.

ואמנם יש משהו מגוחך בכתיבה של מיכאלי ובשימוש המכוון בלשון נקבה גם כשהשפה העברית נוטה לעשות שימוש בזכר, אך הרעיונות שלה מעניינים וחדשניים (גם אם לא תמיד מקוריים, שכן היא מתבססת על פמיניזם שדי רווח במערב בכלל ובארה"ב בפרט), משהו שקשה לומר על חברת הכנסת מירי רגב שאותה סבתא שלי ודאי הייתה מכנה "פטיפון שבור".

2:58 "אנחנו רוצים שלום, אבל קודם כל קיר ברזל ועוצמה".

אני מניח שהרפרנס לזאב ז'בוטינסקי מוכר לרגב, אך כמדומני היכולת שלה לכלול את ז'בוטינסקי בנאום קרובה לזו של יאיר לפיד להביא מובאות מספרי ציטוטים מאשר היא מצביעה על שיעור הקומה האינטלקטואלי של רגב החיה את דברי מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. על הרלוונטיות של הטקסט של ז'בוטינסקי למצב הקיים 90 שנה לאחר שנכתב אפשר להתווכח, אבל ספק אם רגב מבינה שמדיניות ההתנחלות והסיפוח הזוחל של אזורים בהם יושבים רוב הפלסטינאים אומר שקיר ברזל לא יהיה, לכל היותר לב ברזל של אלו המיישמים מדיניות גזענית המכילה שתי מערכות חוקים על שתי קבוצות אוכלוסיה בהתאם למוצא האתני שלהם (קראו לזה אפרטהייד או מצאו שם אחר, העובדות בשטח לא משתנות). בדקה ה-3:21 היא אפילו אומרת שרעיון שתי המדינות לשני העמים עומד בניגוד לעמדתה, כלומר כעשרים שניות לאחר שדיברה על קיר הברזל היא מודה בפה מלא שבקירות ברזל אינה מאמינה.

3:30 "הראשון שעשה שלום זה בגין. ולכן שלא ידברו איתכם על שלום, אנחנו רוצים שלום יותר מכל מפלגה אחרת".

גם כאן, לצורך הדיון נתעלם מהטקטיקה שננקטה של צעד אחורה (החזרת סיני) ושני צעדים קדימה (יציאה למלחמה בצפון לאחר השתקת החזית הדרומית והעמקת כיבוש הגדה המערבית ועזה) והעובדה שהשלום כמעט ונכפה על בגין עם הגעתו של סדאת. רק נאיר את הכשל הלוגי שגורס שמה שהיה הוא שיהיה. כשל זה גורס כי אם הליכוד עשה שלום בעבר עם מצרים הוא בהכרח יביא שלום ופתרון לסכסוך עם הפלסטינטים. יתכן וזה מה שיקרה בסופו של דבר, אך חובת ההוכחה היא על הליכוד ומדיניות המפלגה בשנים האחרונות לא הוכיחה את עצמה. רוצה לומר, גם אם לרגב יכולת תכנון אסטרגי לעתיק הרחוק (אל חשש, אין לה), הישענות על מעשיו של מנהיג שנפטר לפני עשרים שנה אינה ערובה לעתיד דומה.

יכולתי עוד להמשיך לדון בכשל שבשאלה "מי פה בא מהפריפריה" כאשר בבחירות מצביעים עבור מפלגה עם עשרות מועמדים ולא עבור אדם אחד שבמקרה הגיע לדיון וגם העובדה שאדם מגיע מהפריפריה לא בהכרח אומרת שהוא זה שיישמור על האינטרס של רוב התושבים משם בצורה הטובה ביותר. ועל האזכור הקבוע של "האליטה התל אביבית" השנואה על רגב שמכפישה חלק נכבד מתושבי ישראל שרבים מהם תומכים בליכוד (או שאולי אדם מיליטריסטי שכמותה מתכוון למשתמטי תל אביב, שקר אהוב שהופרך במבחן העובדות).

יכולתי גם להעיר על הבלבול של רגב בין האזרחי לצבאי בדקה 3:35, בה היא שואלת את התלמידים בפניהם היא מדברת האם הם "רוצים מפקדים" שהנערים "מאמינים בהם". לא, בבחירות לא בוחרים מפקדים, אלא אזרחים. אולם מירי רגב היא מטרה נוחה, שק חבטות קל ולכן לא אערוך ניתוח יסודי של כל מיני ומשפט בנאום הקצרצר הזה.

למרבה הצער המרגליות שפיה מפיק מייצגות את רחשי לבם של אנשים רבים בישראל. היא אולי בוטה יותר ושוטפת יותר מחלק ניכר ממצביעיה (הייתי כותב "רהוטה יותר", אבל כאמור רהיטות או משלב שפה גבוה אינם הצד החזק שלה), אך בהחלט אינה בודדה במערכה והיא מייצגת את הלך הרוחות בקרב ישראלים רבים. במידה רבה, רגב וכמה מחבריה היא התשובה הציונית ההולמת להתלהמות בה מאשימים את נציגי הציבור הערבי בישראל.

רגב, כמו חבריה לכנסת, לא באמת מתעניינת בהקלת חייהם של בוחריה. היא מעדיפה להתסיס אותם ולשסות אותם ואם אפשר להשאיר אותם באשפתות על מנת שימשיכו לשלשל את הפתק הנכון לקלפי. אין זה מפתיע בהתחשב בטוהר המידות הרעוע בישראל בכלל ובבית הנבחרים הישראלי בפרט, בהם פתחתי.

הנאום של רגב מתחילתו ועד סופו הוא נאום שלילי. אין הוא בא לשטוח משנה סדורה על מה בכוונתה ובכוונת מפלגתה לעשות עם השנים הנוספות על כס השלטון שהם מבקשים, אלא להכפיש ולהטיל רפש בכל מי שלא נמצא עמה בסירה. היו בטוחים שלו רגב הייתה במפלגה אחרת (תסריט סביר בהחלט במערכת הפוליטית בישראל), היא הייתה מטנפת על כל אחד ואחד מחברי הליכוד. לנחש ערסי אין בעיה גדולה עם מי שהוא מכיש. אך יותר משהגידופים של מירי רפש (שם הולם יותר) מעידים על קורבנותיה המקריים, הם בעיקר מעידים עליה, איכותה וכן על האופן בו היא רואה את עצמה וקהל בוחריה.

המשך מערכת בחירות מעניינת לכם.

אלעד

תוספת מה-21 בדצמבר 2012, המאמר הזה של אלון עידן מסכם גם כן את נאומה של רגב. אולי זה לא איך מירי רגב רואה את עצמה, אלא איך נתניהו רואה את מצביעיו. ואולי זה היינו הך.