בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום כמעט כל אחד יכול להפיק סרטוני וידאו, אך בסוף המאה ה-19 מצלמות בכלל ומסרטות בפרט לא היו מחזה שכיח כפי שהן כיום. הסרטונים הראשונים של האחים לומייר, מחלוצי הקולנוע, החלו בסביבות 1895. כבר ב-1896 נשלח נציג מטעם האחים לומייר לארץ הקודש, פלשתינה, כדי להנציח את אותו חבל ארץ שהיה אז בשליטת האימפריה העות'מנית, האיש החולה של אירופה אשר ימות בשיבה טובה כעשרים שנה לאחר מכן.

להלן כשתי דקות מתוך הסרטון המוקדשות לירושלים:

מרתק לראות כיצד נראתה ירושלים בשלהי המאה ה-19. אני לא מכווין לרחובות והמבנים בעיר הקטנטנה בת כ-30,000 תושבים, אלא לאנשים שחיו בה. פרטי הלבוש שבוחרים גיבורי הסרטון לעטות מעניינים. היהודים, לא בהכרח מתלבשים באופן אחיד. ראו למשל בדקה 1:15, כיצד המתפלל בכותל חובש תרבוש תורכי ואלמלא היה נתפס מתפלל מול הקיר המקודש, היה קשה לנחש שהוא יהודי. ב-0:44 לעומת זאת, אפשר לראות יהודי אחר בלבוש חרדי המוכר למדי גם בימינו.

אני מניח שההבדל נובע מהשיוך העדתי של השניים. המתפלל עם התרבוש ראה עצמו חלק מהוואי המקום, מחוז ערבי באימפריה התורכית, בעוד החרדי הגיע זה מכבר מאירופה ושימר את האופנה שהייתה נהוגה שם בקרב קרוביו.

כל מי שהסתובב ולו לזמן קצר בשכונת מאה שערים בירושלים ודאי שם לב שלבוש חרדי אינו תלבושת אחידה, אלא מהווה תג זיהוי המאפשר לנחש בשבריר שנייה לאיזה זרם וחצר משתייך פלוני. וכפי שאין אחדות בין הלובשים, גם האחדות בזמן הינה למראית עין בלבד. הרי יצרני הבגדים מתחלפים ובכלל מעטים יהיו נאיבים עד כדי להאמין שחרדים התלבשו באותו אופן ״מאז ומעולם״. היה זה יום אחד או, יותר סביר, תקופה מסויימת, בה הוחלט שכדי להציג מראית עין של שמירה וכבוד למסורת, הוחלט להקפיא את צו האופנה. זאת ועוד, על אף הניסיון להציג שיוך למסורת עתיקה, יהדות חרדית היא עניין חדש למדי. היא בטח ובטח לא הייתה שם מאז ומעולם.

אולם כפי שלרוק בפה יש טעם, זה רק המרייר שהתרגל אליו עד שנדמה שהוא חסר טעם, גם לבוש חרדי הוא בחירה אופנתית מודעת שאולי מתקבלת כמובנת מאליה, אך אין היא הכרח המציאות. הואיל וקיים נוהג של לבישת בגדים לא ניתן להתחמק מהבחירה. יתכן והבחירה קלה יותר כאשר הקבוצה אליה אדם משייך עצמו נראית הומוגינית ומסורתית, אך אף על פי כן זו בחירה.

אך מדוע המסורת הזו נתקעה בתקופה מסויימת ולא חזרה, נגיד, לימים בהם התעצבה היהדות הרבנית (המשנה, למשל, נחתמה במאה השנייה לספירה)? למה אופנה יהודית אותנטית אינה עושה שימוש במלבושים של אברהם אבינו, לכאורה היהודי הראשון (אם כי על פי מעשיות המקרא יהודה היה נינו של אברהם ולכן לא ניתן לומר שאברהם היה יהודי)?

לא אדוש בזה כאן, אך נדמה כי הלבוש מעיד שיהדות, לפחות הזרמים האורתודוקסים חרדיים שבה, היא תופעה אירופאית יותר מאשר מזרח תיכונית. בימים שהלבוש החרדי התקבע, הלובשים לא היו רחוקים בהרבה מצו האופנה של יתר בני האנוש בסביבתם. זו רק האופנה של יתר בני האנוש התחלפה מספר פעמים מאז והחרדים בניסיון להתרפק על עבר טוב יותר בוחרים שלא להחליף מלתחה.

