בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

המטרה והאסטרגיה של כהני דת

המטרה של מוסדות הדת באשר הם היא שליטה בצאן מרעיתם. אין הדבר מוגבל לדת זו או אחרת ולמעשה אין זה עניין המוגבל לדתות בלבד. דתות פשוט עושות שימוש במושג הערטילאי ״קדושה״ והישענות על מסורת וחוכמת העבר, אם לא הקוסמוס או מי שלכאורה יצר אותו כמקור הסמכות.

בסופו של דבר מדובר באנשים שרוצים כח ושליטה על אנשים אחרים ולשם כך מנסים להשתלט על סדר היום של המאמינים. הם אלה שקובעים אלו ימים הם ימי עבודה ואלו הם ימי מנוחה ומתי נופלים חגים ומועדים, כלומר ימים מיוחדים שיש לנהוג בהם בדרך מסוימת. הם שמלווים את הכפופים להם כמעט מיום לידתם בכל מיני מנהגים מטופשים כמו ברית מילה, טבילה וכדומה, כשנפשם הרכה מתעצבת (למשל בבר המצווה או First Communion) והם אלו שאחראים לקבורה והאבלות על המאמין שמת (והדרכת אלו החיים שנותרים אחריו כיצד עליהם לנהוג במת). וכמובן, איך לא, כחלק מההשתלטות על חייו של המאמין, הם נכנסים לחדר המיטות וקובעים עם מי מותר לו לשכב, עם מי לא, מתי ובאילו תנאים.

ואכן, התעסקות אובססיבית במין היא מרכיב מפתח באמונה הדתית באופן כמעט אוניברסלי. עדיין לא מצאתי את הדת שאומרת ״מה שאת/ה עושה כדי להביא לפורקן מיני הוא עניינך הפרטי״. נהפוכו. הרושם שמתקבל אצלי משיחות עם אנשים חדורי אמונה והאזנה לדברי אנשי דת הוא שמדובר ברודפי שמלות לא קטנים, אנשים הטרודים ללא הרף במחשבות זימה. יתכן כי זה הדבר שהוביל אותם אל פתחו של אלוהים מלכתחילה או אולי אלו האיסורים הרבים המוטלים על המאמין שמביאים אותם להתעסק ברבייה ללא הרף, כי הרי מים גנובים ימתקו. מה שלא יהיה, עבורי חלק בלתי נפרד מדתות הן עיסוק אובססיבי במין, לא פחות וכפי הנראה אף יותר מההתנהגות המפוקרת לכאורה שאנשי הדת יוצאים נגדה.

בחג המולד האחרון ישבתי בקתדרלת סיינט פול בלונדון עם אחי ובטקה. זה בהחלט מהנה לשמוע את שירת חג המולד, גם אם המילים מטופשות למדי (למשל, The word became flesh, ציטוט די בנאלי מהבשורה על פי יוחנן שהושמע ללא הרף בטקס). חזרה על מעשיות לא הופכת אותן לאמיתה. אם מישהו רוצה להאמין שמרים, אמו של ישו, הייתה בתולה כאשר הרתה אותו שיהיה לו לבריאות. אך עם יד על הלב, זה מצלצל כמו סיפור שכיח על הריון מחוץ למסגרת הנישואים ובובע מייסעס שמספרים כדי לא להודות בזה בחברה שמרנית. הדברים האלה קורים. אבל מפה ועד סיפורים על בן האלוהים ורוח הקודש הדרך עוד ארוכה.

בשלב מסויים הבישוף נשא נאום. נאום סטנדרטי למדי של מטיף סוג ב׳ או ג׳. האל נגלה אל כולם, בין אם אבותינו הפגאנים, בין אם אנשים הדובקים במסורת היהודית או המוסלמית ובין אם, כמו במקרה של הדובר, המסורת הנוצרית שמגולמת בסיפור חייו של בן האלוהים שנשלח לעולם כדי לכפר על חטאי האנושות בעבר, בהווה ובעתיד (או סתם הוצא להורג במה שנראה למתבונן בין ימינו שרירותיות, אך היה רב היגיון בימי שלטון הרומאים באזור בו חי ופעל התינוק מבית לחם). ההגמון עצמו ביקר באיזה ארגון צדקה כנסייתי שפועל בלונדון, שוחח עם איזה נער (לנער לו שם של ממש. אקט רטורי שחביב על נשיאים אמריקנים משום מה ואמור להוסיף נופח מהימנות לנאום) שסיפר לו כיצד גילוי האלוהים, באמצעות ארגון הצדקה הפועל בחסות הכנסייה כמובן, הושיע אותו ממעגל הפשע והשוטטות חסרת המשמעות.

כן, לכנסיה, כך על פי הבישוף, יש תפקיד מרכזי בהענקת משמעות לחיי מאמיניה בעידן בו אנשים רודפים אחרי תענוגות ארציים, משל החיים היו רק תקופה קצרה חסרת משמעות ולכן עלינו לרדוף עינוגים. השיח על משמעות שהכנסיה מעניקה בעולם חומרי וכופר היה שזור כחוט השני בנאום שלו, אך מה היא אותה משמעות, זאת לא הוזכר אף פעם אחת. אפשר היה להסיק לבד מה היא המשמעות האמיתית מעט מאוחר יותר, כאשר עושי דבריו עברו בתוך הקהל ואספו כסף. הנקודה של שלוש הפסקאות האחרונות היא המחשת השיח הדתי על זימתה ורפיסותה של החברה העכשווית (ובכל דור ודור אנשי דת רואים את בני זמנם כחוטאים. מה הם למשל הנביאים אם לא מוכיחים בשער) לעומת הטוהר של האינסטיטוציה הרוחנית שיותר משהיא מעידה על השחיתות החילונית היא משקפת מה עובר לאנשי דת בראש. הם יודעים כיצד פועל ראשם (או איבר אחר בגופם) ומשליכים מכך ליתר החברה ותו לא.

