בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הפעם האחרונה שגוללתי כאן את ביקורי האחרון במזרח אסיה הייתה באמצע אוקטובר 2004.

אז עצרתי ביום בו עזבתי את שנגחאי בספינה אל עבר אוסאקה ב-31 באוגוסט 2004.

כעת הגיעה הזמן להפליג בזמן (באמצעות ספינת שעשועים) אל ה-1 בספטמבר 2004, 65 שנים לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לפולין ופתחה את מלחמת העולם השניה, ביום בו רבבות תלמידים ישראלים החלו שנת לימודים חדשה קמתי בלב ים, אחרי 12 שעות שינה (ומי שמכיר אותי יודע שזה לא אופייני, בד"כ אני מסתפק בפחות משבע) ואחרי שהכדורים הסינים נגד מחלת ים עזרו במקצת להפיג את מחלת הים שהייתה לי בערב הקודם, אחרי משחקי פינג פונג סוערים בהם הבסתי יפנים וסינים (הידועים כאשפי טניס שולחן) לרוב, למעט ילד קטן (בן 10) שמתאמן שש שעות ביום ולכן הצליח להביס אותי, אחרי מספר שנים בהן לא התאמנתי.

היום הזה היה נחמד, צפיתי לי באיי יפן ביניהם הספינה שטה, בדרכה לאוסאקה. פחות שיחקתי פינג פונג, כי הבנתי שזה גורם לי בחילות בזמן הפלגה, אבל בהחלט ישבתי לי בחדר הקריאה שבחרטום הספינה, קראתי את "מלחמת העולמות" של וולס ותוך כדי הבטתי בגלים המכים ללא רחם (אחרי ככלות הכל, הייתה זאת עונת הטייפונים וצפונית לנו נשבו רוחות עזות) בספינה ובגשם שירד מידי פעם.

זכורות לי שיחות עם סיני חביב שהיה איתי בתא ולמד לתואר שני ביפן (ולא, גם הוא לא אהב את היפנים, כמו שאר הסינים שדיברתי איתם) שהיה מאוד נחמד ומסביר פנים ולכן בחרתי לדבר איתו על טיוואן, או כפי שהסינים מכנים אותה Taiwan province (כלומר הם רואים בה חלק אינטגרלי מסין). הוא הסביר לי שאין זה צעד חכם לדבר עם סינים על עניין טיוואן (אמרתי שאני מדבר איתו על זה רק כי זה נושא שמעניין אותי, פגשתי טיוואנים בסין וחשבתי שהוא ישמח לדבר). הוא סיכם את עניין טיוואן בכך שלא יהיה נבון מצד הטיוואנים להתנגד לסינים, כי הסינים יכנסו בהם ובכלל, למה להם לרצות להיות עצמאים, הרי הם סינים.

אכן, דברי שלום ונועם, אבל קטונתי, בתור ישראלי, לשפוט שני עמים דומים שרבים האחד עם השני על פיסת טריטוריה קטנה.

הואיל וסין כבר הייתה מאחורי (לפחות לעת עתה), העדפתי להתיידד עם יפנים ולא רק סינים. לכן התיידדתי עם אקירה. אקירה היה בחור מעניין שלפני כשנה טייל במזרח התיכון - בסוריה, עיראק, ירדן וישראל...

דיברנו על המקומות בהם ביקר (בעיקר ירושלים ות"א), החלפנו דרכונים (נהניתי מיכולתי לקרוא ערבית ולהגיד לו מה כתוב בחותמת העיראקית) וכאשר התייעצתי איתו באשר למסלול המתוכנן שלי ביפן ויחדיו התקבצו עוד כעשרה בני נוער, התחוור לי שיפנים צעירים כלל לא מטיילים ביפן, כי הרבה יותר זול לטייל מחוץ לארצם היקרה, כך שרוב העצות שלהם היו עצות בנוסח "שמעתי שזה מקום יפה" ו"כן, הייתי שם לפני עשר שנים"...

ואז בעודי יושב על אחת הספות ומדבר עם אקירה, ישבה שם איה. איה זכורה לי כמי שיושבת באלגנטיות על הספה, מעשנת סיגריה מידי פעם וכאשר רציתי לברר מידע לגבי זמני רכבות מאוסאקה לטוקיו, היא שלפה טלפון סלולארי אלגנטי וביררה לי את התשובה (אני זוכר שבשלב מאוחר יותר של אותו ערב הופעתי כטפט על הסלולארי שלה ושל עוד כמה יפנים - הפכתי להיות הדבר החם הבא ביפן). איה ייעצה לי לבקר קודם בטוקיו ורק אח"כ בקיוטו, בשל החשש הכבד שאקדיש יותר מידי זמן לקיוטו ולא איהנה מטוקיו.

בסופו של דבר איה גילתה נכונות מפתיעה לטייל איתי בטוקיו, הואיל והיא מתגוררת ב-Kanagawa שנמצאת כשעה מטוקיו, כך שכשאשר היא בטוקיו, היא מטיילת בעיקר באזורי בילוי ולא במוזיאונים ומקדשים.

ב-2 בספטמבר, בסביבות השעה 8:30 בבוקר נחתנו בחופי אוסאקה. לאחר שהיפנים הצעירים הצליחו מעט לדכדך אותי באשר לנוהלי הכניסה ליפן (שהם לא בדיוק ידעו, כי הם יפנים) ולמכס הידועה בקשיחותו באוסאקה (את זה הם כן ידעו, כי הם יפנים), השד התגלה כלא נורא במיוחד.

