בעשור האחרון, פחות או יותר, או ליתר דיוק קצת פחות, רשתות חברתיות הן הדבר החם באינטרנט. יש שעדיין מדברים על כך כחלק מהווב 2.0, אם כי זה היה הדבר הגדול הקודם.
התופעה הזו נדונה לעייפה ועל אף שלא בדיוק ברור לאן פניה מועדות ומה יהיה אורך החיים שלה, רבים הם המומחים לענייני רשתות חברתיות, מדיה חברתית, שיווק חברתי ויתר שמות הקסם העושים שימוש בשורש הסוציאלי ח.ב.ר, במין ערגה לעבר בו סוציאליזם ואף סוציאל-דמוקרטיה לא נדחקו לקרן זווית, כפי שהם כיום.
ישנן רשתות חברתיות Catch All (תפוס הכל) המנסות להיות רלוונטיות לכל דבר ועניין, בהתאם לרחשי הלב של המשתמשים, או כך לפחות הן מקוות. פייסבוק, גוגל פלוס, טוויטר, טאמבלר, פיד וכו' הם דוגמאות טובות לסוג זה של רשתות חברתיות.
לא משנה מה בוחרים לעשות הגולשים, לשתף תמונות, סרטונים, שירים, טקסט שכתבו או מצאו או סתם קישורים לדפי אינטרנט שונים, הרשתות החברתיות מספקות את התשתית, על פי רוב בחינם (בתמורה לפרסומות שמנסות למכור לגולש משהו או מכירת הגולשים למפרסמים, אם כי את הזווית השנייה מנסים להצניע ולפחות על פי ספקי השירותים החברתיים, הם לא מעבירים מידע פרטי לצד שלישי, לכל היותר מידע דמוגרפי כללי) והגולשים אמורים לשכוח שיש מי שאוגר את המידע אי שם בענן. על פי רוב זה עובד.
ויש את הרשתות החברתיות המתמחות, למשל פליקר המתמחה בתמונות (או אינסטגרם המתמחה בפילטרים לתמונות), יוטיוב בסרטוני וידיאו, דלישס בסימניות (bookmarks) וכן הלאה. מעניין שחלק ניכר מהרשתות החברתיות הללו, בעיקר המתמחות, נמכר בשלב זה או אחר לענקי אינטרנט מדיה (פליקר ליאהו, אינסטגרם לפייסבוק, יוטיוב לגוגל, דלישס היה שייך ליאהו עד שנמאס להם ממנו וכו'. אתם עוד זוכרים את מייספייס?). מדובר ברצון של חברות ה-Catch All לתפוס עוד נתח שלא הגיעו אליו קודם לכן. לעיתים זה עובד, לעיתים זה מביא לעזיבת חלק מהמשתמשים וברוב המקרים זה מוביל לכך שהגולשים פשוט ממשיכים להשתמש באתר המתמחה וממשיכים להתעלם מהחברה שקנתה אותו. לפחות עד שהם עוברים לדבר הגדול הבא.
קיימת אגב ניידות בין שני הסוגים. פייסבוק למשל החלה כרשת חברתית לסטודנטים מאוניברסיטת הרווארד, עם הזמן נפתחה ליתר הסטודנטים ולבסוף לכל המשתמשים באשר הם (מעל גיל 14, אבל על הגבלת הגיל קל להתגבר וקשה לאכוף אותה).
רשת חברתית לענייני עבודה
אחת הרשתות המתמחות היא לינקדאין (LinkedIn). המיקוד של לינקדאין הוא שוק העבודה. לכאורה מדובר ברשת מקצועית או לבעלי מקצוע, אך הואיל ורוב הבגירים הם מחפשי עבודה (בין אם הם מועסקים בהווה או לאו) או מעסיקים בפוטנציה, בסופו של יום מדובר ברשת שקהל המטרה שלה דומה למדי לזה של פייסבוק (אם כי הגיל המינימלי מעט גבוה יותר וכן לרוב עקרות ועקרי הבית אין מה לחפש בלינקדאין), רק שהואיל והמשתמשים מנסים לקרוץ למעבידים או עובדים פוטנציאלים, הם מנסים לשמר מוניטין רציני ומכובד.
לשון אחר, אם פלוני נוהג לקטר על הבוס בפייסבוק, בלינקאין הוא יספר עד כמה הוא מעריך את המנהל המוכשר. כמובן, יודעי ח"ן ממליצים לא ללכלך על המעסיק באף רשת חברתית, כולל פייסבוק, כי כידוע אזניים ל-wall. אבל לשם כך אין צורך להיות מומחה לרשתות חברתיות (מדע, שכפי שפתחתי, שנמצא בחיתוליו ויתכן ולא יצעד לשום מקום כמו אלכימיה או לחילופין יתבסס כאשר רשתות חברתיות, כפי שאנו ב-2013 מכירים אותן, יישכחו להן לטובת הדבר הגדול הבא), אלא מספיק היגיון בריא.