באופן אישי אני רואה בדחפים והיצרים הללו מנגנון אינסטינקטיבי שירשנו מאבותינו. לולא אותו מנגנון, סביר להניח שלא היינו פה. היצורים להם היה דחף להתרבות העבירו את המטען הגנטי שלהם הלאה ואלו שלא קטעו את השרשרת. אין כאן מיסתורין רב אלא הסבר אבולוציוני פשוט הנהיר לכל מי שקרא ספר כלשהו שעוסק באבולוציה. ההבדל בין שפנים לאנשים מינורי למדי בהקשר זה. למעט אולי הביטחון של האחרונים בשנים האחרונות במערכת שפיתחו עד כדי אמונה שגם מספר נמוך של צאצאים עשוי לשרוד. באופן אישי אני רואה בעיסוק במין עניין נדוש, בדיוק בשל העובדה שבני אנוש ״מתוכנתים״ להתעסק בו. השיח הקיים פשוט לא מעניין כי בתור יצור אינטילגנטי אני מעדיף להתגבר על המשוכה הזו, לא לכשול בכל פעם שאני נתקל בה. ודת, כפי שהוסבר להלן ויודגם בהמשך, היא האנטי-תזה לחוסר התעסקות במין. דת היא ההתעסקות האובססיבית במין ולכן היא לא בשבילי. לא תודה.

ממתינים לבישוף ויתר אנשי הכמורה והמקהלה שעורכים את מיסת חג המולד בסיינט פול

שאל את הרב עם מי מותר לשכב

בשנתיים האחרונות יצא לי לקרוא לא מעט דברים מעניינים הפזורים באקראי ברשת, כחלק מעיסוקי. העניין שמצאתי ברובם הוא לא במחשבה הרבה שהושקעה בכתיבתם. נהפוכו, העניין הוא דווקא בקלות הדעת או חוסר המודעות של הכותבים. היופי הוא שהכותבים דנים בעיני רוחם בכובד ראש בשאלות מן המעלה הראשונה, אך בפועל הם מקשקשים על הבנאלי והנדוש. מין.

להלן שני קישורים ששמרתי בטיוטה וחיכו להתפרסם.

הקישור הראשון הוא לשאלה קצרה ששואלת אישה את הרב רונן נויבירט במדור היהדות של Ynet.

לדבריה היא פרודה (כלומר נשואה, אך לא חיה עם בעלה) אך מסורבת גט (לשון אחר בעלה לא מוכן ״להתיר״ אותה מכבלי הנישואים. ללא הסכמתו הגירושים לא יכולים לצאת לפועל) מזה שנתיים (אולי כבר ארבע שנים בימינו. מדובר בקישור ישן) והיא שואלת את הרב האם היא ״אסורה על כל גבר״ במידה ותחליט ״לצאת לבלות״.

הרב משיב בקרירות שהדבר ייחשב כניאוף ולכן עד שלא תקבל גט אסור עליה כל קשר. וזו התשובה במילותיו:

אני מצטער לשמוע על מצבך ומקווה שיימצא פתרון בהקדם האפשרי. בכל מקרה, עד אשר תקבלי את הגט, אסור לך קשר רומנטי עם כל גבר אחר. כל קשר כזה ייחשב ניאוף, כל עוד לא ניתן הגט.

יתכן וזו רק תמימותי. אבל מה הבעיה ב״לצאת לבלות״? אצל הרב זה מיד מעורר אסוציאציה למין. אך נניח לזה. איזו חוצפה יש לו לקבוע כי אסור עליה קשר רומנטי עם כל גבר? כמובן, אפשר לראות זאת כתשובה פשוטה וישירה, בהתאם לחוקי ההבל שהוא מכיר, לשאלה שהוא נשאל. הוספת צמד המילים ״בשורות טובות״ בסוף הדברים הקשים שכתב לה אינה מצביעה על אמפתיה, אלא על התנשאות מגעילה. הסיבה שהגברת העלתה את השאלה מלכתחילה היא בשל שטיפת מוח ארוכה, כאילו יש על אדם להכפיף עצמו לחוקי הדת.

ההיגיון הבריא הוא שאם אישה סיימה את מערכת היחסים עם מישהו והמנוול לא מוכן ״לשחרר״ אותה, משל הייתה רכושו, שיילך לכל הרוחות. היא תמשיך בחייה וזהו. אך לא כך על פי היהדות. נשים מסוג זה מכונות עגונות ואם אישה עגונה זו בעיה שלה. אם לא תרכין ראשה בפני הסמכות האלוהית יהיה מדובר ב״ניאוף״ ופריצות.

יותר משמראה הקטע הנ״ל על התעסקות אובססיבית במין הוא מראה על השליטה האבסולוטית שמנסים אנשי הדת להשליט. אין הם מנסים לפתור בעיות, להיפך, הם שיצרו את הבעיה הזו מלכתחילה, כדי שאחת לכמה זמן, חלק מהאוכלוסיה, ימצא עצמו נדרש לשאול שאלות שלא היו צריכות להישאל מלכתחילה. מדוע לעזאזל יש לערב את הרב בשאלה עם מי לצאת ולבלות? כפי שניסיון חיים של אותה גברת אומללה מראה, העובדה שרב בירך את נישואיה הקודמים לא בדיוק הבטיחה חיי אושר או צרבה תו איכות בבשרו של בעלה לשעבר (כן, לשעבר, גם אם ״טכנית״ הם עדיין נשואים כדת משה וכו׳).

נעבור לדוגמא נוספת שגם כן מציגה את ניסיון השליטה האבסולוטית של היהדות המנסה לעמוד בין גבר לתשוקתו.

הקישור השני הוא לשאלה ששואל אדם את הרב מנשה ישראל על יחסיו עם ״אישה פרודה״.

הגבר התחיל לצאת עם אישה שסבר שהיא גרושה, אך למעשה היא פרודה מזה שש שנים. היו ביניהם ״נגיעות״, רצון ל״חדירות״ וכו׳, אך העובדה שהאישה טכנית נשואה הרתיעה את השואל, משום שאם ישכב איתה בטרם תתגרש יהיה אסור עליו להתחתן עימה בעתיד בשל ״איסור משכב עם אישה נשואה״.