אז נכון, כלבים רחרחו אותי על מנת לראות שלא הבאתי סמים מסין (מלחמת האופיום לא נגמרה לפני משהו כמו מאה שנה?), פתחו את התיק שלי (שהיה עמוס שטויות סיניות לעייפה) ושאלו לפשר כל מיני חפצים שהתשובה שלי לכולם הייתה "סובינירס פרום צ'יינה" (מתנות מסין).

אבל באמת, לא מצאתי את הבדיקות באוסאקה נוראיות כפי שתיארו באוזניי לפני כן. אפילו עזרתי ליפנית אחת ולקחתי פאקט סיגריות, כי היו לה יותר מידי (ואולי לא עזרתי, כי תמכתי בכוחות האופל - המעשנים).

את ביקורת הדרכונים עברתי בקלילות, זאת על אף החששות שלי שכישראלי בשנות העשרים המוקדמות לחייו יעשו לי בעיות ויתייחסו אלי כאילו הייתי תאילנדי הבא לישראל (ומתייחסים אליהם מאוד רע). אבל מעבר לכך ששאלו אותי אם יש לי מספיק כסף לממן את השהות שלי ביפן (מה שהצגת כרטיס אשראי היוותה עבורו תשובה מסופקת ומחויכת), זכיתי רק לחיוכים יפנים אדיבים.

אולי זה המקום לרשום על הרושם הראשוני של מיפן. ביפן יש אנשים מבוגרים (והסטטיסטיקות מראות שהזדקנות האוכלוסייה היא אחת הבעיות החריפות ביפן)...

זה אולי נשמע בנאלי, אבל בסין, מקבלים את התחושה שאם אדם עבר את גיל ה-30 בחייו, העבודה היחידה בה הוא יעבוד היא ניקוי רחובות במקרה הטוב וקיבוץ נדבות במקרה היותר שכיח.

ביפן, הדבר הראשון שאני זוכר שיפנים קשישים עם קסדות בטיחות (עוד משהו שלא זכור לי מסין) ושלט רחוק כיוונו את השרוול המחבר בין פתח הספינה למסוף הנוסעים. ביפן קשישים עם טכנולוגיה מתקדמת נראים דבר כל כך טבעי, בסין פשוט לא רואים מחזה כזה.

וכמובן, הכל נקי, הכל מצוחצח (אני מודה ומתוודה שאיה טפטפה לי את זה לראש במשך ערב שלם, בזמן שהיא התגעגעה ליפן אחרי הטיול בסין, כך שאני משוחד) והאנשים אדיבים.

הדבר הבא שאני זוכר מיפן זה שאחרי שאיה ואני עברנו את בדיקת הדרכונים (ושמו לי בול צהוב מגניב בדרכון) שעלינו שנינו ועוד כעשרה יפנים בני גילנו על אוטובוס. משך הנסיעה היה כדקה (מהטרמינל עד לתחנת הרכבת התחתית), מחיר הנסיעה 300 ין (שזה בערך שלושה דולרים אמריקנים). לפחות זה נתן זיכוי מסויים על המחיר בתחתית (גם הוא היה שערורייתי) והתנחמתי בזה שכאשר אגיע לתחנת הרכבת המרכזית של אוסאקה אחליף את הוואוצ'ר (שובר) שקניתי בשנגחאי ל-JR PASS (פס נסיעה חופשית ברכבות יפן) וחסל סדר תשלום תחבורה ציבורית ביפן, מה שהיה עלול לרושש אותי מהר מאוד...

נסענו כל החבורה מהיומיים האחרונים בספינה באיזו מסעדה מקומית, אחת הזולות (שילמתי קצת פחות מאלף ין עבור הארוחה) באזור. היה מגניב - לא מדובר במסעדה מהסוג הפופולארי, אלא במסעדה שהצוות מביא את המרכיבים לשולחן שלך ומבשל את הארוחה על השולחן שלך, עליו באמצע יש מעין כיריים. רעיון נחמד. אכלתי מין חביתית שכזו עם טופו וכל מיני ירקות והיה לגמרי לא רע. דבר שדי הפתיעה אותי, כי עד אז הייתי בטוח שאוכל יפני הוא רק סושי ואני לא אוהב סושי.

אחרי המסעדה נפרדנו מרוב האנשים שחלקם החליט לבקר חברים באוסאקה. איה, אני, יושוקו ועוד שני יפנים נסענו לתחנת שין אוסאקה (SHIN ביפנית פירושו חדש), שם אני תפסתי SHINKANSEN (הרכבת היפנית המהירה, או בתרגום חופשי שלי מאנגלית - "רכבת קליע") לטוקיו, בזמן שיתר היפנים לא יכלו להרשות לעצמם את המחיר האסטרונומי של הרכבת (ולי כאמור היה פס, כך שהיה זה נבון מצידי לחסוך זמן ולנסוע ברכבת היקרה יותר שהיא עבורי בחינם) ולכן במקום לגמוע את המרחק בין כ-590 הקילומטרים בשעתיים וחמישים דקות כפי שאני עשיתי (והיו שש עצירות באמצע!) במהירות מסחררת של כ-300 קמ"ש, לקח להם יותר מעשר שעות ברכבת מאספת וזולה יותר.

אני בספק אם בארץ אי פעם תהיה אפשרות הבחירה הזו, בין נסיעה ארוכה וזולה לבין מהירה ויקרה. אנחנו תמיד ניסע לאט ונשלם הרבה...

בכמה מילים על השינקאנסן, הרכבת היא כמו מטוס נוסעים על הקרקע. המהירות אסטרונומית, הנוף מרהיב ונראה כאילו כל הנוסעים הם אנשי עסקים, חנוטים בחליפות (ולעיתים נדמה כאילו כל היפנים כאלה), קוראים עיתוני קומיקס ומשחקים בגיים-בוי. אני מניח שהקומיקס ומשחקי המחשב המטופשים הם חלק מהתרבות.

