בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני כשבוע גיליתי את דף הפליקר של לשכת העיתונות הממשלתית (של ישראל, אם כי הם לא מציינים זאת, גם לא באנגלית, כי הרי קיימת רק לשכת עיתונות ממשלתית אחת בעולם [Government Press Office, או בראשי התיבות GPO, שזה גם שמו של משרד הדואר הראשי בדבלין, אתר חשוב בהיסטוריה האירית ומרד הפסחא של 1916]). שמתי לב כי למרבה הצער הדף שלהם לא התעדכן מאז ינואר וכולי תקווה שהם רק יצאו להפסקה ולא סתם החליטו לזנוח את השימוש באתר.

הדף הוא אוצר בלום של תמונות מההיסטוריה הציונית וההתיישבותית בארץ ישראל (פלשתינה) ומדינת ישראל. על אף שתמונות לעולם נתונות לפרשנות ואינן מספרות סיפור שהוא בהכרח חד משמעי, יש להן ערך רב בתיעוד וביצירת סקרנות בקרב המתבוננים. ראו למשל את הקטע שכתבתי על הנשיקה הנצחית בכיכר הטיים בניו יורק ביום הניצחון על יפן וסיום מלחמת העולם השנייה.

הבטתי בתמונות מתקופת המנדט. יש רק מעטות מאלו בסט. אחת התמונות שסקרנה אותי במיוחד הייתה התמונה הבאה מחגיגות ל"ג בעומר בהר מירון, אפריל 1939. בהצטרפות מקרים, ל"ג בעומר נופל השבוע וחשבתי שיהיה מעניין לכתוב על התמונה כ-74 שנים לאחר שצולמה, בעידן בו ל"ג בעומר הוא בעיקר חג של גניבת קרשים מאתרי בנייה וזיהום האטמוספירה באמצעות רבבות מדורות הדולקות סימולטנית (גילוי נאות, לא חווית ל"ג בעומר ישראלי מזה שש שנים ואני כותב מנקודת הנחה שאם דברים השתנו, הם רק השתנו לרעה מאז ילדותי).

חגיגות ל"ג בעומר, הר מירון, אפריל 1939

כפי שניתן להבחין, במרכז התמונה אוחז אדם חייכן בכאפייה בילד קטן הלבוש בלבן. סביבו אנשים בכובעי לבד, עושה רושם שחלקם לפחות מרכין ראש. מצד ימין פורץ לתמונה קלרינט עליו פזורות אצבעות. התמונה, בשחור לבן, אמנם הקפיאה רגע שחלף לפני כשלושה דורות, אך בהחלט אפשר לדמיין את התמונה בתמונה ואת פס הקול המתנגן. מוזיקת כליזמרים חגיגית מתנגנת ברקע. המונים מפזזים בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. בהמולה הרבה שנוצרה (שוודאי לא השתוותה או אף התקרבה בהיקפה לאירוע ההמונים המתרחש בימינו באותו מקום, אך סביר להניח שהייתה אותנטית מהפסטיבל המטורלל אליו נוהרים רבבות באוטובוסים) שכן ערבי שגם כן הסתופף במקום אחז בבן של שכנו, אולי למשך דקות ארוכות ואול רק לצורך התמונה.

מתיחות דתית ודאי הייתה קיימת בפלשתינה ערב מלחמה העולם. המאורעות השונים של שנות העשרים והשלושים, הם הרי ודאי מה שתלמדו עליו בשיעור היסטוריה (לימודי היסטוריה תיכוניים, בדומה לקריאת חדשות, עוסקים בעיקר באירועים טראגיים כגון מלחמות ומבצעים צבאיים ונוהגים להצניע ולא לדווח על אירועים שלווים ויחסי שכנות טובה שהם הרוב המכריע על ציר הזמן). ואף על פי כן, התמונה הזו, של רגע סתמי אחד לפני זמן כה רב, לא נותנת לכך זכר. היא פותחת צוהר אל המורכבות של היחסים בין הקהילות בארץ ישראל המנדטורית.