למען ההגינות כלפי הרב ישראל, אציין שהשואל הרים לו להנחתה, אם לשאול דימוי מעולם הכדורעף. השואל התחבט בשאלות שכלל לא אמורות להישאל על ידי אדם נורמלי, אך בשל אינדוקטרינציה שכללה לא מעט הטפה בעניין עם מי מותר לשכב ועם מי לא, מתי ובאיזה הקשר, הוא חש מבולבל ואובד עצות ולכן שאל בעצת הרב. תשובת הרב מהפנטת באריכותה ומראה כמה מחשבה הקדיש האיש (וכותבי קודקס החוקים שעל פיו עיצב את תפישתו) לעיסוק במין. הרי היא לפניכם במלואה:

גם התקרבות מינית לנשים לא נשואות אסורה בהחלט [והביטוי `לא רצוי` על עניין זה אינה במקומה כלל], ועל הרוב, בזמן הזה, אין כמעט הבדל בחומר האיסור בין אשה לא נשואה לבין אשה נשואה, מאחר והנשים הלא נשואות הן נידות מכיון שלא טבלו במקוה אחרי המחזור, ובכן, גם עליהן חייבים כרת משום נידה, אלא שבאשת איש נוסף על עונש כרת גם עונש של מיתת בית דין בזמן שהיה בית המקדש קיים, והסנהדרין ישבו במקומם.

כמו כן אני חייב להוציא מהטעות שיכול להשתמע מתוך דבריך, אין שום הבדל בחומר האיסור בין חדירה באמצעות קונדום לחדירה בלא קונדום, בין כך ובין כך האיסור מן התורה, והעונשים בהתאם.

לפי דבריך, שלא באת לידי חדירה אפי` במקצת, הרי שלא עברת על איסור אשת איש, אולם עברת על איסור `קריבה בעריות` שהוא איסור מן התורה הכוללת כל סוגי ההתקרבות שיש בהם מגע גופני של חיבה. לאחר שהמדוברת תתגרש כהלכה, בעיקרון, היא מותרת לינשא לך לפי ההלכה, אם אינך כהן, אולם אף שכך ההלכה הברורה, כדאי שתציע אז שוב את העניין לפני הרב שיסדר את הקידושין בכדי שיאשר את הדברים.

והנני להזכירך שוב, שאסור לך מן התורה להתקרב אליה גם במגע גופני שאיננה כוללת חדירה, כל עוד היא איננה נשואה לך כדת משה וישראל, ועד אז יש בהתקרבות אליה כמה איסורים, איסור קריבה בעריות משום אשת איש, איסור קריבה בעריות משום נדה, ואיסור זה ישאר גם אחרי שהיא תתגרש עד שהיא תינשא לך כדין.

גם ללא מגע גופני אסור לך באיסור חמור להתייחד עמה בבית אחד עם דלת סגורה, עד שהיא תינשא לך כדת משה וישראל.

הרב מנשה ישראל מסביר באריכות מה שהרב רונן נויבירט מרמז אליו במספר מילים מצומצם. עיסוק מרכזי ביהדות הוא מתי אישה מקבלת וסת, המחזור החודשי של נשים מעניין רבנים לא פחות משהוא מעניין חברות המייצרות טמפונים משום שהוא מצביע על טומאתה של האישה.

אם אין זה ברור עד כמה העיסוק במין עומד בראש מעייני הדת היהודית, מסביר הרב מה הוא העונש על קיום יחסי מין עם נשים לא נשואות. אתם מוזמנים לקרוא מה הוא בדיוק עונש כרת עליו כתב. ולתומכים במדינה יהודית, כזו עם בית מקדש קיים וסנהנדרין, אני מניח שאין צורך להסביר מה המשמעות של ״מיתת בית דין״, אך אולי נציין שהדוגמאות הנ״ל מראות שגם יהודים טובים כמו השואל השני עשויים למצוא עצמם מוצאים להורג בשל פשע שביצעו מבלי שיהיו מודעים לו ועל פי אמת המידה שלי אין הוא בכלל פשע.

אחרי הכל לפי הדת היהודית שמציג ומייצג הרב אסור לגבר לשהות לבדו באותו בית בו נמצאת אישה הנשואה למישהו אחר. לי בתור אדם נורמלי, לא הייתה בעיה לבקר מכרות נשואות שהיו בגפן אותה שעה. עבור אנשי דת, שטופי זימה ומחשבות זדון, זו הזדמנות פז לבעול את אותה אישה שכן רק דבר אחד מעסיק אותם. ולכן יש חוקים למנוע זאת.

נשים מזיעות זה דבר מגרה ולכן יש להרחיקן מחדר הכושר

בין יולי לדצמבר 1999 הייתי מנוי לחדר הכושר בטכניון. חצי שנה בהיכל פיתוח הגוף הספיקה לי כדי להבין שלא מדובר בפעילות בשבילי.

היה מדובר בפעילות לימודית מרתקת במדעי החברה בין סוף התיכון עד שטיילתי במרכז אירופה והחלטתי לא לחדש את המנוי עם המילניום החדש ושובי. הרושם שלי מביקור מספר פעמים בשבוע היה שבעיקר מדובר בפעילות חברתית, מין מקום אליו אנשים מגיעים לראות ובעיקר להיראות. פלירטוטים ליד מכשירים היוו נתח גדול יותר מהתעמלות על המכשירים. אחרי הכל, מה עוד יש לעשות בזמן המנוחה בין סט לסט?

הקשר בין חדר כושר לכושר מקרי למדי. זה ודאי עובד עבור חלק מהאנשים הנדרשים לחיזוקים חיצוניים כדי לעורר בעצמם מוטיבציה. אך במקרה שלי, אינני זקוק לעידוד ממדריך כושר וסביבה תומכת. ריצה בחוץ מהנה בהרבה מאשר ריצה לשום מקום על מסילה. אני מעדיף לרכוב לעבודה על אופניים מאשר לנסוע במכונית, להיתקע בפקקים ולבזבז את מעט הזמן הפנוי שלי על סד העינויים.