רבים יטענו שלינקדאין היא המצאה מבורכת. אם מישהו לא היה חושב על הרשת החברתית המקצועית קודם, היה מישהו אחר ממציא אותה. על פי גישה זו, לינקדאין היא כורח המציאות בחברה הגלובלית בה גבולות הולכים ומתמוססים. אם לא עבור כולם, לפחות עבור אליטה עשירה ו/או משכילה שעבורה גבולות נפתחים וחופש תנועה ממדינה למדינה, גם אם הוא כרוך בהתגברות קלה על חסמי הבירוקרטיה, קיים. או לחילופין, במדינות ענק כמו ארה"ב או בין מדינות בהן קיים מעבר חופשי של אנשים כמו האיחוד האירופי, רשת חברתית מקצועית מאפשרת למחפשי העבודה להגדיל את מספר המעסיקים עבורם הם יכולים לעבוד ולמעבידים לברור עובדים מתוך מאגר כישרונות גדול יותר.
בלינקדאין אפשרויות רבות. קיים המרכיב החברתי, האנשים עימם אתם בקשר - קולגות, מנהלים, כפיפים, שותפים, אנשים עימם עושים עסקים, חברים לספסל הלימודים ועוד - והמקושרים (Connections) של המשתמש יכולים להעיד על איכותו, להמליץ עליו, להעריך את כישוריו ועוד. כנאמר, "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה".
יחד עם זאת, בגדול, השימוש שנעשה בלינקדאין הוא כדף קורות חיים אונליין, המתעדכן בתדירות, מרוכז במקום אחד וזמין עבור מעסיקים פוטנציאליים. מבחינת המעסיקים, מדובר במאגר של אותם קורות חיים בו אפשר לחפש אנשים עם ניסיון וכישורים נבחרים ולפרסם משרות להן עשויים להיחשף בעלי הכישורים הרלונטיים.
כיצד אנשים מתארים את עצמם
כפי שקראתי מזמן באיזה מגזין נשכח בימים בהם המונח רשת חברתית דיבר אך ורק על אנשים בשר ודם עימם יש לפלוני קשרים, בני אדם נוטים לייפות את קורות החיים שלהם, לשפץ ולמרק אותם ולעיתים אף להציג מצג שווא (או במילים אחרות, לשקר). אם בעבר היה "סוד" זה שמור רק למי שהתעסקו ביחסי אנוש וכוח אדם, כיום קורות חיים מנופחים זמינים לעיני כל. וזה מרתק. להלן מספר דוגמאות להן הייתי עד בקרב מקושריי.
ניסיון עבודה בדוי. אחד המאפיינים של שוק העבודה הוא הרצון של מעסיקים להעסיק אנשים עם ניסיון ספציפי לעבודה שהם מחפשים. יש בזה היגיון, שכן לא צריך להשקיע הרבה בהכשרת העובד שכבר מכיר את המקצוע. מצד שני, אם אדם היה סוכן מכירות גרוע במשך חמש שנים, עדיף להעסיק מישהו חדש ולא את מי שממשיך לגרור משקעים מהעבר. כדי לנטרל בעיות מסוג זה קיימים הליכי סינון, ראיונות ובדיקת ממליצים (רפרנס). אבל מי שעובד במשך זמן קצר במקום, לומד די מהר מה רצוי לומר ויכול להתהדר בנוצות של עמיתים, גם אם הוא עצמו עובד בינוני ומטה. גם מליצי היושר, לא בהכרח משמשים מקור סמכותי, שכן הואיל והם ניתנים על ידי המועמד, יכולים להיות בלתי אמינים, אם המועמד עצמו לא אמין.
האפשרות להמליץ על אנשים בלינקדאין הביאה אותי לחזות בהמלצות מעניינות למדי. יותר מפעם אחת ראיתי שני עמיתים לעבודה מרעיפים האחד על האחר שבחים, לא רק מבחינה חברתית, אלא מבחינה מקצועית. כמובן, קולגות יודעים במקרים רבים על עמיתיהם יותר מאשר הבוס, אך במקרים רבים שני הממליצים אינם עילויים גדולים בתחומם ואף גרועים. מניסיוני, כמעסיק הייתי לוקח בערבון מוגבל ביותר המלצות בכלל ואת ההמלצות הנכתבות בלינקדאין בפרט. יש ויש ורוב הסיכויים הם שתיפלו על יש.
