הבחנתי ב"מכתב לקוראי הארץ" שלמעשה לא היה מכתב, אלא הודעה מטעם המו"ל, עמוס שוקן, על כך שהחל מהשבוע הבא קריאת התכנים של "הארץ" תעשה בעיקרה בתשלום. ניתן יהיה להירשם לאתר כדי לצפות במספר כתבות בחודש קלנדרי בחינם, אך עבור קריאת כל התכנים יהיה צורך לשלם.
אין מדובר כאן ברעיון מקורי ומבריק של "הארץ". הניו יורק טימס שהעיתון כה רוצה להידמות לו עשה זאת מזמן. הוול סטריט ג'ורנאל גם כן. למעשה, מי שקורא בגרסה האנגלית של "הארץ", נתקל בחומת התשלום כבר מזמן. רק מה, לעיתון "הארץ" בעברית זה לא יעבוד. מדוע?
ראשית, על אף שעיתונים אחרים עשו זאת קודם לכן, זה הוא לא המודל היחיד ואין ערובה לכך שהוא יחזיק את רוב העיתונים במשך זמן רב (ראו למשל את הדיילי, העיתון שיצא בתשלום באופן בלבדי לאייפד ומת בגיל צעיר). מודל אלטרנטיבי קיים בעיתון טוב לא פחות מהניו יורק טיימס, הגארדיאן. העיתון הבריטי מאפשר לכל מי שרוצה לקרוא את התכנים האיכותיים שמנפיק העיתון ללא תמורה. ובכן, בציפייה שאלה יקליקו על פרסומות. במבחן התוצאה, הגארדיאן הוא העיתון השני בפופולאריות של מהדורת האינטרנט שלו, אחרי הצהובון "הדיילי מייל" (ההמון אוהב את התכנים הרדודים שם) ורוב הקוראים שלו עושים זאת בכלל מחוץ לבריטניה. למען ההגינות, ראוי לציין שבמאזן הרווחים העיתון (על המהדורה המודפסת והדיגיטלית שלו) עדיין מפסיד כספים ומסובסד על ידי פעילות עסקית אחרות של קבוצת הגארדיאן (למשל לוחות מכירות). אולם בטווח הארוך הוא שומר על קהל קוראים נאמן, הולך וגדל שבשוך הסערה הפוקדת את העיתונות כיום יישאר עמו. הרי גם בעיתונות המסורתית, עיקר ההכנסות באו מפרסומות או בעלי השליטה, לא מהקוראים ולכן כאשר עוד ועוד כסף יוזרם לפרסום באינטרנט, אלו שיישארו שם יהנו מפירותיו, בעוד העיתונים של התאימו עצמם לשינוי ייסגרו.
אולם העובדה שקיים מודל אלטרנטיבי לגביית תשלום, לא פוסלת באופן מיידי את הדרישה מהקוראים לשלם עבור תוכן. כאן נכנס מרכיב נוסף לתמונה והוא גודל השוק. אם אתם קוראים שורות אלו בעברית, סביר להניח שרוב האנשים בסביבתכם הקרובה דוברים עברית. הכל טוב ויפה, אבל כמה מכם כבר יש? בעיר ניו יורק חיים כ-8 מיליון בני אדם. במדינת ניו יורק כ-20 מיליון. בארה"ב כ-315 מיליון בני אדם ובעולם יש לפחות מיליארד בני אדם המדברים אנגלית ברמה טובה למדי. ולשם מכווין העיתון. בישראל, לעומת זאת, חיים כ-7.5 מיליון בני אדם. החסירו מכך דוברי ערבית, רוסית, אנגלית ועוד כל מיני אנשים שמעדיפים לצרוך את החדשות שלהם שלא בעברית. נשארתם לכל היותר עם 5 מיליון קוראים בפוטנציה. אך כמה מהישראלים הם "קוראי 'הארץ'" (אתם יודעים, שמאלנים עוכרי ישראל וכו')? קהל דוברי העברית העולמי ודאי לא יפצה על המספר הנמוך הזה.
כאשר ניתן היה לגשת לתכני העיתון בחינם, התווספו לקהל הקוראים הטבעי של העיתון גולשים מזדמנים וסתם כאלו שאוהבים "לדעת את האויב" או להשאיר תגובות שטנה. כמה מהם ישלמו 40 שקלים בחודש או 400 שקלים בשנה עבור התענוג המופקפק?