בכל מקרה, הנסיעות בשינקאנסן היו אחת החוויות הנהדרות שלי ומאוד נהניתי. לא רק מהמהירות הכמעט אסטרונומית, אלא גם מהעובדה שכאשר מי מהצוות נכנס או עוזב את הקרון, הוא קד קידה לכל יושבי הרכבת (בהם אני). בחיי, הרגשתי כמו בסרט מאנגה. מאוחר יותר התברר לי שכל דבר ביפן קד קידה, כולל הטלפונים הציבוריים ביפן (או לפחות היפנית הקטנה שמצוירת על גבי מסך ה-LCD).

בשעות הערב המוקדמות הגעתי לתחנת הרכבת של טוקיו, משם תפסתי JR (קיימת בטוקיו מערכת רכבות עמוסה, אשר חלק ממנה היא ה-JR, כלומר חברת הרכבות של יפן וחלקה תחתית המופעלת על ידי חברה אחרת. אני בחרת ב-JR, כי כאמור לא שילמתי) והגעתי לרובע שינג'וקו (SHNJUKU), שם הייתי אמור למצוא מלון זול על פי עצת היפנים. עברו שעתיים של חיפושים (בהם יצא לי לדבר עברית עם ישראלים שמוכרים פיצפקעס ברחובות) ומסע ברחובות טוקיו המהבילים של ספטמבר, הבנתי שלסמוך על יפנים שמעולם לא ישנו שם, כי להם מדובר בשעה נסיעה מהבית, שאומרים "סע לשינג'וקו, יש שם המון מקומות לינה זולים בפחות מ-3,000 ין ולא תהיה לך בעיה לזהות אותם", זה לא המעשה הכי נבון...

נו, מטעויות לומדים.

לאחר שעתיים של סיבובים אנה ואנה בשינג'וקו, בסופו של דבר מצאתי מקום ללון בעבור 4,200 ין (בערך 40 דולר אמריקני). הייתי כותב "מצאתי חדר", אבל מה לעשות, ישנתי באחד ממספר CAPSULE HOTELS הפזורים בטוקיו. מלון הקפסולה הוא מלון המיועד לגברים בלבד שבאים לאזור למטרות עסקים. לפיכך אין להם תיק גדול (כמו שלי היה) והואיל ומדובר באחת הקרקעות היקרות עלי אדמות, במרכז טוקיו, משכירים תאים ולא מיטות...

כן, ישנתי בתא (תמונות בסוף), בתוך קיר. לי זה הזכיר כוורת של דבורים, לאמא שלי, שראתה תמונות לאחר מכן, זה הזכיר מקרר של חדר גופות (כל אחד והדמיון שלו, הפעם אמא שלי שיחקה אותה)...

בכל מקרה, בעבור 40$ ללילה, מקבלים במלון הכל...

הכל כולל מברשות שיניים עם משחה אינטגראלית (מברשת לשימוש חד פעמי), מקלוני אוזניים וכל מיני דברים שאפילו לא ידעתי שהם קיימים.

והשוס הגדול - חדר רחצה יפני מסורתי...

בחדר רחצה יפני פזורות על הקיר מראות, יושבים על כיסאות נמוכים ומתקלחים בישיבה. אני מוכרח לציין שבהתחלה היה מוזר להיכנס לחדר מלא גברים יפנים ערומים. גם אמבט המים הקרים במיוחד שבמרכז היה מקום שמוזר לשבת בו בערום עם עוד גברים יפנים.

אח"כ גם השתמשתי בשירותי הסאונה, גם היא בערום כמובן.

טוב, לי זה היה מוזר, אבל לא טראומטי.

בסופו של דבר למחרת היום, ה-3 בספטמבר 2004, פגשתי את איה בתשע בבוקר בתחנת הרכבת של שינג'וקו (מה שאומר שהספקתי לדפוק עוד סאונה ומקלחת בבוקר, אחרי שקמתי בתא מטר על מטר ועומק שני מטר שלי).

תחילה נסענו לחפש לי אכסניה נורמלית. נסענו לאכסניה בפארק האולימפי של טוקיו שבדיוק הייתה סגורה עד יום המחרת לשיפוצים ולבסוף מצאנו לי אכסניה חביבה באחד האזורים השקטים בטוקיו עם חדר פרטי משלי (שגודלו היה כגודל המיטה, כן, מיטה ועוד מוק לתיק וזהו בערך, אבל זה היה חדר) שעלה רק 2,700 ין (גם חדר וגם עולה פחות) וגם כן כלל כל מיני שטויות כמו חדר רחצה יפני (עליו ומעללי יסופר בהמשך), שמפואים ומשהו שבכלל מאפיין את יפן ולא קיים בסין - נייר טואלט בשירותים...

הלכנו לפארק UENO, שם אכלנו איה ואני מאפים שקנינו במרכול ליד האכסניה שלי ומיד לאחר מכן הלכנו למוזיאון הלאומי של טוקיו. אני מוכרח לציין שאת מוזיאון טיקוטין בחיפה לאומנות יפנית לא ממש אהבתי. אבל המוזיאון הלאומי היפני בטוקיו מרשים!

הסתובבנו שם כשעה או שעתיים, בין שריונות סמוראים, פסלים בודהיסטים ושלל מגילות ותמונות יפניות. אפילו היה שם זוג ישראלים די מבוגר ששמחתי לתרגם לאיה (וליוסוקה שהצטרף אלינו בשלב מסויים) על מה הם מדברים, סתם כי זה היה כיף אחרי כמעט חודשיים שדיברתי כמעט אך ורק אנגלית, למעט ערב אחד במלון בשנגדו שבסיצ'ואן שבסין ודקה או שתיים שדיברתי עם אנה בטלפון אחת למספר ימים.