חדרי כושר הופכים את התרגילים לחיטוב הגוף למין מטלה מעיקה, בדומה לדיאטות שהופכות את האכילה לעניין מעיק, עניין שיש לסבול עבורו כדי לרדת במשקל. וכשזהו המצב וכך אנשים מבינים את המשמעות של שמירה על כושר, חלק קטן מהם מצליחים ובעמל רב, יזע ודמעות הם אכן שומרים על כושר בחדרי כושר, בעוד הרוב הגדול כושל, מפסיק ללכת לחדר כושר או ממשיך לבוא בתדירות לא קבועה בעיקר כדי לשוחח ליד המכשירים עם חברים. בדיוק כמו דיאטות, כפי שכבר אמרנו, בהן חלק מצליח לרזות (במחיר זה או אחר. כמובן, גם באי חדר הכושר לעיתים פוגעים בגופם בשל אימון לא מבוקר) והרוב פשוט זונח את משטר הדיאטה תוך זמן מה.

באקונומיסט כתבו לפני כ-11 שנים על האווילות שבחדרי הכושר, נגעו בלא מעט מהנקודות שהעליתי ואף השוו בין חדרי הכושר לבתי מקדש של דת מודרנית. הם בהחלט ניסחו זאת בצורה טובה ורהוטה ממני. כתבה מעניינת שעומדת במבחן הזמן.

הבנו מדוע דיאטות וחדרי כושר הם לא בשבילי. היינו מצפים שאנשים רוחניים שכל עניינם הוא בהדרת שמו של בורא העולם יגיעו אל אותה המסקנה שאני הגעתי אליה ובמקום לכלות את זמנם בפיתוח גופם והבלי העולם הנוכחי והבלתי חשוב בעליל יקדישו את זמנם לקדוש ברוך הוא.

אך לא כך הדבר. אחרי הכל, כפי שודאי מתבהר בשלב זה של חקירתנו בענייני דת ומין, השד הדתי שטוף זימה הוא. לפני כשנתיים החליטו בחדר הכושר של הטכניון, בשל בקשות של מספר חובשי כיפה, להציג שעת הפרדה לגברים בלבד.

הנה כתבה אחת בערוץ 2. פולו אפ יומיים לאחר מכן, בניסיון להציג סיפור מתגלגל. סיכום של סיפור ההפרדה בגלובס והודעה על כך שהוחלט לבטל את ההפרדה.

אולי זה המקום לציין שהפרדה בין גברים לנשים הייתה קיימת בבריכת הטכניון מאז שאני זוכר (והיה לי מנוי לבריכה מגיל 0, כבן של מרצה במוסד), אך שם הוקצתה שעה לנשים כשעה לפני או אחרי שעת הרחצה לגברים והיה מדובר, כמדומני, ביומיים בלבד, בין שש לשמונה בבוקר באחד מימות השבוע ובין שמונה לעשר בערב ביום אחר. כנער, מאוד אהבתי את שעת ההפרדה בין תשע לעשר. הגעתי למקום עם דודו והיינו רק שנינו ואולי עוד שניים או שלושה אנשים בבריכה. שולחן הפינג פונג היה פנוי רק עבורנו, לא היו עוד אנשים בג׳קוזי מלבדנו וגם בריכה אולימפית כמעט פרטית היא לא דבר זול בהקשרים אחרים.

כפי שניתן להבין, לא הייתה לי בעיה גדולה עם הפרדת גברים ונשים בטכניון, בעיקר משיקול אנוכי למדי, שכן הרחקת בני אנוש מרחיקה את כולם, לא רק את אלו שתכננו להדיר מלכתחילה. הואיל והמנהג היה מוכר לי מאז ומתמיד, לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לפרקטיקה. זה בעיקר נראה לי כלי שנועד לשרת נשים מבוגרות שלא מעוניינות שגברים ינעצו בהם מבטים. יותר שנאת את המקלחות המשותפות. הפרקטיקה המוכרת לי ממדינות נאורות יותר (או אולי זה רק עניין של קדמה, כלומר בריכות שתוכננו מאוחר יותר) בה יש תאים אישיים יותר מתאימה לרוחי האינדיבידואליסטית גם אם ביישנית.

מה שקרה בחדר הכושר בטכניון, ״הסיפור״, הוא לא אקט ההפרדה שמפריע לאנשים, אלא שינוי המצב הקיים, פגיעה בסטטוס קוו. עד אתמול יכלו נשים וגברים להתעמל ביחד בכל שעה. אך מהיום ישנן שעות נפרדות. במין שילוב של שיטת מצליח ושיטת הסלאמי מנסים גורמים דתיים להשיג הישג נוסף שייקרב אותם לגאולה. אם היה מצליח, נהדר, אם לא אזי לפחות ניסו. אם הצליח, בשלב הבא אפשר יהיה להמשיך את ההפרדה בעוד שעות ועוד ימים עד שתעלה השאלה מה בכלל נשים צריכות לעשות במקום שנועד לפיתוח הגוף (הגברי)?

דיוננו, כזכור, נסוב סביבה הקשר בין דת לשליטה ומין. לעיתים, במקרים העסיסיים שאנשים דתיים אוהבים לרייר עליהם, אכן יש עיסוק במין של ממש (וכאמור, מדובר במהומה רבה על לא דבר). אך בעיוורונם אנשי דת רואים צל הרים כהרים ורואים מין בשאינו מינו.

נניח שאישה מתעמלת, מזיעה ומסריחה היא אכן עניין מגרה. ונניח שחובש הכיפה המצוי מוכרח להתעמל באותו חדר כושר, כי אין באפשרותו למצוא מקום שבחר במודל העסקי חסר ההיגיון הכלכלי של שנאת נשים. מה מפריע לו להסית מבטו מהאובייקט המיני שבחר? אם היה ג׳נטלמן אנגלי, כלל לא הייתה בעיה. הם לא בוהים באנשים כך סתם. אך הואיל ומדובר בסוטה שטוף אמונה וזימה שכל הזמן מטפטפים לו פיסות מידע על הגוף הנשי האסור, אין הוא יכול לשלוט בעצמו.

אם מחשבות רעות הן פשע, באופן עצוב למדי מענישים את הקורבן בהפרדה במקום להרחיק מהמקום את הסוטה שרואה בנשים חפץ לפורקן מיני.