הבה נדלג 21 שנים קדימה, התורכים מובסים על ידי הבריטים. הגנרל אלנבי בא בשערי ירושלים ב-1917:

שימו לב כיצד הרבנים הספרדיים של ירושלים (דקה 2:30) לבושים באופן שהזכיר לי את הרמב״ם, אשר חי ופעל כ-700-800 שנה קודם לכן בעולם הערבי (ספרד, מצרים וכו׳). זה האיש מהתמונה שהתנוססה על שטר השקל, למי שעוד זוכרים (אם לא, כנסו לדף הזה באתר של בנק ישראל, לכו לסדרה א׳ משנת 1985 ולחצו על השטר בגובה שקל אחד).

גם כיום הרב הראשי הספרדי לבוש בשמלה שאמורה לשדר מסורת, זיקה לעבר וכבוד ללובש אותה.

אך הכבוד וההדר שמעניקה השמלה המעוטרת הם שרירותיים כמו הרעיון שעניבה או אפילו חליפה הם סימן ליוקרה או רצינות. במקרה של עניבה, מזה זמן רב אני רואה בה פריט לבוש לא חיוני בעליל, מין מטרד שמשום מה אנשים ברוב כסילותם תולים על עצמם כדי לסמן משהו ריק מתוכן. או סתם כניעה ללחץ שנוצר ללכת בתלם, לא לשבור מוסכמות.

ראו למשל את מארק צוקרברג (זאקרברג) שמרבה להסתובב בחולצה עם קפוצ׳ון (Hoodie) והפך זאת למעין סימן היכר. כאשר פגש את נשיא ארה״ב אובמה, הפך הנמר המקופצ׳ן חברבורותיו וחנט עצמו בחליפה, כי זה מה שאנשים רציניים עושים. או זה מה שמצפים מהם, לא?

מארק צוקרברג פוגש את הנשיא אובמה בעניבה וסניקרס

למען הסר ספק, שימוש מכוון בלבוש שחלף מהאופנה אינו עניין שמוגבל לרבנים או יהודים. כל מי שהסתובב מעט באחת מבירות אירופה ודאי הבחין בשייחים שמסתובבים בבתי הכלבו במלבושים המתאימים יותר לטיפוס על דיונת חול באקלים של ערב הסעודית. התופעה אינה מוגבלת לזרים הבאים לביקור קניות חטוף אלא גם חלק ממוסלמים המקומיים מתלבשים על פי מיטב האופנה של מקום וזמן אחר. כמובן, הכמורה הנוצרית לא טובה בהרבה ולבוש האפיפיור נתקע מתישהו בין הבגדים של פטרוס הקדוש, לו הוא משמש יורש ומחליף, ללבוש שבני תמותה אחרים לובשים בימינו. גם כהני דת בודהיסטים והינדים נראים מוזר אם ממקמים אותם שלא בסביבה המיידית של בתי מקדשם.

לא רק אנשים יראי שמיים מתלבשים בטעם של פעם. גם המקרה של בני אצולה ומלכים הוא עניין מרתק. הם רואים בתפקידם שני כובעים (או כתרים). האחד הוא שהם מי שמשמשים קשר בין העבר וההיסטוריה של ממלכתם (אמיתית או מדומיינת או שילוב של השניים. ממלכת בלגיה, למשל, לא הייתה בנמצא לפני שבית המלוכה הבלגי בא לאוויר העולם. שושלת המלוכה הבריטית הנוכחית החלה למלוך בבריטניה אך לפני 300 שנה). האחר הוא תפקידם כמדינאים המייצגים את ממלכתם המודרנית בהווה. לפיכך בהקשרים מסויימים, תראו אותם עטויים לבוש ״מסורתי״ (שוב, לא משהו שהיה בנמצא מאז ומתמיד, אלא משהו שהתחיל בנקודה מסויים ומישהו בחר להתייחס אליו כדבר הקלאסי), בעוד בהקשרים אחרים הם ילבשו חליפה עדכנית כדי להיטמע בסביבתם הדיפלומטית. ישנו כמובן נדבך נוסף לרוב המלכים, הם העומדים באופן מסורתי בראש צבאם ולפיכך קיימת מלתחה שלישית לרוב המונרכים ובה תמצאו מדים וכמובן, איך לא, שלל עיטורים צבאיים.

בקצרה, אופנה אינה רק בגדי מעצבים לא נוחים על גופן של דוגמניות מזות רעב על מסלול תלוש מהמציאות ואפילו לא בחירה אקראית של צבעים שאמורים לסמן מה אופנתי העונה (לדוגמא, הנה דיון על הצבעים האופנתיים של לק לציפורניים). אופנה היא אמירה והיא לא בהכרח חייבת להיות עכשווית, אלא בהחלט יכולה להיות ניסיון להציג קשר של הלובש לעבר, אמיתי או מדומיין.