אחרי המוזיאון הלאומי של טוקיו, הלכנו ל-Meiji Jingu Shrine שהוא מקדש שינטו (הדת הרשמית של יפן, לפיה הקיסר הוא אל, מה שאומר שבמקדש אין פסלים) יפהפה. למדתי מאיה ויוסוקה אילו תנועות יש לעשות כאשר מתפללים - כמה פעמים צריך לקוד קידה, מתי זורקים את המטבע למקום המתאים וכד'...

לא שהם בדיוק ידעו, אבל לפחות הצליחו לקרוא את השלט ביפנית ולבצע את הכתוב בו...

לאחר מכן, בעקבות הבטחה של איה, הלכנו לרובע אסאקסה (ASAKSA), הרובע הכי IN בטוקיו. אם אתם רוצים לראות מה תהיה האופנה ביתר כדור הארץ בעוד 100 שנים נגיד, פשוט כדאי שתטיילו לכם שם ותראו היפים יפנים עם תסרוקות בשלל צבעים וביגוד מוזר.

אכלנו שם ארוחת צהריים. הואיל וגם איה, כמוני, צמחונית (אם כי איה אוכלת דגים וכאשר הערתי לה שגם הם היו חיים פעם, היא אמרה בטון נבוך שאפסיק, אחרת לא יהיה לה מה לאכול בכלל), הלכנו לבר שיקי, ואכלתי אורז עם כל מיני אצות.

בחיי, אם זה לא היה יקר ואני לא הייתי קמצן, סביר להניח שהייתי אוכל עוד ועוד עד שהייתי מתפוצץ. אבל כאמור אני קמצן, אז ניסיתי רק שני סוגים.

או, אצות!

נראה לי שהתמכרתי לאצות ים. זה כל כך טעים (למרות שאני מודה שאכלתי מרק מיסו [או מיסו שירו - MISU SHIRU ביפנית] עוד הרבה לפני שהגעתי ליפן והרי המרק הזה הוא מרק אצות נהדר).

אחרי הארוחה, עם טעם טוב בפה, איה נסעה לבית הוריה, כך שהלכנו יוסוקה ואני לאקיהברה (AKIHABARA), רובע האלקטרוניקה המפורסם של טוקיו.

אני מוכרח לציין שכן, אפשר למצוא שם המון מוצרים חשמליים. החל בשואבי אבק, נגני MP3, שעונים ועד כלבים אלקטרוניים ודברים ביזאריים אחרים וכן, יש שם המון חנויות והמחירים לא רעים בכלל.

אבל לא מצאתי את אקיהברה כמקום המרשים עלי אדמות. כנראה שאני לא מכור ג'אדג'טס אחרי הכל.

או שאולי הציפיות שלי מהרובע אלקטרוני היו שונות והסיפורים על אקיהברה היו מעל ומעבר ויצרו תמונה של מקום דמיוני, כאשר מדובר בהחלט במקום על כדור הארץ, עם אורות ניאון צבעוניים כמו במקומות אחרים בטוקיו, הונג קונג ושנגחאי.

בסופו של דבר בדקתי כל מיני נגני מוזיקה, כאשר אפילו מצאתי IPOD של 20 ג'יגה בייט ב-290 דולר אמריקני, כאשר המחיר בארה"ב הוא 299, אל בסוף החלטתי לא לקנות בשלב הזה בו נותר לי חודש עד שובי ארצה, במיוחד המחיר היה רגיל בהחלט.

הדבר האחרון שיש לי להגיד על אקיהברה ועל יפן בכלל זה המחירים...

רבים מתלוננים על המחירים הגבוהים ביפן. זה אמנם נכון לגבי מוצרים מסויימים וקצת פחות לגבי אחרים (טילון בטוקיו עולה 105 ין, בכל חנות אליה תכנס, שזה 4.40 ₪ ובארץ הוא עולה בין שישה לתשעה שקלים, תלוי היכן קונים), אבל המחיר ביפן הוא מחיר פחות או יותר אחיד (מה שמכונה Fixed price). זה חוסך המון השוואה ודילמה מהצרכן היפני בבואו לקנות מוצר מסויים.

כמובן, בישראל אנחנו יכולים להמשיך לחלום על מצב כזה (שהוא לא בהכרח בריא, אבל בהחלט יש בו יתרונות מסויימים)...

ובהקשר של אקיהברה, באחת מחנויות משחקי הטלוויזיה, מאוד שבה את לבי שלט קטן שהודיע על ירידת מחירים צפויה של GAME BOY ADVANCE SP כשבוע וחצי מהיום בו ראיתי את השלט. זה גילוי נאות! כך מי שמעוניין לקנות מקבל מידע לע ירידת מחירים צפויה ויכול להמתין עד שהמחיר ירד ולא כפי שקורה ביתר העולם, שם אתה קונה מוצר, מגיע לחנות למחרת ורואה את אותו מוצר בחצי המחיר...

למחרת, ה-4 בספטמבר, נפגשתי בבוקר עם יוסוקה בפארק UENO. הזמנתי כרטיסים לשינקאנסן של הערב, לקיוטו (הבירה הקודמת של יפן) וביררתי טלפונית לגבי כרטיסי הפלגה לקוריאה בזמן שחיכיתי ולכשסיימתי הוא הגיע.

יחד נסענו לאסאקוסה (כן, זה שונה מאסאקסה וכותבים את זה ASKUSA ולא ASKKSA), הרובע העתיק של טוקיו. ביקרנו במקדש Sensoji, המקדש העתיק בטוקיו שנבנה בשנת 628 והוא מקדש זן-בודהיזם חביב ושקט.

