בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

דרך מי שהיה השכן שלי מלמעלה עד שהייתי בן 10 (והוא בסביבות 18) הגעתי לסרטון הבא תחת הכותרת "סרטון חובה: בכיר חמאס חושף מאיפה באו הפלסטינים". הסרטון באורך דקה וארבעים שניות להתרשמותכם:

על פי הטקסט המצורף לסרטון: "שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, מספר לטלוויזיה המצרית את האמת: חצי מהפלסטינים באו ממצרים והחצי השני מערב הסעודית" וכן מדובר ב"סרטון חובה".

לא אהרהר מתי דבריו של ערבי הם "האמת" ומתי הם דבר שקר. התשובה קלה מידי - מתי שהם משרתים את הימין היהודי בישראל הם האמת ומתי שלא הכל חלק מתעשיית פאליווד והמעשיות הפלסטיניות, עם שלא קיים (והרי ידוע כי אומות אינן קהילות מדומיינות ורק העם הפלסטיני הוא המצאה).

לא אכנס לדיון על נדידת עמים, גלי הגירה ומי התיישב היכן ומתי. זה נושא סבוך ולחוקרים שונים בדרך כלל יש השערות ותיאוריות מנוגדות. הנה למשל כתבה מהשבוע האחרון על המוצא הגנטי של יהודי אשכנז (או יהודי אירופה כפי שהם מכונים בכתבה, שזה ניסיון מעניין להיות תקין פוליטית ולהתעלות על השיח של אשכנזים מול ספרדים או מזרחיים, אבל מתעלם מהעובדה שספרד גם היא באירופה, אלא אם תשאלו את ההוגה החשוב בדורנו, אלון מזרחי. מבחינה גיאוגרפית, אגב, מזרח אירופה היא יותר מזרח ממזרח, לפחות בהשוואה לארצות המגרב, "המערב") או מאמר (PDF) מלפני כעשור על המוצא הגנטי המשותף בין יהודים לפלסטינים.

כמו כן, אמנע מדיון בשאלת הרלוונטיות של ארץ המוצא כאשר מדובר על מספר דורות אחורה, בחלק מהמקרים אפילו עשרות דורות. הרי ההגינות מחייבת להתייחס לאלו שחיים "כאן" ו"עכשיו", לא אלו שחיו או אולי לא חיו כאן לפני עידן ועידנים. הרי הנחה מסוג זה תמוטט את הרעיון הציוני של אומה החוזרת למולדתה אחרי אלפיים שנה (אם כי עקביות עם ההנחה תגרוס שהואיל והיהודים, לפחות חלק ניכר מהם, שבו למולדתם וכעת הם אלו שחיים "כאן" ו"עכשיו" בימינו) או למצער את הרעיון של זכות השבות. הנחה כזו כמובן גורסת שאין זה משנה אם אבותיהם של מי שרואים עצמם פלסטינים הגיעו לפלשתינה לפני מאה שנה או שש מאות שנה (בפועל גם וגם וכן חלקם גם הם צאצאי יושביה העתיקים של הארץ שאימצו את התרבות הערבית עם הכיבוש המוסלמי של האזור החל מהמאה ה-7), העובדה שהם במקום מספיק זמן מעניקה להם זכות על הארץ שהיא טובה לא פחות מזכותם של אלו ששבו אל ארצם אחרי שני מילניומים של היעדרות.

ההקשר בו נאמרים דבריו של חמאד הוא דברי בקשה, תחינה, לעזרה ממצרים. אין זה משנה שלמצרים צרות משלה ועניים מזי רעב משלה, אליבא דחמאד המדינה הערבית הגדולה ביותר יכולה לתמוך ברצועת עזה הקטנה. על מנת לנטרל את גישת "עניי עירך קודמים" שהמצרים עשויים לנקוט, הוא בוחר לספר לצופים שכולנו ערבים, כולנו הגענו מחצי האי ערב אם נבדוק מספיק זמן אחורה ולכן המוצא המשותף דורש אחווה. זאת ועוד, יושבי עזה אינם תאווי בצע, אלא חוד החנית במאבק במלחמת הקודש (ג'יהאד) לשחרור אדמתה הקדושה של פלסטין. הרי מלחמת קודש היא מכנה משותף, בניגוד למאבק לאומי פלסטיני שבמקרה הטוב פחות מעניין את תושבי העולם הערבי מאשר גורלם שלהם עצמם ובפועל סותר את הרעיון של אומה ערבית (או אסלאמית, גם אם המונחים לא חופפים) אחת עם מטרות משותפות שהוא הבסיס לבקשת הסיוע.

ההקשר מאוד חשוב. קהילת הצופים שמדמיין הדובר מכתיבה את תוכן הדברים והטון. כך גם העובדה שהוא מדבר מעזה ולא מחלקים אחרים של פלסטין. דובר אחר מחלק אחר של פלסטין או אפילו אותו דובר המדבר לקהל סורי, לבנוני או ירדני היה ודאי מצביע על הקשר בין הפלסטינים ליושבי הלבנט, כולם מאותה נפה באימפריה העות'מנית, סוריה רבתי. ראו למשל את תפוצת הדיאלקטים הערביים על פני המזרח התיכון. הפלסטינים חולקים את לשון הלבנט, לא הדיאלקטים הרווחים במצרים, ערב הסעודית או בקרב יושבי סיני, גם אם שם משפחתם הוא (אל)מסרי.