ואם כבר בבגדים עסקינן, הנה עוד נקודה למחשבה. בעבר לבוש היה צריך להתאים לאקלים בו חי הלובש ונוצר מהחומרים שהיו בנמצא, כלומר על הביגוד להגן מהקור באזורי הכפור ומהשמש הקופחת במקומות המועדים והוא לא נוצר יש מאין, אלא מהחומרים הזמינים לאורגים, אם זו חיה פרוותית, אם צמר כבשים, אם זה שיח כותנה וכך הלאה.

ככל שהטכנולוגיה התפתחה, המסחר נפתח וייצור המוני הפך לעניין שבשגרה, כך נחלשה התלות בחומרים הזמינים והבגדים הפכו עניין מתחלף, אופנתי. אם בעבר היה היגיון להוריש בגדים מאב לבן, מדור לדור, הרי משהבגדים הפכו זולים (ואיכות הייצור שלהם ירדה פלאים) לפתע החלפת המלתחה פעם או מספר פעמים בשנה הפכה אפשרית.

כמובן, העובדה שניתן לייצר יותר בגדים מאשר אנשים באמת צריכים לרכוש הביאה לירידת איכות הבגדים. אם הבגד נשחק יש להחליפו. אם בגד היה שורד במשך עשור, הביקוש לבגדים היה יורד באופן דרסטי. ואם איכות הבגדים הנוראה לא משכנעת את הצרכן לקנות כסות חדש, הרעיונות שהזכרתי לעיל על צבעים שנחשבים עכשוויים וגזרה שמתחלפת ללא הרף ללא סיבה נראית לעין כבר עושים את שלהם. כבר אין צורך להמתין עשור עד שהבגד ייפרם, כי זה קורה אחרי שנה שנתיים. ואין צורך להמתין שנה או שנתיים עד שהבגד יהיה במצב בלתי-לביש, גם בגד שמתפקד מצויין יצא מהאופנה ויהיו מספיק אנשים שיהיו מוכנים להשליך אותו לאשפה רק בשל כך.

בשלב מסויים גם הצורך בפונקציונליות של הבגד הלך ודעך, יעידו לובשות נעלי עקב, לובשי חולצת טריקו בימים מקפיאים וכדומה. כלומר לא רק שאנשים משילים את מעיל העור שקנו מהר יותר מאשר נחש משיל את עורו שלו עצמו, אלא הבגדים החדשים שהם קונים לא בהכרח מתפקדים על הצד הטוב ביותר. יותר משחשוב שמעיל יגן מפני גשם וקור, חשוב שהוא ייראה טוב, בהתאם למה שנחשב לנראה טוב החורף. יותר משחשוב שנעל תהיה נוחה ולא תעודד צמיחת יבלות על כף הרגל, חשוב לשים לב האם השנה העקב הדק פופולארי או שמא זה העקב העבה (כסיל שכמותי, קיימים הרבה יותר סוגים של עקבים וכמובן בכל שנה יש משהו אינהרנטי שקובע באיזה עקב יתאים יותר להתהלך או זה לפחות הרעיון מאחורי אופנה).

אם לסכם את העיקר של קבוצת הפסקאות הנ״ל, אנשים מחליפים בגדים בתדירות גבוהה יותר מבעבר וכאשר הם מחליפים, סביר שהבגדים החדשים יהיו באיכות פחות טובה מאלו שקדמו להם. לא אכנס לניתוח מעמיק של המניעים לכך, אך רמזתי שלייצרני הבגדים אינטרס לייצר הרבה בגדים שצריך להחליף בתדירות גבוהה.

בהתחשב באיכות הבגדים העכשווית והרדיפה חסרת ההיגיון אחר אופנה שלא אומרת כלום, אפשר להבין מדוע קיימת כמיהה ללבוש מסורתי בקרב אנשי דת, כיסופים לעבר שהיה טוב יותר. האין זה עיקר הטענה של רוב הדתות, שאנשיהם מייצגים את העבר הנאור והנשגב, המסורת המוצלחת, בניגוד לשחיתות המוסרית של החברה בהווה (ואין זה מוגבל לשנים האחרונות או העשורים האחרונים. סוקרטס השחית לכאורה את הנוער של אתונה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, בהציגו אלים חדשים וכו׳).

כלום יוכלו רבנים, כמרים, גורויים, נזירים, אימאמים ודומיהם לטעון לזיקה לעבר כאשר הם לבושים בג׳ינס וחולצת טריקו? הדיוטות לא ייקנו את זה. הקנקן חשוב יותר מתוכנו.

קוקו שאנל על אופנה