אם ננסה לדמיין מי הוא המאמין המצוי, הוא מתנהג וחושב כמו רמי הויברגר בקטע הבא בחמישיה הקאמרית:

ללא קשר לחדר הכושר, באוניברסיטת בר אילן, ישנם קורסים שמיועדים רק לנשים, נשואות, עם לפחות שנת נישואין מאחוריהן. בכל זאת, יש דברים שאפשר לעשות רק אחרי החתונה וצריך קצת ניסיון לפני שמתחילים ללמוד עליהם... אבל מה כבר אפשר לצפות מאוניברסיטה דתית? אחרי הכל, אלו בדיוק השטויות שאנשי דת מתעסקים איתן ולכן מדובר בסוג של נושא ליבה.

עולם המאמין סובב סביב מין

כאמור, עיסוק אובססיבי במין אינו נחלתם של יהודים אורתודוקסים. הבה נשוב אל ידידינו, ממשיכי דרכו של ישוע מנצרת, הדבר שהפך לבשר.
ראו למשל את סיפורו של ריק סאנטורום (Rick Santorum), אחד המועמדים לעמוד בראש המפלגה הרפובליקאית במרוץ לנשיאות ארה"ב ב-2012 (בטרם בחרו במיט רומני).

הסיבות שבגינן לא נבחר מגוונות. בין היתר, הצהרתו שיהפוך החלטה של אובמה לאפשר להומוסקסואלים מוצהרים להתגייס לצבא האמריקני. כמובן, לטעמו אין לאפשר להומואים להתחתן. זאת ועוד, גם אלו שסתם רוצים לקחת חלק במשכב זכר בשביל הכיף, לא כדי להקים משפחה, הם חוטאים לא קטנים אליבא דסאנטורום שהצטער על קביעת בית המשפט העליון של ארה״ב שחוקים האוסרים יחסי מין הומוסקסואליים הם לא חוקתיים ב-2003.

מר סאנטורום לא עוצר כמובן במשכב בני אותו המין. הוא הצהיר למשל שהוא מתנגד לשימוש באמצעי מניעה ביחסי מין בין גבר לאשה. המשפחה היא האמצעי האולטימטיבי להענקת סביבה הולמת לגידול ילדים, כל דבר מעבר לזה חוטא למטרה המקורית לשמה קיימים יחסי מין, ולכן אין זה נתפס שיחסי מין יהיו כך סתם מבלי מטרה לשעתק גנטית את המעורבים בדבר. זה בניגוד לדרך בה דברים אמורים להיות לפי ריק...

איש באמונתו יחיה ואם זה מה שעושה לבחור טוב הוא מוזמן להמשיך לחיות את חייו המאושרים עם אשתו וששת ילדיו. הרצון לכפות את אמונתו הפרטית על הזולת הוא הבעייתי. באופן לא מפתיע סאנטורום מתנגד גם להפלות. זו התנגדות מוחלטת, שכן החיים קדושים והם מתחילים מרגע ההפרייה. הפלה, לדבריו, אסורה גם במקרים של אונס או גילוי עריות או תינוק שידוע שיוולד עם מום רציני.

נחזור לרגע לאיסור משכב זכר. לטענתו ברגע שיחסי מין בין בני אותו המין חוקיים מה עוצר אותנו על המדרון החלקלק מ״אישור הזכות לכל דבר, ביגמיה, פוליגמיה, גילוי עריות וניאוף - כל דבר״?

זהו אם כן עולמו של המאמין. מאמינים לא מוכנים לקבל שני דברים.

1. (רוב ה)אנשים לא יעשו כל מיני דברים, רק משום שהם אינם אסורים.

2. גם אם כן, ברובם אין כל דבר רע בפני עצמם, למעט גילוי עריות שיכול להביא לעולם ילדים עם מומים אלו ואחרים. מדובר במוסכמות חברתיות שיכולות להשתנות ולמעשה הן שונות במקרים רבים, אפילו בקרב ״נוצרים טובים״. קראו למשל את הסיפור הזה שהתפרסם לאחרונה ובו מורמוני מהסוג הישן, אלה שדוגלים בפוליגמיה, שרוצה לחיות בשקט עם ארבע נשותיו. כל מבוקשו שמדינת יוטה לא תרדוף אותו - כי יש בה חוקים האוסרים יחסים בין יותר משני בני זוג גם ללא נישואים - לא לחפש גושפנקא בדמות הכרה בנישואיו על ידי המדינה.

הסיבה לעיסוק האובססיבי בסקס פשוטה. שטיפת המוח היומיומית בכל מיני בדיות והבלים שמקורם הוא רצון לשלוט על הפרט. הפרט, כפי שהגדיר זאת ריק סאנטורום, הוא לא היחידה הבסיסית בחברה. זו המשפחה שהיא אבן הבניין של החברה. תפיסה הגליינית משהו שעברה מהעולם ובכל מקרה אין קשר בינה לבין החברה הליברלית לכאורה שהמפלגה הרפובליקנית בארה״ב אמורה לייצג.

אולי זה המקום להזכיר את האתר דעת אמת שמוקדש ל״שחרור מהדת״. צפיתי בראיון או שניים עם ירון ידען, העומד בראשון הארגון, והוא עושה רושם של קשקשן לא קטן. יכול להיות שזה מפני שמדובר בחוזר בתשובה שמאוחר יותר חזר בשאלה במין מסע לגילוי עצמי וככזה הוא משליך ממאבקו הפנימי כלפי יתר החברה. אך אף על פי כן, באתר חומר רב העוסק בהפרכת ״אמיתות״ יהודיות ולכן מומלץ להעיף מבט.

כמובן, התעסקות קדחתנית במין בכלל והומוסקסואליות בפרט אינם נחלתה הפרטית של הנצרות או של הנצרות והיהדות? כל איסלמופוב יספר לכם, עם לא מעט אמת, כמה נוראה היא האמונה המוסלמית. והיא אכן לא סימפטית, בעיקר משום שהיא דומה להפליא לזו הנוצרית והיהודית. ההבדל, אולי, הוא במידת הרצינות וחוסר ההומור העצמי בו לוקים המאמינים המוסלמים בהווה.