לשון אחר, במה שעיתונות באנגליות יכולה להרשות לעצמה בשל הגודל העצום של השוק, עיתון עברי לא יוכל לעמוד. "הארץ" ישלשל לכיסו עוד קצת כסף ממנויי אינטרנט חדשים ואולי יצליח לשמר חלק ממנויי הדפוס ששקלו לבטל את המנוי לעיתון שאת תכניו ניתן היה להשיג ללא תשלום. אבל מאבד בטחנות רוח הוא אבוד. דוברי עברית נחשבים יצירתיים בכל האמור להימנעות מתשלום. כמה יגלשו לאתר באמצעות המנוי לגרסת הדפוס של סבתא או השכן או החבר של החבר? מה הסיכוי שלא תמצאנה דרכים לעקוף את ההגבלות הטכניות?
אבל אל למגבלות טכניות וגודלו (או שמא קוטנו) של השוק לדכדך אותנו. גם אם המודל החדש שהציג "הארץ" אינו בר קיימא בשוק הישראלי, כפי שהצגתי וגם אם קיימים מודלים אלטרנטיביים טובים יותר בטווח הארוך, יתכן והייתי מוכן לשלם עבור תכני איכות יחודיים. אך כאן טמונה הבעיה המרכזית של עיתון "הארץ", בגינה לא אשלם ולו פרוטה שחוקה עבור התכנים שהם מציעים. אתר "הארץ" מציע תוכן רדוד ברובו.
רק לפני מספר חודשים כתבתי על נפילת "הארץ", מעיתון ש(כפי הנראה אף פעם לא היה באמת) מיועד לאינטלקטואלים לעיתון ברמה נמוכה עם כתבות צהבהבות (ואול זה רק הרושם שלי, כמי שנחשף רק לתכני האתר). בקצרה, גם אם היה נמצא קהל גדול שהיה מוכן לשלם כסף עבור תכנים איכותיים, "הארץ" נכשל בלספק אותם. עם כל הכבוד לקינה של שוקן על כך שהעיתון משקיע הרבה כסף על יצירת תכני איכות, לא צריך לנבור בקרביים של מערכת "הארץ" או לשים לב לשביתה שהביאה לכך שלאחרונה יום האחד העיתון פשוט לא יצא לאור ובכך הוכיח שהעולם לא עוצר גם אם "הארץ" לא יוצא, כדי להבין שמשהו רקוב בממלכת "הארץ". מספיק לעבור על הכמות הרבה של תוכן באתר "הארץ" שאחייניתי בת השבע הייתה מתביישת להנפיק, כדי להבין שלא זה תוכן איכותי.
ובכן, בעיתון עדיין מועסקים כותבים מוכשרים וכתבים רציניים וחכמים ועדיין אפשר למצוא כתבות ופרשנויות מעניינות. אולם מיטב התוכן האיכותי של "הארץ" הוא על פי רוב כתבות מתורגמות שכבר קראתי בגארדיאן או באקונומיסט מספר ימים לפני כן. משום מה אני לא חש צורך לשלם עבור תרגום כתבות (רצוף שגיאות. קראו למשל את הפסקה הראשונה בכתבה הזו על פרשת בשר הסוסים בבריטניה ואירלנד. משום מה, המתרגם החליט שרשת המרכולים Iceland היא המדינה איסלנד. באיסלנד המדינה, אגב, ערכו בדיקות ונמצא שבמוצרים דומים אין כלל בשר!).
ידיעות חוץ מגיעות כאמור מעיתונים זרים או שהן תרגומים של מידע בנאלי המופק על ידי סוכנויות ידיעות. מי שיירצה להתעדכן בנעשה בישראל יגלה שכאשר מדובר בידיעות חשובות, הן בלאו הכי מופיעות בעיתונים המכסים את המזרח התיכון ואין יתרון בקריאת המידע בעברית. למעשה, רוב הסיכויים שמידע על ישראל יהיה מצונזר ומסולף, אם בכלל יגיע לעיתון (ראו העציר X והצנזורה). מה שכן מגיע הוא בעיקר פרפרזות לקומוניקטים, הודעות לעיתונות מטעם בעלי עניין.