היהודי המזוקן בצד שמאל של התמונה עבר לעולם האמת מזמן. גם הערבי בכאפייה כפי הנראה כבר איננו. העולל הקטן שעל כתפו, אם עודנו בחיים, נושק לגיל 80. מי יודע, אולי סיפר במרוצת השנים על החברות שנרקמה בין בני משפחתו לשכניו הערבים. שמעתי סיפורים מסוג זה מבעלה המנוח של סבתי. הוא נולדת בטבריה בעשור השני של המאה העשרים וחי רוב שנותיו בשכונת הדר שבחיפה. על אף שהיה וטרן של מלחמת העצמאות, תמיד התרשמתי מיחסי השכנות הטובה בינו לבין שכניו הערבים (הם כולם עשו רושם של חברים טובים ומעולם לא ייחסתי חשיבות לשפתם או לאומם). זאת בניגוד לאנשים שגדלו באותו מקום בדורות לאחר מכן, שהעובדה שרובם ראו ערבים בעיקר מבעד לכוונות רובים או באמצעות שידורי טלוויזיה המדברים על ארגוני טרור, הביאה לדה-הומניזציה ודמוניזציה של אנשים אשר רובם ככולם אדיבים וטובים.

במידה מסויימת אני מתגעגע לל"ג בעומר של 1939, גם אם הוא התרחש כארבעים ושתיים שנים בטרם נולדתי. כיסופים לתקופה שעבורי מעולם לא הייתה קיימת.

ל"ג בעומר 2007 - הזיהום הגדול.

ל"ג בעומר 2006.

ל"ג בעומר 2005.

תמונה אחרת מהארכיון בה נתקלתי, צולמה כארבעים שנים לאחר מכן, בתל אביב. בתמונה נראה משה דיין מתעסק בעתיקות בחצר ביתו שבשכונת צהלה. מספיק לקרוא מעט על חייו הסוערים של משה דיין כדי ללמוד שהיו שתי אהבות גדולות בחייו: נשים ועתיקות (הנה כתבה קצרה ב-YNET שמסכמת זאת או על קצה הקרחון על חייו הרומנטיים קראו על פרשת אלישבע או סיכום חלק מהפרשיות בדף הזה או על שוד העתיקות בספר הזה).

מה שמרתק בתמונה הוא לא איזה הישג ארכאולוגי מרשים של דיין, אלא דווקא הזחיחות בה יכול היה איש ציבור (גם אם היה מצביא דגול לעת וכושל לעת אחרת) ליטול אוצרות היסטוריים מרשות הכלל ולהחזיקם ברשותו. בדומה ללא מעט אנשים, דיין טשטש או בלבל את ההבחנה בין היחיד לבין הארגון (או המדינה במקרה שלו) ולכן, לא רק שלא ניסה להסתיר את גזל העתיקות שאסף (לעיתים באמצעות שימוש בכוחם של החיילים שסרו למרותו), אלא אף היה גאה בכך. אחרי הכל, מבחינתו הוא תרם להוכחת הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל.

אגב, לזכותו יש לציין את הכנות בדיבוריו על יחסי ישראל והפלסטינים, כפי שבאה לידי ביטוי בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג באפריל 1956. כמובן, דיין חיפש הצדקה לתקיפה בעזה וניסה לשכנע את מאזיניו שהיוזמה חייבת לבוא מצד ישראל. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי" אמר. "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם".

מילים ברורות וחדות כאלו לא נשמעות עוד בימינו. הנרטיב שנבנה בעמל רב הוא של ערבים שמאז ומעולם שנאו את היהודים, כך סתם ללא סיבה של ממש זולת רשעותם האינהרנטית של הערבים ואולי קנאה בגניוס היהודי. דיין יכול היה לדבר על גזל אדמות מערבים שישבו במקום במשך דורות מבלי להצטדק, בדיוק באותו אופן בו יכול לקחת עתיקות ולעשות בהן כבשלו. הוא לא ראה בכך פסול. היה זה רק "גורלנו" ו"יעוד דורנו במלוא אכזריותו".

ונדמה לי שבשלב זה אעצור. חג שמח לחוגגים.

משה דיין מתעסק עם עתיקות בחצר ביתו, 1979