הואיל וניסיון על הנייר (כלומר בפרופיל) הוא הדבר החשוב למעסיקים הפוטנציאלים, הוא שמכתיב את הסינון הראשוני, האם תוזמנו לראיון או לא, יצא לי לא אחת לחזות בתיאור ניסיון עבודה שלא היה קיים, כפי שהעידו מספר אנשים כאשר שאלתי אותם, אך על הנייר הוא היה מגובה בתיאורים מרשימים והמלצות מעולות. הרעיון הוא קודם לקרוץ למי שסורק את הפרופיל ואחר כך לשבור את הראש בנוגע לסיפורים שיש להמציא.
גרסה נוספת של בלוף הניסיון היא שינוי תקופת העבודה. למשל, בחור פקיסטני שעבד עמי, דף הפרופיל שלו בלינקדאין היה רווי בתקופות של חוסר עבודה ותעסוקה (הגיוני), אך בנוגע למקום העבודה המשותף שלנו, הבחנתי שניסיון התעסוקה (לכל משרה בלינקדאין נרשם פרק הזמן בו עבדתם, מחושב על פי חודש ההתחלה וחודש סיום העבודה שהכנסתם או התאריך היום אם זו המשרה הנוכחית) שלו בחברה רב, חופף כמעט לשלי, על אף שזכרתי בוודאות שהוא הצטרף לצוות כשנה וחצי אחרי. כל שעשה היה לשנות את שנת ההתחלה מ-2011 ל-2010 ובכך הוסיף שנת ניסיון שלא הייתה קיימת. טעות תמימה? אולי. מהיכרותי עימו, אינני סבור שמדובר במקרה אלא בזריקת עידוד מודעת ומכוונת לקורות החיים (קטע זה רבץ בטיוטה החל מחודש יולי 2012 ונכון למרץ 2013 הוא לא תיקן את ה"טעות", על אף שהיה לו די והותר זמן לגלות אותה). עם עשרות עובדים שעברו תחת ניהולו, מה הסיכויים שהמנהל, אם יישאל, יזכור את התאריכים בהם אותו בחור עבד? ובאירלנד, טופס P45 שמקבל מי שמסיים לעבוד במקום מסויים מספק למעסיק החדש נתוני שכר ומס עבור השנה הנוכחית, כך שלמקום העבודה החדש לעולם לא תהיה אינדיקציה כמה שנים עבד עם המעסיק הקודם.
זו הייתה רק דוגמא אחת, אולם נתקלתי בה מספר רב של פעמים. היא גם לא מוגבלת לאנשים יוצאי מדינות מתפתחות. עוד וריאציה לעיגול הפינות וליטוש הניסיון הוא דילוג על משרות לא נוחות. הפעם נביא כדוגמא בחורה גרמניה שעבדה עמי בחברה אחרת. החוזה שלה הסתיים והיא התחילה לעבוד במקום חדש שלא סימפטה במיוחד, אך עבדה שם בלית ברירה. לאחר כחודשיים היא מצאה משרה אחרת, בחברה חדשה, במדינה חדשה. תוך זמן קצר, מקום העבודה האחרון (והנוכחי בשעה זו) הופיע בקורות החיים שלה. המקום שעבדה בו בין לבין הושמט, כי עדיף להיות מחפש עבודה במשך חודשיים-שלושה מאשר מועסק חודשיים-שלושה, שכן זה מעיד, לכאורה, על חוסר יציבותו של העובד שמחליף מקומות עבודה תדירות (חוסר התאמה? חוסר נאמנות? אופורטוניזם?) ולכן מי שיעסיק אותו עשוי למצוא עצמו מבזבז מספר חודשים לריק על מקרה אבוד.
המקרים הללו מובנים. כאשר אדם רואה עצמו מתמודד מול מיליוני מועמדים אחרים (גם אם רובם נותרים על הנייר ועל משרה פתוחה מתחרים כמה עשרות, מאות או לכל היותר אלפי מועמדים) מונח על כתפיו לחץ רב לבדל עצמו מההמון, גם במחיר כרסום היושרה.
עוד דרך מעניינת, תמונת הראי של דילוג על משרות לא נעימות ודומה משהו להמצאת ניסיון עבודה יש מאין קשורה לבלתי מועסקים. הואיל ולינקדאין ממליץ לי על אנשים מרחבי העולם כאנשים שאולי ארצה להתחבר אליהם או עימם, אני מקבל לא מעט המלצות על אנשים מישראל, חלקם אנשים שאני מכיר אישית, רובם אנשים שמימיי לא שמעתי עליהם.