ניחא, התוכן הטוב מועתק ממקורות אחרים, לו לפחות אתר הארץ היה אתר שכיף לגלוש אליו כדי לקרוא תוכן לא מקורי. אבל אתר הארץ מסורבל למדי. במקום ממשק ומראה אחיד בעיתון הלכו על עיצוב שונה לחטיבות השונות של הקבוצה, לאתר "הארץ", "דה מרקר", "עכבר העיר" והזבל הצהוב הידוע כ-"Onlife". אין רע בעיצוב שונה, אבל אם ניסתם למשל להשאיר תגובה באחד מהם, תאלצו להתרגל לאופן שונה בחלקים אחרים. בחלק מהם לא הצלחתי להשאיר תגובה גם כאשר רציתי, מסיבות טכניות. לפני כשנה השתכנעתי להשאיר "תגובה מאומתת" ונרשמתי לאתר (מה שחייב אותי להירשם ל-Cafe The Marker, אתר הבלוגים הבינוני שלהם מבלי שממש רציתי בכך). לא טרחתי לבדוק האם זה היה עובד טוב יותר באינטרנט אקספלורר, אולם לפחות בדפדפנים שכן ניסיתי, תמיד היו לי בעיות להתחבר עם שם המשתמש ולהשאיר תגובה. מהר מאוד נטשתי את הרעיון והשארתי תגובות לא מאומתות. באקונומיסט ובגרדיאן מעולם לא נתקלתי בבעיות דומות. שם זה פשוט עובד ואני יכול לעקוב אחרי התגובות שהשארתי בדף אחד.
אפרופו תגובות, "הארץ" מנסה לשדר תדמית מתקדמת ונאורה, אולם בפועל לעיתון מנטאליות חשוכה של צנזורה ועמימות. כאשר משאירים תגובה באתר, היא קודם צריכה לעבור את אישור הצנזורה של המערכת. מה הקווים לפיהם היא נקבעת? ל"הארץ" הפתרונים. הרבה פעמים ראיתי שתגובות (תמימות וענייניות לעניות דעתי) לא פורסמו באתר. במקרים אחרים, לוקח המון זמן עד שתגובה מאושרת. לא עניין גדול בקנה מידה של נצח, אך הואיל וכתבות "חיות" על הדף הראשי לזמן קצר למדי, בפועל זה אומר ש"הארץ" יכולים לצנזר תגובות לא נוחות גם על ידי פרסום מאוחר, כאשר הכתבה נשכחת. למותר לציין שבעיתונים באנגלית שציינתי התגובות מתפרסמות באופן מיידי. אם הן לא עומדות בקנה אחד עם מדיניות התגובות הברורה, הן נמחקות (ומעולם לא נמחקה תגובה שלי). התגובות המאומתות ב"הארץ" לא זכו ליחס מיוחד וגם כן נדרשו לאישור הצנזור האלמוני.
מדיניות התגובות החשוכה היא חלק ממדיניות רחבה יותר של אי לקיחת אחריות בה נוקט "הארץ". עיתונים כמו הניו יורק טיימס, הגארדיאן והאקונומיסט מתקנים שגיאות. יש להם עורכים שאמונים על תלונות הציבור ומדורים בהם הם מודים בשגיאות שנפלו באתר ובעיתון. שקיפות ב"הארץ"? בדיחה טובה. אם וכאשר הם מזהים שמשהו מפריע לקוראים, הם דואגים להשתיק את הקוראים הסוררים. נסו למשל להשאיר תגובה על אחד המאמרים של מר יצחק לאור.
עם יד על הלב, המוטיבציה העיקרית שלי לקריאת "הארץ" היא הנוחות שבקריאה בעברית (וכן אימון. שפה היא כמו שריר. הואיל ולא דיברתי עברית זמן רב, לפחות הקריאה שומרת על השפה רעננה בראשי) ויצירת תחושה, שאני מודע לכך שהיא מזוייפת, של שמירת קשר עם הארץ, דרך "הארץ". וככל שחולף הזמן, הקשר שלי עם הארץ מתרופף והנה, גם הקשר עם "הארץ" כפי הנראה ייסוג בקרוב. אלא אם המו"ל של "הארץ" יירד מהעץ ויחזור בו מההחלטה העסקית המטופשת שבעיקר מדגימה שמי שיורש את הונו ותפקידו, אינו בהכרח המתאים ביותר לתפקיד. כעיתון המתיימר להיות ליברלי, הם היו צריכים להבין שנפוטיזם אינו ערובה להצלחה.
היתרון הגדול של סגירת התכנים של "הארץ" (צעד שאם לא יחזרו בו יהיה, להערכתי, ראשיתו של תהליך סגירת "הארץ". אך כאמור, נראה לי שהם ישנו את המודל שוב לאחר זמן מה. נקווה בשבילם שזה לא יהיה מאוחר מידי) היא שעבורי היא מהווה קו פרשת מים שאחריו אפסיק לקרוא באתר. מזמן רציתי לעשות זאת, אך העובדה שהאתר שם, במרחק הקלקה, הקשתה על המהלך. כעת שערי התשלום כבר יעצרו אותי. אני על הארץ אקרא בגארדיאן ובאקנומיסט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