לאחר מכן הסתובבנו עוד קצת ברובע, קניתי כמה שטויות של תיירים ותפסנו מטרו לארמון הקיסרי של טוקיו, או ליתר דיוק לגנים שלו, כי לארמון ניתן להיכנס רק יומיים בשנה (ולא, ה-4 בספטמבר הוא לא אחד מהם). הגנים גדולים ומרשימים ואפשר גם לראות את מגדל טוקיו שהוא תעתיק של מגדל אייפל הפריזאי.

מארמונו של קיסר יפן (שלא איה ולא יוסוקה ידעו מה שמו, בטענה שהוא זקן ולאף אחד לא באמת איכפת), הלכנו לרובע גינזה (GINZA), הרובע היוקרתי של טוקיו, בו ממוקמות חנויות יוקרה וחנויות ראשיות של מותגים מובילים ומפורסמים. נכנסנו לחנות של סוני (אותו תאגיד ענק יפני), בחנות הרשמית של אפל (שהייתה המקום היחיד באותה עת שניתן היה להשיג בו אייפוד מיני בטוקיו, מפני שבשאר המקומות הוא אזל).

כאשר בדקתי אי מייל בחנות של אפל, ניגש אלי אדון ואמר לי שהמחשבים הם להתרשמות של לקוחות מנפלאות המקינטוש ולא לבדיקת אי מייל. הוא גם היה מספיק נחמד ואמר לי שבאחת הקומות מעל (כמדומני הרביעית, אך יתכן בהחלט שזכרוני בוגד בי) אוכל לבדוק את האי מייל. אבל אני כבר נעלבתי. בחיים לא אקנה מקינטוש ביפן בגלל גסות הרוח של המוכר ההוא!

וברצינות, באמת קצת נפגעתי. ברור לי שבישראל הוא היה עשוי להיות הרבה יותר חצוף ובכלל בישראל אסור ללקוחות פוטנציאלים לשחק עם מוצרים (בניגוד לחנות שם בה מותר לשחק בכל המוצרים), אבל היי, באמת הייתי מסכן והייתי עסוק בכתיבת חוויות יפן לכל אותם אנשים שהיו מכותבים לאי מיילים ממני, בהם משפחתי וחבריי.

בגינזה עוד הסתובבנו מעט, אכלנו צהריים, נסענו לאכסניה שלי על מנת שאקח את התיק. אז נפרדתי מיוסוקה. הדבר שזכור לי מאותו הזמן הוא שעמדנו על אותו רציף, הרכבת התחתית שלו כבר הייתה בתחנה. אמרתי לו שכדאי שימהר לפני שהיא תיסע בלעדיו. הוא אמר שאין זה משנה, כי אחרי חמש דקות תבוא עוד אחת...

או, למה אצלנו בישראל אם אגיד דבר כזה למישהו, אצטרך לחכות שעה עד שיגיע אוטובוס נוסף, אם בכלל...

זהו, נסעתי לתחנת טוקיו ומשם תפסתי שינקאנסן לקיוטו. שוב, קצת פחות משלוש שעות, הפעם מערבה והנה אני בקיוטו. שתי בירות של יפן מהמאתיים שנים האחרונות בפחות משלוש שעות...

בקיוטו הגעתי לתחנת הרכבת, משם תפסתי אוטובוס לתחנת אוטובוס שממנה הייתי אמור לצעוד שתי דקות עד לבית ההארחה בו הייתי אמור להעביר את הלילה. אבל מה לעשות, לא ידעתי לאיזה כיוון עלי לפנות על מנת ללכת שתי דקות. אז ביקשתי עזרה מבחור יפני חביב על אופניים.

אבל גם הוא לא בדיוק ידע להיכן עלי לפנות...

האם ינטוש כמנהג יתר אנשי העולם וישאיר אותי אומלל במזג האוויר הגשום?

לא ולא. הוא הלך איתי...

נכון, שתי דקות ההליכה הפכו ליותר מחצי שעה, בהן הוא הלך, החזיק את האופניים שזה עתה הוא ירד מהם והלך איתי הלוך וחזור עד שלבסוף מצאנו את הבית ההארחה הזה.

בחיי, לא היה לי נעים, רק ביקשתי שיראה לי לאיזה כיוון ללכת, אבל הוא התעקש ועד שלא התדפקתי על דלתם הוא לא עזב אותי, גם שהוא יודע בפירוש שהוא לא מקומי (הוא היה במקור מנארה ועבד במסעדה סינית בקיוטו) ואין לו מושג להיכן להוביל אותי. הוא אפילו התקשר מהטלפון שלו למקום על מנת לבקש הדרכה.

אבל זה היה שווה. ישנתי על מחצלת על הירצפה, תענוג זול שעלה לי רק כ-1,800 ין ללילה וכאן כאמור היה חדר של ממש, עם עוד שלושה אנשים אמנם, אבל היה זה חדר!

למחרת בבוקר, ה-5 בספטמבר, מזג האוויר נראה נאה, אז החלטתי לתפוס רכבת של פחות משעה לנארה (שם מטיילים ברגל, כך ששיקול מזג האוויר מכריע), בירת הקבע הראשונה של יפן (לפני שהבירה הועברה לקיוטו והרבה לפני טוקיו), מה שאומר שביקרתי בשלוש בירות יפניות בפחות מ-15 שעות...

נארה (NARA) היא באמת עיר יפה. היא קטנה ויחד עם זאת יש בה שבעה אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו שכאמור קל להתנייד מאחד לשני ברגל.