קראו למשל את הכתבה הזו, גם כן באקונומיסט (יתכן ותאלצו למחוק את הקוקיז מהאקונומיסט כדי לפתוח את הדף). מאמינים מוסלמים הם כה הומופובים עד שלא יהססו להוציא להורג, על פי חוק במספר לא מבוטל של מדינות, את מי שנתפסו מקיימים יחסי אישות איש-עם-איש או אישה-עם-אישה.

המציאות, כפי שמתארת הכתבה מעט יותר מורכבת וגם כאשר קיימים איסורים דראקוניים כנגד הומוסקסואליות, עדיין ישנם חיים גאים תוססים. החוקים לא תמיד נאכפים. מאידך, גם כאשר החוק אינו טוטאלי בגישתו כלפי הומוסקסואלים או הומוסקסואליות מותרת על פי חוק, תמצאו את הרשויות או אינדיבידואלים שיציקו לאותם גייז מקומיים.

ושוב, האובססיה לגבי יחסי מין אינה מוגבלת לאסלאם, אם זה טרם ברור מיתר הדברים שנכתבו כאן. במאמר מוזכר כי במקומות כמו ניגריה, בהם מוסלמים ונוצרים לא מסכימים על שום דבר אחר והורגים אחד את האחר לא אחת, החזית נגד הומוסקסואלים חוצה אמונה דתית. זה די דומה להתנגדות התלת-דתית למצעד הגאווה בירושלים.

אגב, להלן ציור שצילמתי בפגודה בעיר סיאחה סין. כפי שאתם רואים עיסוק אובססיבי במין אינו נחלת הדתות המונותאיסטיות בלבד. אחרי הכל, לא במקרה יש למעלה ממיליארד סינים ומיליארד הודים בעולם...

אני אפילו לא בטוח כיצד לתאר את האורגיה הזו בה משתתף שור, שד כחול, אל בעל שלוש עיניים ואישה שנראית כנאנסת בעוצמה עד שפניה מתעוותות. כמובן למאמין המבקר במקדש ודאי יש הסבר רציונאלי לעניין במין אגדה שעושה סדר בדברים. לצופה מהצד אין ספק מה עובר לאנשים הדת, הבודהיסטים במקרה הזה, בראש.

סצנת מין קדושה בכניסה לפגודה בסיאחה (Xiahe), סין

מהי צניעות?

להלן סרטון בן 7 דקות בו הרב דניאל זר דן בעניין צניעות. ״מרגש ואמיתי״ כפי שכתוב בכותרת שניתנה לסרטון:

לי הוא הזכיר את אדולף היטלר, בעיקר בסגנון הדיבור. כמו הבישוף מקתדרלת סיינט פול, הוא לא ממש אומר שום דבר. אולם אם חוזרים על דבר שטות שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, בסופו של דבר זה עובד, לפחות על חלק מהאנשים. מי יודע, חלק מציבור מאמיניו אולי אף יצטרף למשמרות הצניעות וימרר את חייהן (בעיקר חייהן, לא חייהם) של נשים לא צנועות.

אך מה היא אותה צניעות שכולם מדברים עליה?

ישנה ההגדרה המוכרת של חשש מכל אזכור למין שכאמור מעיד על מצבם הנפשי של הדובקים בגישה יותר מאשר על צניעות של ממש. אין אמת מידה אחת ויחידה לצניעות. קיימת שונות רבה בין מה שמוגדר צנוע עבור בני אמונה אחת לעומת בני אמונה אחרת. מה שנחשב צנוע בחברה אחת עשוי להיחשב חושפני בחברה אחרת והצניעות, כמו אופנה, היא תלויית מקום וזמן. במקרים רבים הצניעות נקבעת על פי המיקום הגיאוגרפי, לא בהכרח הפלג אליו משתייך הצנוע או הצנועה. ראו למשל ויזואליזציה של מה נחשב צנוע באזורים מוסלמים שונים. בני דתות אחרות שחיים באותו אזור יתלבשו באופן דומה. ראו למשל כיצד הלבוש היהודי השתנה בהתאם למה שהיה נהוג בסביבה בה חיה אותה קבוצת יהודים.

לשון אחר, יותר משיש בצניעות עניין בהסתרת דבר זה או אחר (למשל שיער), היא עניין של אחידות בין הלובשים (ובעיקר הלובשות) באופן שלא ימשוך את תשומת לב בן המין האחר ויסיח את דעתם.

אך אם צניעות היא דביקה ברוח המקום והתקופה, הרצון להיות דומה לאחר כדי לא ליצור גירוי חיצוני, האם אין המאמינים בחברה המודרנית צנועים פחות משאר החברה?

אחרי הכל, בניגוד לחילונים שמתלבשים בביגוד הסטנדרטי שאפשר למצוא בכל חנות בגדים, המאמינים רוכשים את מלבושם בחנויות מתמחות, במקרים רבים הם חושפים טפח ומסתירים טפחיים על מנת ליצור אלמנט חושני?

האם אלו לא כל אותם יוצאי דופן המתלבשים מוזר המביאים אנשים לסובב ראשים כאשר הם חולפים? אלו הא/נשים הלבושים/לבושות בג׳ינס וטי שירט, ברוב המקומות, שנבלעים ברקע.

כלומר אם צניעות היא אי משיכת תשומת לב וחוסר צניעות היא הסתת עוברים ושבים מהשגרה, אזי מה שנחשב לכאורה צנוע הוא בדיוק ההיפך...

באופן אירוני, אלו דווקא המאמינים הגדולים שלבושים באופן לא צנוע על פי ההגדרה שמנסה לשמר את המשמעות המקורית של צניעות.

ראו למשל את הגבר המוזר בתמונה שלהלן, מסתובב בג׳ון לואיס ברחוב אוקספורד, לונדון. האם הוא באמת צנוע או סתם זועק לתשומת לב, ״ראו אותי, אני כה מיוחד וצנוע״? לרמב״ם זה עבד, אבל האיש הזה חי ב-2014.

המלך של ג׳ון לואיס - התמונה באדיבות אח שלי שצילם את הבחור שהסתובב בחנות עם משרתו האישי

צה״ל חזק בזכות האמונה?