אינפלציה או המנכ"ל ומנקה השירותים - אחד הם
אנשים רבים בני גילי מתקשים להשתלב בשוק העבודה (ואלו שכן עובדים בשכר נמוך, למעט בהייטק שהשכר בו מאפשר קיום סביר בתמורה לעבודת חמורים מסביב לשעון). אך בלינקדאין נדיר שתמצאו מובטלים או בלתי מועסקים (אם כי ראיתי אנשים מפרסמים בכנות שהם מחפשים עבודה או את הצעד הבא בקריירה). מי שלא מועסקים מכנים עצמם עצמאיים. ראיתי לא מעט המלצות להתחבר לאנשים שהכרתי וכיום הם CEO (שזה Chief Executive Officer או מנכ"ל בעברית) ו-Founder (מקים או מייסד) של חברות. בין אם הם רשמו את העסק, עניין פרוצדוראלי פשוט של רישום, ובין אם מדובר בפיקציה עבור לינקדאין, אין התואר מעיד על המחזיק בו. אמנם אני סמוך ובטוח שחלק מהמנכ"לים הצעירים שברשימתי עסוקים ימים כלילות בניהול עסק וצפוי להם עתיד מזהיר. אולם אחרי הכל, רוב העסקים כושלים במהירות ונסגרים. אז כן, אמנם אין זה נעים לפלוני להודות כי אינו עובד, אם כי זה לא נורא, רבים נמצאים בין עבודות מעת לעת ובכלל, אבטלת צעירים היא בעיה רווחת בימינו. אולם להגזים ולהשתמש במונח השמור למנהלים של מנהלים בתאגידי ענק לתיאור אדם שהוא העובד היחיד בעסק, לא משדר רצינות, לפחות בעיני. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בישראל ישראלי, המנכ"ל של חברת ישראל ישראלי (ע"ר). מה רע ב-Sole Trader (פרילנסר)?
ואם כבר נגעתי בתארים מנופחים, הם לא שמורים רק למנכ"לים המדומים. באופן כללי קיימת אינפלציה של תארים, לא רק באקדמיה בה ריבוי תלמידים הביא לפיחות במעמד התואר, אלא גם במקומות העבודה. אני רואה זאת לא אחת כאשר אנשים מתוארים כ"בכיר" או Senior. בעבר סברתי לתומי שמדובר במילה המעידה על יוקרה שצוברים לאחר שנים רבות של ניסיון. היום, כך נדמה לי, מדובר במילה ריקה מתוכן. למשל, בדקתי מודעות דרושים בבריטניה ובחלק לא קטן, משרות שפורסמו כמשרות ל-senior הבטיחו שכר הגבוה אך במעט משכר המינימום בממלכה, לא משהו שאפשר להתקיים ממנו בכבוד בלונדון.
אך אין מדובר רק בקידומות חסרות משמעות. גם תיאור התפקיד עצמו רחוק מלתאר את העבודה. זה נפוץ במיוחד בשוק הטכנולוגיה, שם תפקידים שלא היו קיימים בעבר שואלים את שמם ממקצועות עתיקי יומין (אם כי לא מהמקצוע העתיק בעולם). לכן מי שאחראי על תכנון ממשק משתמש הוא מעצב (Designer). אם זה עוד איכשהו מתאר את התפקיד, נסו לחפש משרת אדריכל (Architect) במנוע חיפוש משרות, רק כדי למצוא משרות ארכיטקט תוכנה. גם איש מכירות (בכיר) הפך ליועץ מכירות (Consultant) ומי שאינו יועץ הוא ודאי אנליסט (Analyst) או לכל הפחות מומחה (Specialist). יכולתי להמשיך את הרשימה על מזכירות המנהלות משרד, אנשי תחזוקה שמנהלים בניינים ועוד, אבל נדמה לי שהמגמה ברורה. הדבר הנורא ביותר הוא להיות ג'ונייר (Junior) עם משרה שמתארת מה באמת אתה עושה. על כך אין מחילה.