תחילה ביקרתי במקדש KOFUKUJI אשר סמוכות לו פגודה בת שלושה מפלסים ופגודה בת חמישה מפלסים וכן עוד מספר מבנים.

לאחר מכן המשכתי אל עבר מקדש TODAJI הגדול והמרשים, בו ישנו פסל בודהא גדול במיוחד ועוד פסלים רבים.

בין לבין ניתן לקנות מזון להאכיל את האיילים שמסתובבים בנארה באופן חופשי ואפר לקנות קרני איל צעצוע לילדים (בהתחלה לא הבנתי מדוע מוכרים צעצועי במבי דווקא שם, אבל בשלב מסויים נפל האסימון).

אחרי תודג'י, הלכתי למקדש KASUGA TAISHA אשר נבנה מיד לאחר שנארה הפכה להיות בירתה של יפן. המקדש ממוקם ביער עבוט ולדעתי הוא מקדש נפלא בפשטותו וביופיו.

לאחר מכן המשכתי אל מקדש GAN GOJI, המקדש הבודהיסטי הראשון ביפן (שבמקור לא נבנה בנארה, אבל הועבר אליה בשנת 710) שהוא מעט מחוץ למסלול השגרתי של התיירים שמבקרים בד"כ בשלושת המקדשים הראשונים שהזכרתי בנארה.

משם הלכתי ברגל לאיטי אל עבר תחנת הרכבת, על מנת לתפוס רכבת חזרה לקיוטו. בדיוק כאשר הגעתי לתחנה, נפתחו ארובות השמיים וירד מבול...

בלילה, בערך בחצות, בעודי מדבר עם שני צרפתים שהיו איתי בחדר על הטיול שמצפה לנו למחרת (אותו כבר קבעתי בערב שלפני עם אחד מהם), החל החדר לרעוד...

זו הייתה רעידת אדמה. אחת החזקות אם לא החזקה שהייתי בה. החדר רעד, נשמע רעש שהזכיר לי רעש של מטוסי סילון חולפים.

כמה שניות וזה חלף. קשה לי להגיד שהייתי בפאניקה, כי הרעש נפסק בערך בשלב שקלטנו שמדובר ברעש אדמה. אבל בכל זאת, זו הייתה בהחלט חוויה מרטיטה (או לפחות מרעידה).

למחרת בבוקר, ה-6 בספטמבר טיילתי בקיוטו (העיר והפרוטוקול [פרוטוקול קיוטו מ-1997 היה הסכם לגבי הפחתת פליטת הגזים המזהמים לאוויר ב-5% עד 2008-2012, אבל הוא מעולם לא עבר את אישור הסנאט האמריקני, מפני שמדובר בפגיע הקפיטליזם האמריקני) עם שני הצרפתים.

פתחנו את היום בביקור בארמון הקיסרי בקיוטו. כן, בכל זאת לא רק למלכת אנגליה יש שלל ארמונות, אלא גם לקיסר של ארץ השמש...

אחד הדברים שמאוד הרשים אותי, מעבר לגנים היפנים המטופחים והמבנים המוקפדים, היה פשוט העובדה שלא נערכה כל בדיקה ביטחונית...

כן, לחומוסיה בעיר התחתית בחיפה יש מאבטח שבודק את התיק בכניסה ולארמון של קיסר יפן אין מאבטח. והייתי עם תיק גדול ועמוס כל טוב, כך שבהחלט יכולתי להיות כמו קוזו אוקמוטו (היפני כמובן) שבראשית שנות השבעים ירה בלא הבחנה בעוברים ושווים בנמל התעופה בן גוריון ולעשות שמות בארמון הקיסרי בקיוטו.

אבל כמובן לא עשיתי.

מעבר לזה, הסיורים בארמון הם חינם, מה שאומר שכמובן נרשמנו לסיור באנגלית. אבל מה, רצה הגורל והמדריך שדובר אנגלית היה קצת חולה באותו היום, אז נותרנו עם מדריך יפני חביב שהאנגלית שלו לא הייתה משהו בכלל...

אז קיבלנו חוברות באנגלית המתארות את הארמון ובכל מבנה בו התעכבנו, הוא הצביע על נקודה מסויימת בחוברת ואמר "this is it" וכולנו עשינו כאילו אנחנו קוראים...

אבל מעבר לתקלה החד-פעמית הזו, אני בהחלט ממליץ לבקר בארמון הקיסרי בקיוטו (ואחרי הביקור בו ובכמה ארמונות קיסרים בקוריאה, העיר האסורה בביג'ינג נראתה לא מלהיבה במיוחד, על אף השוני המסוים).

לאחר שנטשנו את הארמון הקיסרי, הלכנו יחדיו למקדש היאן (Hiean Shrine) שהוא מרשים כשלעצמו, אולם גולת הכותרת בו היא הגנים היפנים העצומים והאגמים והבריכות שנמצאים בחצר סביבו...

לאחר השלב הזה, נפרדתי משני הצרפתים שהיו להם תוכניות אחרות (הם טרם ביקרו בנארה ורצו לראות אתרים אחרים בקיוטו).

המשכתי לבדי למקדש KINKA KUJI, הידוע בתרגום לאנגלית כ-Golden Pavilion, (או בתרגום לעברית שלי - ביתן הזהב) שבאמת היה זהוב...

הוא באמת מרשים, בעיקר השתקפותו על המים.

כן, גם מסביבו גנים יפנים מרהיבים.

כשאני כותב על גנים ומצרף את המילה מרשימים, אני עושה עוול למקומות האלה. הגנים היפנים הם פשוט פאר ארכיטקטוני ופשוט אפשר לשבת שם ימים שלמים ולהרהר עד כמה עולמנו יפה וקסום...