לפני כשנתיים נאלץ השר אלי ישי להתנצל על דברים שאמר. לפי ישי, צה״ל נכשל במלחמת לבנון השנייה משום ש״החיילים לא התפללו״ ולא ״נשאו עיניהם אל אלוהים״. כך!

אין ספק שדבריו עוותו והוא לא חושב כך. אבל אמונתו הפרטית של ישי חשובה כקליפת השום. הבה נעשה לרגע שימוש בלוגיקה כדי לבחון את הטענה, גם אם אין ישי מאמין בה.

הבה נבדוק את ההשערה שאמונה, תפילה ונשיאת עיניים אל אלוהים (מוזר, חשבתי שהוא בכל מקום ולכן אפשר לראות אותו ללא קשר לכיוון אליו מסתכלים) הם-הם הערובה להצלחה במלחמה. והבה נתעלם מזניחת המשך הקו הלוגי, לפיו אם יותר חיילים מתפללים הנושאים עיניהם לריבון עולם הם ערובה לניצחון אזי יש חשיבות אסטרטיגית עליונה לגייס את כל אותם תלמידי ישיבות לשירות ארוך ולשחרר את אותם אפיקורסים המביאים תבוסה.

הניצחון המובהק האחרון של צה״ל היה במלחמת ששת הימים, אי שם בקיץ 1967. באותם ימים החברה בישראל הייתה חילונית בהרבה מאותו קיץ ב-2006. הרי אנו שומעים השכם וערב על המוטיבציה הגבוהה של חובשי כיפה (בניגוד לחילונים הרכרוכיים. על השקר שבאומץ של אנשים מאמינים כתבתי כאן) בשנים האחרונות. אין בכך כדי להגיד שלא היה קיים אלמנט רוחני במסע הכיבוש/שחרור של 1967. הם בהחלט אהבו להצטלם עם הכותל (ראו למשל את הרב גורן תוקע בשופר לאחר כיבוש/שחרור העיר העתיקה). אך קשה לטעון שצה״ל של 2006 היה פחות דתי מזה של 1967. הוא היה יותר דתי ויותר חיילים נשאו עיניהם לבורא עולם.

אם תפילה ואמונה דתית הם משתנה של ממש בחיזוי ניצחון, הרי שעל פי מבחן התוצאה יותר אמונה דתית עומדת ביחס הפוך להצלחה, לפחות על פי המידע הזמין לנו.

לא אכנס כאן לדיון של ממש על הקשר בין אמונה דתית ליכולת צבאית. זה מורכב. מחד, מטורללים משיחיים בהחלט יכולים להוות נשק יעיל כאשר אין הם יראים ממוות. אך מאידך, הישענות רבה על אמונה עשויה לסנוור את המאמינים, להביא לשאננות ולהנחיל הפסד, מה גם שזמן תפילה הוא זמן שלא מוקדש לאימונים, גם אם יותר סביר שהחיילים היו מוצאים דרך אחרת לבזבז את זמנם. זה עיקר עיסוקם של חיילים אחרי הכל.

או שאולי אלי ישי בסך הכל ניסה לקדם את הדיסקית הרוחנית? שמע ישראל, רעיון גדול, לבן ולבת. סליחה, רק לבן. מקומן של נשים אינו בצבא ההגנה ליהודים.

אתנחתא קומית

ג׳ורג׳ קרלין המנוח על אמונה ואלוהים:

גורג׳ קרלין על הפלות וקדושת החיים:

ביל מאהר על האשלייה שבדת:

דילן מורן על דת:

ואם אתם בעניין של קומיקס, הנה לכם קומיקס על דת.

עריפת ראשים לגיל הרך

כאמור, בניסיון להשתלט על חיי בני חסותם ולהרחיב את מעגל הפתיים המאמינים להם, אנשי דת לא בוחלים באמצעים. הם עושים זאת מהגיל הרך. אלו יכולים להיות סיפורים ואגדות שמספרים לילדים, כאשר מוסר ההשכל הוא מה שאנשי הדת רוצים שיאמינו. התוכן עשוי להשתנות, אך זה תמיד יצריך את שירותם של אנשי הדת כמורי דרך.

בסביבות חג החנוכה האחרון יצא לא לראות את בעלה של אחותי מתלונן (בפייסבוק) על כך שבנו, אחייני, בן הארבע סיפר לו שהוא רוצה לערוף ראשים של יוונים. מסתבר שבגן סיפרו לו מוקדם יותר את הסיפור ״הנהדר״ על יהודית שכרתה את ראשו של אליפורני היווני. כי הרי זה בסדר ללמד ילדי גן לערוף ראשים, כל עוד מדובר בראשים של יוונים (ושאר גויים). הואיל ויוון היא כיום חלק אינטגרלי מהאיחוד האירופי, תהיתי האם מותר לערוף את ראשיהם של אזרחי מדינות אחרות באיחוד. בטקה למשל, אזרחית סלובקית, עשוייה למצוא יום אחד את איתמר הקטן מנסה לכרות לה את הראש. הרי לימדו אותו בגן שזה בסדר להרוג אירופאים. אח״כ כבר יבוא רבי לפיוס וילמד את כולם שלא זו דרכה של היהדות והוא יישמח לדון על כך עם אנשי דת המייצגים לכאורה אמונות אחרות.

אני, בכל אופן, לא נדהמתי מהגילוי המרעיש על מה שמלמדים ילדי גן בחנוכה. עבדתי לפני מספר שנים עם ילדים משכבות מצוקה וראיתי כיצד חנוכה מהווה כר פורה להטפה דתית רוויית שנאה ואלימות. סיפור החנוכה אלים כמעט כמו הפוגרום של חג פורים. לילדים אין ממש מושג במה מדובר והם חסרים את מנגנוני ההגנה הדרושים כדי להתמודד עם השקרים והאיוולת שבמעשיות בהן מאכילים אותם. בגיל בו תפישתם מתעצבת הם עשויים לקבל את דברי הבלע כ״אמת״. זה ילווה אותם לכל החיים.