הבה נתמקד לרגע בפרופילים של ישראלים בלינקדאין. במקרים רבים הם תמוהים ולא ברורים לי. כלומר בחלק מהמקרים אני בהחלט מבין את הרצון של ישראלים לקרוץ למעסיקים בחו"ל וכך אולי להגיע אל נחלת הרילוקיישן. על פי רוב, פרופילים כאלו הם ענייניים וכתובים באנגלית לא רעה. אבל במקרים אחרים, אני תוהה מדוע אותם אנשים טורחים בכלל ליצור פרופיל באנגלית רצוצה עד שלא ברור מה רצונם. כלומר אני מבין ללבם של אלו ששומעים שאנגלית היא הלינגואה פרנקה, השפה הבינלאומית לעסקים. אבל אם כל רצונך כישראלי דובר עברית הוא לעבוד עבור מעסיק ישראלי דובר עברית, מה הטעם ששניכם תנהלו את הדו-שיח באנגלית?
החשיבות של רצינות
וכעת, הבה נשוב למשתמשים הקוסמופוליטים המושפעים מרוח הפוזיטיביות האמריקנית המפוברקת. מי ששווחח עם אמריקנים או האזין מעט לשיחותיהם, אפילו בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, ודאי הבחין בחיוביות הזו. כל דבר הוא נפלא, מדהים ומרגש. חישבו על השקות מוצרי אפל כדוגמא להתלהבות ממוצרים די סטנדרטיים (על הזניית השפה של אפל במאמר זה). אם מישהו רוצה לכהן כמנכ"ל חברה (על אמת, לא רק להוסיף את התואר לפרופיל בלינקדאין) עליו לאמץ טון חיובי ואופטימי, להישמע נלהב לגבי כל פיצ'ר שהחברה שלו פיתחה ולדמיין בקול רם עתיד נשגב שיתאפשר עם המוצר האחרון שהחברה שלו השיקה (ראו למשל החל מהשנייה ה-48 ובמיוחד כשלושים שניות לאחר מכן בסרטון ההצגה של אייפון 4 את הטון הנרגש של הצגת שיחות וידאו, שירות סטנדרטי שהיה קיים מספר שנים קודם לכן). מקומם של הציניות, הסרקזם והביקורת נפקד מהחברה הצרכנית ומוביליה.
זה מחלחל מטה. אנשים מבינים שאם הם מוכרים עצמם כמוצר (והרי זה נאמר להם השכם וערב. מה הוא שיווק עצמי?), הם צריכים להיות פוזיטיביים לגבי עצמם ומה שהם עושים. וכך ניתן לקרוא על תשוקה לכל מיני שטויות. במקרה אחד, נתקלתי במשרת מומחה למסדי נתונים שמחפשים בה מועמד שהוא Passionate about data segmentation (יש לו תשוקה לסגמנטציה של נתונים). אני לא יודע מה איתכם, אבל לי קשה להתלהב מסגמנטציה של נתונים באשר הם. אותי מעניין מה הם אומרים, נתונים של מה (במקרה ההוא, כמדומני, היו אלו נתוני מכירות וכדומה) ולאן זה מוביל אותנו. התשוקה שהם ביקשו אינה במקום הנכון ולטעמי חסרת משמעות. לכל היותר היא מובילה לזילות המילה תשוקה, אבל כבר דשנו בזילות השפה בפסקאות הקודמות.
עוד דרישה בשוק העבודה הקיים, המשליכה על האופן בו אנשים מתארים עצמם בלינקדאין, היא שכל אחד צריך להיות מומחה.
למען ההגינות, אין מדובר בדרישה חדשה במיוחד. למשל לפני כ-2,500 שנה, בדיון של של סוקרטס עם גלאוקון בפוליטיאה (ספר הידוע גם כ"המדינה" ו"הרפובליקה", בעמוד 374 בתרגום של סטפנוס מ-1578), כאשר הם מנסים לבנות את החברה האידיאלית, הם מדברים על חשיבות ההתמחות של כל אדם, כולל החיילים או השומרים. כלומר בחברה אידיאלית הפרט מתמחה בדבר אחד ונמנע מעשייה והתערבות בדברים של אחרים (ולמעשה, בהמשך הספר, למשל עמודים 432-434, סוקרטס, כלומר אפלטון, קובע שהאופן בו צדק ממומש ולמעשה מוגדר במדינה הוא שכל אחד עושה את מה שהוא מתמחה בו ואיש לא מתערב בעבודותו של האחר).
וכך, בתיאורים, כל משתמש לינקדאין הוא מומחה לדבר מה. בדומה לתשוקה לכל שטות, ישנה ציפייה שמועמד לעבודה יכריז בגאון על המומחיות שלו בתמצית הפרופיל (Summary) ובחלק המוקדש למומחיות (Specialities). זה לא בהכרח רע, גם אם זה מעודד במקרים רבים צרות אופקים. אך אינני בטוח אם מדובר בצניעותו המופלגת של עבדכם הנאמן (באנגלית זה מתאים יותר להקשר הנוכחי, your humble servant), אך הוא מעדיף שלא להעיד על עיסתו ולא לקבוע מסמרות באשר לעצמו, כישוריו והמשך דרכו, שלא לומר הקריירה שלו.