בכלל, יפן היא מקום נפלא להירגע...

מפאוויליון הזהב, המשכתי לטירת ניג'ו (NIJO) שכמו שאר המקומות מוקפת בגנים (וגם חומת אבן ואגמים מלאי ברבורים). טירת ניג'ו הייתה משכנם של שליטים סמוראים. ככזו, התכנסו בה כל המי ומי של יפן בעבר. הואיל וכך, כל חדרי הטירה מוקפים ריצפת עץ שנבנתה במיוחד בצורה כזו שהקרשים יחרקו כאשר יש עליהם תנועה (ללא קשר למידת החרישיות של הצעד, כך שגם הליכה על קצות האצבעות מרעישה), על מנת שניתן יהיה לשמוע מסתננים שבאו להתנקש באצילים היפנים, או סתם להאזין לשיחות לא להם...

אני מוכרח לציין שאחרי כל הארמונות והטירות שביקרתי בהם ביפן, ההבדל לעומת הטירות האירופאיות עצום!

אם באירופה ניתן דגש לריהוט כבד והמון יוקרה (עיטורי זהב, פסלים, תמונות רנסאנס ענקיות עם דמויות אנשים וכו'), הרי שהטירות ביפן, כולל הארמון הקיסרי, התאפיינו בפשטות. מזרוני טאטמי ושלחנות נמוכים, על מנת לשבת על הרצפה. תמונות מעוטרות בצבעים בהירים ומוטיבים של חיות בעיקר.

זה כל כך שונה!

קצת קשה לי לקבוע האם הסגנון האירופי נראה לי עדיף או שמא זה היפני הוא עדיף. לדעתי זה עניין של טעם אישי.

מטירת NIJO, נסעתי לרחוב SHIJO, הידוע בבתי הכלבו שבו. המטרה הייתה למצוא לשמש בובת קיל ביל. זה היה קשה, אבל לאחר 4 בתי כלבו וחנויות צעצועים (שהיה ממש כיף להיות בהן - בחנויות הצעצועים ביפן אפשר למצוא הכל!), מצאתי את הבובה האחרונה שנותרה בקיוטו...

שלחתי את זה לשמש בדואר. עד היום, אני לא בטוח שהוא הפנים את המאמץ שעשיתי כדי למצוא את הבובה הארורה...

ביום המחרת, ה-7 בספטמבר, תפסתי שינקאנסן להירושימה, רק כדי לגלות שמזג האוויר הבהיר התחלף בסגרירי...

בהירושימה נתקלתי בטייפון, הפעם חזק יותר מזה שנתקלתי בו בהונג קונג (ובניגוד לזה בהונג קונג, הפעם הייתי בחוץ), טייפון בעוצמה 16. נתקעתי בתחנת הרכבת עם לינה שפגשתי לפני כן באכסניה (אכסניית הנוער של הירושימה - המחיר ללילה הוא 3,000 ין ליפנים ו-2,000 ין לזרים בעבור אותו חדר בדיוק, כחלק מעידוד התיירות). לינה היא בחורה בווארית חביבה שהתכוננה לעזוב באותו יום את הירושימה לכיוון קיושו, האי השלישי בגודלו באיי יפן, אבל הטייפון, לה כמו לי, שיבש את התוכניות ומצאנו עצמנו יושבים בתחנת הרכבת, בוהים ברוחות העזות והגשם. מידי פעם שלטי חוצות עפו מעוצמת הרוח, עצים ריקדו, אופניים נפלו...

אחרי שהסופה מעט נרגעה, טיילנו לנו בעיר, כאשר השמיים בשעות השקיעה שלאחר הסופה היו סגולים...

הערתי כמה הערות באשר לכך שאנחנו אחר הפצצה גרעינית (לא טרחתי לציין ששישים שנה אחרי) ורואים את התוצאות.

היה נחמד, גם הספקתי לקנות כרטיס לספינה לקוריאה יומיים לאחר מכן.

ב-8 בספטמבר, בניגוד גמור ליום הנורא שקדם לו, מזג האוויר היה בהיר.

לינה ואני נסענו למיג'ימה (MIYAJIMA), אי חביב שממוקם כחצי שעה נסיעה ברכבת מהירושימה (ועוד הפלגה של כ-10 דקות). האי מפורסם בשער שעל המים (Otorii gate) שהוא אחד משלושת המקומות המצולמים ביותר ביפן (אחרי הר פוג'י כמובן). אבל מעבר לזה, מדובר במקום מקסים בפני עצמו, רווי במקדשים (למשל מקדם DAISHOIN אליו טיפסנו) שבהחלט אפשר להקדיש לו כמה שעות מהנות.

הואיל והיינו יום אחרי הסופה הקשה וגלי צונאמי שפגעו לאחר רעידות האדמה בימים הקודמים, הרי שבניגוד מדהים ליתר המקומות ביפן, לא הכל היה נקי ומסודר בצורה מוקפדת. היה קצת בלגאן, עלים, ענפים ושברים מהסופה. אבל היפנים החרוצים כבר שקדו לנקות את המקום...

אחרי כמה שעות במיג'ימה, נפרדנו לינה ואניף היא נשארה עוד קצת כדי לתכנן את המשך טיולה בעקבות העיקוב בן היום ואני חזרתי להירושימה, על מנת להספיק לבקר בפארק השלום ואתר ההנצחה להפצצה האטומית המרושעת בבוקר ה-6 באוגוסט 1945. מהלך ששינה את פני ההיסטוריה לעולמים.