אין ההטפה היהודית רוויית השנאה מוגבלת לימי חנוכה ויתר החגים העליזים. הנה למשל סיפור שבא ללמד ילדי כיתה ג׳ (בבית ספר חילוני, לכאורה) את חשיבות מצוות שמירת השבת. הילדים לומדים שמי שלא שומר שבת כפי שציווה השם יתברך, סופו מוות בייסורים. על פי הסיפור שמלמדים את הילדים, בני פחות מעשר, יהודים נאלצו לברוח מערבים רשעים ששנאו את היהודים במקום. בני משפחה אחת לא הספיקו לחצות את המדבר בטרם נכנסה השבת, בעוד יתר היהודים המשיכו. סופם של היהודים שלא שמרו את השבת במנוסתם היה מוות. בני המשפחה ששמרה את השבת גילו למחרת ששודדים התנפלו על יתר החבורה והרגום.

נתעלם לרגע מהפירוש העקום ליהדות שבמעשייה. כידוע, פיקוח נפש דוחה שבת, כלומר מי שנסים על חיהם יכולים לפסוח על השבת על מנת להציל נפשם ואין מדובר בחילול שבת. הילדים שלומדים את הסיפור יפנימו את המסר ואם יחזרו על המעשיות הללו מספיק הן תצרבנה כאמת עובדתית במוחם של הילדים. מספר שנים לאחר מכן הם ילמדו שיהודים באמת נאלצו לברוח ממדינות ערב, אולי אפילו יאזכרו את הציונות והקמת ישראל כאחת הסיבות לכך (אם כי סיבה משנית, תירוץ אפילו, שבאה לאחר האנטישמיות בה היו נגועים הערבים והקנאה שאכלה אותם על הצלחתם של היהודים). הם אז יזכרו ששמעו פעם סיפור על יהודים שהרגו שודדים כי לא שמרו שבת. הכל מתחבר, אזי הסיפור נכון. מכאן שחובה לשמור שבת ולא פחות מכך יש לשנוא את הערבים. כולם.

יתרה מכך, מדוע ללמד ילדים בכיתה ג׳ על הגרועים שבערבים. שודדים הרי לא חסרי בכל עדה, קבוצה אתנית ודת. האם לא מוטב לספר לילדים על תור הזהב של היהדות במדינות ערב למשל? כפי הנראה לא. בני אדם סובלניים לא נוהים אחרי שירותיהם של מחרחרי מלחמה דתיים.

אז מה הלאה?

לפני קצת פחות משנתיים נתקלתי בסרטון TED הבא של אליין דה בוטון (Alain de Botton) הנקרא אתאיזם 2.0:

הוא מסכם חלק מהפרקטיקות הדתיות שהזכרתי ומוסיף מילים על כמה אחרות.

הרעיון שלו להפוך את החילוניות (או ליתר דיוק אתאיזם) לדת עשוי להישמע משכנע, בעיקר עבור אלו שרואים את העולם כאיזה סוג של תחרות. מי ינצח, הדתיים (נוצרים/מוסלמים/יהודים/הינדים/בודהיסטים וכו׳) או האתאיסטים? איזה פחד! וכפי שאירופה לא יכולה להתמודד לכאורה בעולם גלובלי כצבר מדינות עצמאיות ויש להקים מין ארצות הברית של אירופה, כך גם אתאיסטים לא ישרדו כבודדים מול גופים מתוחכמים ומאורגנים כמו הדתות הממוסדות (בהנחה הבעייתית שאלו אכן נטולות חיכוכים פנימיים ופיצולים עד אין קץ)? זה ודאי יקרוץ למר ירון ידען, הרב החוזר בשאלה שהוזכר קודם לכן.

כפי שרשמתי, אין לי בעיה ליהנות מטקסטים או טקסים דתיים גם מבלי להיות חלק מאיזה גוש-על אתאיסטי שידריך אותי כיצד להתמודד עמם. לא הייתה לי בעיה להאזין למיסות חג המולד, לבקר בבתי כנסת ומסגדים, לשבת שעות במקדשים בודהיסטים ואחרים מבלי שאראה עצמי חלק מאיזו מגה-קבוצה של אנשים נאורים לכאורה בשל העובדה שאין הם מאמינים באלוהים (אחד או יותר). גם אין לי עניין בחזרה רפטיבית על אותם הדברים, אלא אם וכאשר אני בוחר בכך (ואני בהחלט בוחר לחזור לדברים שקראתי, לשירים להם האזנתי ותוכניות וסרטים בהם צפיתי, בזמן שאני בוחר כאשר אני רוצה להעמיק בהם או להיזכר בפרטים).

דה בוטון מזכיר שוב ושוב כמה הוא נהנה מג׳יין אוסטין, שייקספיר ואפלטון. בפוליטיאה (הרפובליקה) מביא אפלטון את משל המתכות (חפשו משל המתכות בקטע הזה). אפלטון, מפיו של סוקרטס, מעוניין לשכנע את הצעירים שיחונכו במדינה האפלטונית שחלקם עשויים זהב, כסף ומתכות פחותות ערך. בהתאם לסוג המתכת ממנה מורכב האדם, כך תפקידו בחברה. זהב במושלים, כסף בשומרים ומתכות זולות יותר באיכרים ויתר עובדי הכפיים. אמנם מדובר במשל ואין לצפות שהאנשים יאמינו שבתוך תוכם אכן יצוקה מתכת (אם כי קשה לנבא במה אנשים יבחרו להאמין). אך בכל זאת, הרעיון של המצאת סיפורי בדיה חדשים, רק כדי לתקן אמונה במעשי בדיה קיימים מעולם לא קסם לי.

אם מישהו רוצה להאמין באיזו אמונה אתאיסטית, אמונה באי-אמונה, לבריאות. זה כנראה צורך אנושי למצוא הצדקה כלשהי לקיום מלא ייסורים שבסופו מוות לעולמי עד. יתכן והנשמה נצחית, כפי שהציע סוקרטס לפני מותו. יתכן ומדובר בשינה ארוכה כפי שרימז סוקרטס במשפטו או כפי שהציע המלט.

יהא אשר יהא בסוף, אין זה לדעתי סיבה טובה להאמין לאנשים בצורה עיוורת. גם אם הם טוענים שהם שליחי האמת האולטימטיבית.