מה שהיה הוא שיהיה
יש משהו מרגיז בדטרמיניזם הזה בו נגעתי בפסקאות לעיל על ניסיון העבודה, לפיו מה שהיה הוא שיהיה, כלומר אם אתה רוצה להיות נגר מוטב שיהיו לך עשר שנות ניסיון בנגרות או לכל הפחות בתחום דומה כגון חיטוב או חטיבת עצים. אך גם מי שמומחה לעץ ודיקט, לא בהכרח יהיה נגר מוכשר יותר מאשר פסל, צייר או סתם אדם שלא עסק בנגרות קודם לכן. לכן, לו הייתי נגר, גם אם המוכשר שבהם מהסוג המצליח להפיח חיים בבובות עץ, לא הייתי מרגיש בנוח להגדיר עצמי כמומחה לנגרות. וזו בדיוק הציפייה מהמשתמשים בלינקדאין. אם פלוני רוצה לשנות מסלול, אזי הוא צריך להכריז בגלוי על מטרתו החדשה. ואם הוא אינו בטוח לגבי מסלולו העתידי, מה שבא ברוך הבא או לחילופין הוא שוקל מספר אפשרויות, האופן בו פרופילים בלינקדאין מובנים הוא בעייתי בלשון המעטה. אנשי אשכולות זה פאסה.
כפי שהבחנתם אם קראתם עד כאן, כבר מזמן זנחנו את ייפוי המציאות בלינקדאין ואנו דנים בבעייתיות של שוק העבודה העכשווי כפי שהן משתקפות בלינקדאין. הבה נעבור לבעיות טכניות. בעיה טכנית בה הבחנתי בפרופילים רבים, באופן אירוני במיוחד בפרופילים של מומחים לכוח אדם וגיוס עובדים, היא בלבול בין החברה (Company) ליחיד (Individual). אני לא בטוח אם היא נובעת מחוסר הבנת לינקדאין או בעיה עמוקה יותר בה יחידים מזדהים עם הארגון בו הם עובדים (זו הדרישה הבסיסית של רוב החברות המבקשות לא רק נאמנות העובד, אלא גם את אהבתו, גם אם זה לא נאמר במפורש).
כאשר מתארים משרה בלינקדאין, מכניסים את שם החברה (Company Name), תיאור המשרה (Title) פרקי הזמן בהם עובדים שם (Time Periods) ותיאור המשרה (Description). בנוגע לשם המשרה קיימת התלבטות של מי שמועסקים בחוזים דרך צד שלישי האם לכתוב את שם המעסיק בפועל או את שם המעסיק על הנייר, אך בגדול זה ברור. תיאור המשרה המנופח מסופק על פי רוב על ידי המעסיק והמועסק לא צריך להמציא תארים מרשימים, הם כבר שם. פרקי הזמן בהם עובדים, כפי שדנו קודם, נתונים למניפולציה, אך גם שם ברור למשתמשים מה מצופה מהם. לעומת זאת, התיאור, בהיותו אמביוולנטי (תיאור של מה?) יוצר בלבול.
יתכן ועבדכם הנאמן ניחן במנת משכל גבוהה מהממוצע ויכולת אנליטית מרשימה, שכן הוא הבין מיד שמדובר בתיאור המשרה והתפקיד ולא תיאור החברה בה עובדים. כלומר, אם הייתי עובד ככותב בלוג בישראבלוג, הייתי מתאר את העבודה בישראבלוג, מלאכת הכתיבה, מה נדרש ממני ככותב, הישגים בולטים שהיו לי בעבודתי, קידום אפשרי וכיוצא באלה. לא הייתי כותב בתיאור מה הוא ישראבלוג. מי שלא מכיר יכול ללחוץ על שם החברה ועל פי רוב יופיע מידע עליה או לחילופין אפשר לחפש במנוע חיפוש. לכל היותר, אם מדובר בחברה אלמונית, אפשר להזכיר בתיאור מה החברה עושה תוך דגש על מה שהמועסק עושה במסגרת החברה. כמובן, לשם כך יש להשקיע מחשבה וזמן. הרבה יותר קל להגיע לאתר החברה, להעתיק את תיאור החברה שאמור להרשים ולשווק את החברה ולהדביקו תחת תיאור המשרה. אך במקום להרשים, זה מביא אותי לתהות לגבי כישוריהם של מי שעשים זאת. הסבר אחד שמצאתי הוא שבדרך כלל מדובר בעובדים חדשים שטרם יודעים מה הוא תפקידם בכוח. המלצתי להם היא לחזור למודעה על המשרה לה הגישו מועמדות ולהעתיק את הטקסט של תיאור המשרה משם.