הפארק היה רשים, במיוחד המבנה היחיד שנותר עומד על תילו בהירושימה אחרי ההפצצה, מה שמכונה כיום ה-A-Bomb Dome שעומד כגלעד לאותו יום נורא בו הוטלה הפצצה הגרעינית שהחריבה כמעט כל דבר ברדיוס של שני קילומטרים.

במוזיאון הממוקם במקום, ישנם המום פריטים הקשורים לפצצות אטום בכלל ולזו אשר פגעה בהירושימה בפרט. תמונות ומייצגים שמהווים תזכורת לאותו יום נורא.

הדבר הכי קרוב שאני יכול לתאר על מנת להעביר את החוויה המצמררת בביקור במוזיאון בהירושימה, הוא ביקור ביד ושם.

גם לשם מביאים קבוצות תלמידים. כן, גם הם בוכים כאשר הם רואים את תמונות הזוועה.

תמונות של אנשים שנפגעו מהקרינה וחיו שנים רבות לאחר מכן בסבל בל יתואר. כל מיני חפצים ששינו את צורתם כתוצאה מההפצצה. ציפורניים של אדם שעבר שינוי גנטי כלשהו שהביא לכך שבציפורניים שלו יגדלו כלי דם חיים. אם מישהו מעוניין, אני מזמין כל אחד ואחת מכם לבוא ולראות חלק מהזוועה בחוברת שיש ברשותי.

נוסף על הזעזוע שמנסה להעביר המוזיאון (ואומרים שהמוזיאון בנגסאקי הרבה יותר קשה לביקור, אבל את זה אגלה בביקור הבא ביפן), המוזיאון מנסה לחנך ולהעביר לעולם מסר : "לא לנשק הגרעיני".

במוזיאון מוצגים כל המכתבים ששלחו ראשי העיר של הירושימה לראשי המדינות שערכו ניסויים גרעיניים בעשרות השנים האחרונות, לאחר כל ניסוי שערכו. מוצג מידע לגבי היכולות הגרעיניות הצבאיות של מדינות שונות, בהן חמשת מעצמות הגרעין הוותיקות (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת), שתי המדינות הגרעיניות המוצהרות החדשות (הודו ופקיסטאן) ונתונים על ישראל, בצירוף ההערה שישראל ממשיכה להכחיש...

אני מוכרח לציין שהביקור בהירושימה, הותיר בי חותם שכנראה לא יימחק עוד זמן רב ואני ממליץ לכל אדם המבקר ביפן ויוצא את טוקיו, שיבקר שם.

מהירושימה נסעתי לקוקורה (KOKURA), שאגב הייתה אמורה להיות העיר השנייה להיות מופגזת בפצצה אטומית. רצה הגורל שבאותו בוקר באוגוסט 1945, מזג האוויר מעל קוקורה היה גרוע והאמריקנים בחרו במטרה החלופית - העיר נגאסקי.

מקוקורה תפסתי רכבת לשימונוסקי (SHIMONOSEKI), משם למחרת בשעות הצהריים הייתי אמור להפליג לדרום קוריאה.

בבוקר של ה-9 בספטמבר, היו לי כמה שעות מיותרות להעביר ביפן. מה שעשיתי היה לחצות את הים...

אולם בניגוד לישוע מנצרת, אני לא חציתי על פני המים. לשם חציית הים מהאי הונשו (עליו נמצאת שימונוסקי) לעיר שנמצאת ממול (על האי קיושו), נחצבה תעלה בעומק כמה מאות מטרים מתחת לים.

ירדתי במעלית עמוק אל תוך האדמה וחציתי בהליכה של קילומטר או שניים, מתחת לים, בהליכה. יחד איתי עברו עוד רבים שעושים זאת לשם הספורט. רובם ברגל, חלקם הולכים ומחזיקים אופניים.

כן. אני יכול להתגאות בכך שחציתי את הים, מתחת לפני המים, בהליכה...

זהו, ארוחת צהריים אחרונה ביפן במסעדה מקומית קטנה בקיושו שאף אחד לא מבין אנגלית ואני מצביע על האוכל.

הם גאים בי שאני אוכל עם צ'פסטיקס ממש לא רע.

אני מחייך.

חוצה את הים שוב.

לוקח את התיק מהאכסניה.

מגיע לנמל, לא לפני שאני עוצר ב-DEO DEO, חנות האלקטרוניקה הגדולה, שולח אי מייל ומעדכן את הבלוג...

הקטע הבא על סיפורי במזרח כבר יעסוק בדרום קוריאה...

אלעד

התמונה הראשונה שלי בטוקיו - בקימונו, בחדר היופי שליד חדר הרחצה היפני המסורתי

בתא כזה ישנתי לילה שלם. כן, יש טלוויזיה...

וכן, יש המון תאים (וזה רק חלק קטן מהם)...

המוזיאון הלאומי של טוקיו (אחד המבנים מתוך מספר מבנים)

איה ואני בשער שלפני Meiji Jingu Shrine

מקדש  Sensoji בטוקיו

מספר אנשים, בהם ילדה עם קרני במבי במקדש TODAJI - נארה

פסל " pindola Bharadvaja" מהמאה ה-18 מחוץ לקירות המקדש

מקדש KASUGA TAISHA - נארה

תמונה שלי בארמון הקיסרי בקיוטו

תמונת ה-GOLDEN PAVILION שבקיוטו

אופניים שנפלו לאחר סופת הטייפון בהירושימה

עוד מנזקי הסופה בהירושימה

תמונה שלי במיג'ימה - השער על המים

איל מביט על פגודה בת חמישה מפלסים במיג'ימה

תמונת ה-A Bomb Dome בהירושימה, המבנה היחיד שנותר מאז אוגוסט 1945

האנדרטה לזכר האסון וכ-200,000 הקורבנות (וברקע ה-A Bomb Dome)