מפת תפוצת דיאלקטים ערביים (מתוך ויקיפדיה)

כמובן, דיאלקט משותף אינו בהכרח ערובה למאגר גנים משותף. ידוע שמהגרים נוטים לאמץ את הניב המקומי במקרים רבים (אלא אם מדובר על הגירה מאסיבית שמשנה את המאזן הדמוגרפי תוך זמן קצר), כך לפחות היה בימים עברו כאשר הגירה פירושה הייתה זניחה של ארץ המוצא. שפה, אותה קולטים, בגיל צעיר מוכיחה לכל היותר שלפחות דור אחד התאקלם באזור, לא שבהכרח מדובר בהיסטוריה משותפת ארוכה של כל הדוברים (וכך מבטא אמריקאי לא מעיד שהדובר הוא צאצא של נוסעי המייפלאוור). כל רצוני הוא להצביע על מגוון האפשרויות העומדות בפני מאמץ הזהות המצוי.

בפני כל אדם עומד סל של זהויות. לא כל הסלים זהים, אך כולם מכילים יותר ממצרך אחד וזו בחירה אישית (שעשוייה להיכפות על ידי הסביבה כמובן) מה להשאיר בסל ומה להעיף לכל הרוחות, במה לעשות שימוש רב ומה לשמור לאירועים שוליים או נדירים. ומתי. לעיתים ניתן לרכוש זהויות שלכאורה אין בינן לבין הדובר קשר. זה קל בימינו, גם אם החיקוי לעיתים לא דומה למקור. לעיתים זה מצליח ופעמים אחרות הניסיון לרכוש זהות כושל (ראו שיר קנייה בדיזינגוף של ארז ביטון).

בסופו של יום, הסרטון, יותר משהוא "מוכיח" את מוצאם ה"אמיתי" של הפלסטינים (ואת הסאבטקסט, אין לפלסטינים זכות על הארץ ואפילו הם יודעים זאת כאשר הם אומרים את "האמת") מזכיר מעט את הגישה שלי באשר לתשובה לשאלה מהיכן אני. אני נתקל בשאלה זו לא מעט והתשובה שלי אינה אחידה, אלא תלויה בבן או בת שיחי.

כשאני מדבר עם פולנים אני פולני ומזכיר את סבא וסבתא שלי שהיגרו לפלשתינה מפולין בשנות השלושים.

לרומנים אני מספר שאבא שלי נולד ברומניה ועבר לישראל רק בגיל 13.

לאוקראינים אני אומר שכל הנ"ל הגיעו ממקום שכיום הוא אוקראינה (אני אוקראיני) ולרוסים שבתכלס זה גם היה בריה"מ.

לגרמנים ואוסטרים אני מזכיר שכאשר סבתא שלי נולדה באותה עיר בה אבי נולד היא נולדה באוסטריה של קייזר פרנץ יוזף ובבית דיברו גרמנית.

לאנגלים אני מזכיר שאח שלי הוא בריטי (שם נולד) ושסבא שלי התאזרח ונשבע אמונים לממשלת הוד מלכותו.

אירים שמשוחחים איתי יודעים שאני חי בדבלין למעלה מארבע שנים.

סלובקים וצ'כים על פי רוב יזכו ממני לברכה בסלובקית ותזכורת שגרתי בסלובקיה יותר משנה.

באופן כללי אני תושב האיחוד האירופי מזה כשש שנים לכל האירופאים ששואלים.

עבור מזרח תיכוניים שאני פוגש אני גאה להזכיר שגדלתי במזרח התיכון.

אפילו כאשר קולגה קוריאני שעבד עמי שאל אותי אחרי תקופת היכרות קצרה מהיכן אני, השבתי מבלי להסס "שנינו אסיאתיים". הרי ככלות הכל נולדנו וגדלנו באותה יבשת.

ואם תתחקו מספיק דורות אחורה תגלו שכולנו אפריקאים.

וזו רק רשימת הזהויות הגיאוגרפיות שעשיתי בהן שימוש תלוי הקשר. על זאת יש כמובן להוסיף עיסוקים, תחביבים ועוד שלל רעיונות שמאפשרים לי לנהל שיחה ידידותית עם רוב רובם של יושבי העולם. אפילו לא טרחתי לציין שיהודים תמיד רואים בי אחד משלהם מבלי לטרוח לברר מה השקפתי בנוגע לאמונה היהודית. ואם המוצא הדתי המשותף הוא גשר, מדוע אתנגד?

כאשר אדם מדבר על מקורותיו, אמיתיים או מדומיינים, אין זה בהכרח משבר זהות, אלא להיפך עניין מבורך. האלטרנטיבה משעממת בהרבה, שטחית ועבור רוב יושבי כדור הארץ חוטאת לאמת.