מישהו שומע אותי?
אלמנט מעניין אחר הוא הסטטיסטיקה החשופה לבעלי חשבונות לינקדאין. בניגוד למספר רשתות חברתיות פופולאריות אחרות, בלינקדאין אפשר לראות כמה אנשים התבוננו בפרופיל שלך, ב-3, 7, 15, 30 ו-90 הימים האחרונים (זה משתנה בהתאם לכמות הצפיות, כך שבמשתמש לעולם תקנן תחושה שיש מי שמסתכלים על הפרופיל שלו, אולי מעסיקים עתידיים, כלומר לינקדאין אינו בזבוז זמן). אני עוד זוכר את ההתרגשות שאחזה בי במשך כחמש שניות כשחמישה (5!) אנשים צפו בפרופיל שלי ביום אחד. אך מיד חזרתי אל קרקע המציאות, שכן סטטיסטיקה היא מנהג מגונה ולא בהכרח מרמזת לגבי טיב המתבוננים ומה היא מטרתם.
ואם בהתרגשות עסקינן, לינקדאין מאפשר לראות גם מי הסתכל בפרופיל (כאמור, חלום ברשתות חברתיות אחרות שהפיל לא מעט משתמשי פייסבוק שלחצו על כל מיני כפתורים זדוניים במין סקרנות שהרגה את החתול). אך אליה וקוץ בה. כמובן, מי שרוצה לקבל מידע זה מחוייב לאפשר לאחרים לדעת שהוא הסתכל על הפרופיל שלהם. כלומר אם אתם מעוניינים לדעת מי צפה בפרופיל שלכם, אתם נותנים רשות ללינקדאין להציג את שמכם ופרופילכם למשתמשים אחרים, במידה וביקרתם בדף המשתמש שלהם. אני זוכר עמיתים חדשים לעבודה מספרים אחרי זמן מה שהם הופתעו לגלות שעמיתים ותיקים יותר התבוננו בפרופיל שלהם, אף בטרם החלו לעבוד. הפרופיל, כאמור, הוא סלקטיבי למדי ולא חושף מידע שהמשתמשים לא הכניסו (ופעילות בהיסח הדעת, כגון שיתוף כתבות ואינטראקציה עם משתמשים אחרים). ואף על פי כן, זה משמש תזכורת מצויינת לכך שאנונימיות היא עניין של העבר.
כמדומני שבשלב הזה דשתי לא מעט בהיבטים שונים של לינקדאין. היא יוצרת דואליות מעניינת: רצינות מחד וסילוף המציאות מאידך (אלו לא דברים סותרים. שאלו כל פוליטיקאי). מי שמשתמש ברשת החברתית הזו צריך לזכור במהלך השימוש שהדברים אינם בהכרח כפי שהם מוצגים, כפי שאם תבדקו לעומק עם חבריכם בפייסבוק תגלו שלא הכל ורוד מאחורי התמונות המאושרות מהטיול האחרון או המסיבה עם החבר'ה בסוף השבוע. התינוק החמוד בתמונות יכול להיות מעצבן למדי. יותר משרשתות חברתיות מספרות לנו על המציאות הן מספרות לנו על דימויים ותדמיות שבני אנוש בוחרים לעטוף עצמם בהן.
מדוע קרל מרקס לא היה פותח פרופיל בלינקדאין
לינקדאין לא קמה מזמן, כלומר לפני עשרות בודדות של שנים, לא רק משום שהטכנולוגיה להקמתה לא הייתה קיימת או הייתה עוד בחיתוליה ולקח לה זמן להבשיל. מדובר גם ברקע החברתי בו צמחה. עד לפני זמן לא רב (זה משתנה ממדינה למדינה, אך קחו את ראשית שנות השמונים כקו פרשת מים במקרה של ישראל) אנשים רבים עבדו בעבודה אחת מגיל צעיר ועד היציאה לפנסיה. כמו כן, רוב הסיכויים שהם היו שייכים לאיגוד מקצועי (ההסתדרות ודומיה). לאחר הליברליזציה של שוק העבודה, היום עובדים למרחקים ארוכים הם מיעוט נכחד הפורש לגמלאות עם מחליפים חסרי קביעות העובדים בעבודות קצרות מועד, בשכר נמוך. הגמישות התעסוקתית משמעה שלא זאת בלבד שאלו העובדים כיום מרוויחים פחות ועובדים יותר, הם גם חוסכים פחות בעוד רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה מעניקה להם הולכת ונפרמת על מנת להעשיר מעטים. צפו קטסטרופה בעוד מספר עשורים (אך אל דאגה, אם תקנו את הטלפון הנייד האחרון בכסף שאין לכם כל בעיותיכם תפתרנה. או כך רוצים לפחות שתאמינו. חיו את הרגע, כי מי יודע מה יהיה בעוד שלושים או ארבעים שנה).
אין זה מפליא שרשתות חברתיות מסוג לינקדאין התפתחו זמן לא רב אחרי קריסת הקומוניזם (בין אם באופן פורמלי בבריה"מ וגרורותיה ובין אם באופן פרקטי, למשל בסין). השינויים שהתחוללו בשוק העבודה, לא רק במדינות שנאנקו תחת המגף הסובייטי אלא גם ב"מערב" הובילו לכך שאנשים מחליפים עבודות כמו גרביים. חלקם מפוטרים, אבל רבים בוחרים לעזוב עבודה לא מכניסה אחת לטובת עבודה לא מכניסה אחרת מתוך תחושת שינוי ואולי גם קידום מקצועי. החברה הצרכנית מעודדת אנשים להחליף רכב, טלפון, מחשב ועוד שלל מוצרים שמתפקדים מצויין (אמליץ בחום לצפות בסרט הדוקומנטרי קונספירציית הנורה החשמלית או באנגלית The Light Bulb Conspiracy. אם לסכמו, הרעיון הוא שתעשיינים מייצרים במכוון מוצרים עם אורך חיי מדף מוגבל כדי שהצרכנים ימשיכו לצרוך. אין צורך בתיאוריית הקונספירציה המוצגת בסרט הטוענת שיש כאן יד מכוונת ויצרנים משתפים פעולה. הוזלת המוצר תוך הורדת איכותו משתלבים מצויין מבלי עסקאות סודיות הנרקמות בחדרי חדרים. ולמרות זאת, הסרט נהדר ומעורר מחשבה). העידוד הזה כולל בין היתר עידוד להחלפת עבודה.
אורך הסבלנות של אנשים מתקצר. סרטים הופכים קצרים יותר, פרקים בסדרות טלוויזיה מתקצרים ובשני המקרים הסצנות הופכות מהירות וקצרות יותר. ספרים מתקצרים, כתבות נחתכות (וגם הקטעים הקצרצרים הללו מצריכים זמן רב מידי ואין זה מפליא שמי שהמציא את סאמלי, Summly, אפליקציה שמתמצתת כתבות, הוא בן 17) ובמקום קטעי בלוג ארוכים נסו לתמצת את הרעיון ב-140 תווים בטוויטר. בגדול, הרושם שאני מקבל כמשקיף על הציוויליזציה ממקום מושבי במערב אירופה בשנת 2013 הוא שעל אף שאנשים הם חביבים ומלאי עניין במגוון נושאים, הם על פי רוב נוירוטים ובעלי סף סבלנות שאפיין ילדי גן עד זמן לא רב. אני מודע להטיית הגיל שלי והתקופה בה אני חי, כלומר מי שגדל דור לפני עשוי לגלות אותן תכונות עליהן אני מלין בי. אין בי כוונה לצייר עתיד פאסיבי, אלא רק לחדד את הנקודה שאנשים בימינו מקדישים פחות זמן להרבה יותר משימות, הם נוטים להשתעמם במהירות רבה מעיסוקם, הם מתקשים להתרכז בו ומקומה של העבודה לא נפקד מהטרנד הזה.
אני סמוך ובטוח שמאז ומעולם אנשים החליפו מקצועות. אנשים רבים הם טמפרמנטים ואימפולסיביים כדרך הטבע (ודאי יש לכך יתרון אבולוציוני, אם אדם יכול להגיב במהירות לסכנה האורבת). זה רק שבנוסף יש כאן לחץ מבני על היחיד להיות לא מרוצה באופן תמידי וחינוך לכך שאפשרויות אחרות הן ההזדמנות לפתרון הבעיה (זה מחלחל לעוד פינות בחייו של האדם, למשל התחום הרומנטי, אבל זה כבר עניין אחר). ולינקדאין היא אמצעי ההופך את האפשרות הזו לזמינה בקלות רבה יותר.
נסיים באלמנט מבדר, קטע מהסדרה מונטי פייטון על רואה החשבון שרצה להחליף מקצוע ולהיות מאלף אריות:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
