בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אני לא מתעניין בכדורגל. בכנות, זה לא מעניין לצפות בשתי חבורות אנשים רודפים אחרי כדור. באופן כללי, בהייה באנשים אחרים מתעסקים בספורט היא חווייה משעממת למדי. למשל, אני נהנה לשחק טניס, אך מתקשה להבין אנשים שצופים בספורט המשעמם הזה בו שום דבר לא קורה. אך מידת החיבה שלי לצפייה בספורט אינה חשובה. אחרי הכל, אני לא צופה בעוד המון דברים שאינם ספורט.

מה שכן מעסיק אותי הוא יחסים בין בני אדם (כן, משחקי ספורט הם חלק מזה. אני מודע לכך. פשוט לי אין עניין בספורט) ובאופן פרטי יש לי חיבה לנפאל ונפאלים (שבאופן מקרי בשיכול אותיות הם נפלאים). לכן הצצתי בכתבה הזו שפורסמה אתמול בעמוד הראשי של הגארדיאן. לפחות 185 נפאלים נהרגו בקטאר בשנה האחרונה בתאונות עבודה הקשורות לבניית המתקנים למשחקי הגביע העולמי שייערכו במדינה ב-2022. 185! שזה הרוג כל יומיים. גם אם מדובר בשבריר מכ-330 אלף פועלים נפאלים באמירות (מתוך כ-2 מיליון פועלים זרים. גם בלאומים אחרים ישנם הרוגים רבים במדינה) מדובר בהמוני אנשים שמתו ללא סיבה טובה.

בכתבה תוכלו לקרוא על הפיצוי הזעום שבני משפחות קורבנות הכדורגל מקבלים, כמו גם התנאים הבלתי נסבלים המושווים לעבדות בהם עובדים הפועלים. הזלזול בחיי אדם (בין אם הם ״עובדי אלילים״ מנפאל או ״מוסלמים טוב״ מבנגלדש) משווע. המנוולים לא טורחים להשקיע באמצעי בטיחות כדי לחסוך בעלות ביודעם שהפועלים באים ממדינות עניות והם אסירי תודה על העבודה. אם יש להם תלונות, איש לא מכריח אותם לבוא.

בעולם אחר, ללא מרבצי נפט תחת חצי האי ערב, סביר להניח שהקטארים היו מוצאים עצמם מצדו האחר של המתרס. אך הגיאולוגיה המקרית מכתיבה שתחת אדמת קטר רובץ דלק מאובנים בעוד תחת נפאל מתנגשים שני לוחות טקטוניים המרוממים את שרשרת ההרים הגבוהה בעולם. ושרשרות הרים כמו ההימאליה מייצרות פחות כסף מדלק לבינתיים.

קראתי חלק מהתגובות לכתבה. המגיבים נוטים להאשים את השליטים הקטארים חסרי הלב (דיקטטורים שתומכים במחלמת האזרחים בסוריה אחרי הכל) ופיפ״א, ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל שהיא גוף מושחת שהעניק את הזכות לארח את המשחקים לקטאר בעבור שוחד וטובות הנאה. כל זה נכון, אני מניח, אך מפספס את הנקודה.

הקטר האמיתי מאחורי ההפקרות המתרחשת בקטאר, שהוא גם המנוע מאחורי המשחקים השערורייתיים (לכאורה. סביר להניח שבסופו של דבר הכל ייגמר ב״טוב״) שיתקיימו השנה בברזיל הוא הצופים. אני מניח שרוב המגיבים הם עצמם חובבי כדורגל (בכל זאת, אהדה לכדורגל היא עניין חוצה יבשות ותרבויות) ולא ירצו למצואאת האשם בעצמם. הם הרי אנשים טובים המזועזעים מההפקרות המתרחשת בקטאר.

כתבתי לפני כשנה תגובה באקונומיסט בהקשר של שימוש בסמים ממריצים בתחרויות רכיבת אופניים, בעקבות השערוריה בה הסתבכו מנצח הטור דה פראנס לאנס ארמסטרונג ורוכבים מקצועיים אחרים. מה שמוביל רוכבי אופניים וספורטאים בכלל להשתמש בסמים משפרי ביצועים הוא הכסף הרב שמתגלגל בתעשיית הספורט. אנשים בוחרים לצפות בזבל הזה (ושוב, אני רוכב על אופניים מידי יום ואף על פי כן מעולם לא צפיתי בתחרויות רכיבה על אופניים כי זה פשוט לא מעניין), גורמים מסחריים מאתרים את הפופולאריות של הספורט בקרב הציבור וכסף רב זורם בדמות חסויות, פרסומות, זכויות שידור וכן הלאה. הספורטאים, שזו פרנסתם, עושים כל שביכולתם כדי לזכות. ההבדל בין זכיה לאי-זכייה הוא הבדל של מיליוני דולרים. הפרסים הכספיים הם רק הספתח. המנצחים זוכים לפרסם מוצרים, להעניק הרצאות וראיונות על חייהם וכולי וכולי. אז יהיה זה טיפשי לא להשתמש בסמים, לשפר ביצועים ואז להחליף את הדם כדי לא להתגלות. הפשע המושלם. אחרי הכל, הספורטאים, גיבורי התרבות, הם רק בני אדם וחלק נכבד מהם גם לא נבונים במיוחד, אז איזה עוד סיכוי יש להם לתהילה וחיי רווחה?

אם ברור מדוע שימוש בסמים אסורים בספורט מקצועי רווח, אפשר להסיק מדוע אלו בעיקר דיקטטורות חשוכות, משטרים אפלים או סתם מדינות סוג ב׳ שמהווים את החלק הארי של מארחי תחרויות ספורט בינלאומיות. כפי שברמת הספורטאי האינדיבידואל קיימת מוטיבציה להצליח שמועצמת באמצעות תגמולים כספיים, כך גם ברמת המדינה (או האינדיבידואל או קבוצת האינדיבידואלים השולטים במדינה) יש מוטיבציה להפגין עוצמה (התגמול הכספי לא משחק תפקיד. על פי רוב תחרויות ספורט ענקיות אינן רווחיות. בעיקר משחקים אולימפיים שנוטים לשתות תקציבי ענק, הרבה מעבר למתוכנן, מבלי להתקרב להחזר על ההשקעה. אולימפיאדת החורף בסוצ׳י הממשמשת ובאה היא דוגמא מצויינת. ראו הכתבה הנהדרת הזו באקונומיסט). לשון אחר, אולי האמיר הזה אימפוטמט שבמקרה ירש אמירות שופעת בנפט גולמי. אבל הוא יודע איך להרים אצטדיונים (וכן מגדלי ענק ופרוייקטי בנייה ראוותניים אחרים) ולכן זו דרכו לרכוש כבוד.

אך האשמה אינה של קטאר ושליטיה, הם עושים מה שהם יודעים. מקדמים בניית מתקני ספורט שלא יהיה בהם שימוש יום לאחר המשחקים מבלי לתת תשומת לב רבה לחיי אדם. מי יזכור פועלים אלמוניים שמתו עשור לפני שאיזה שער מרהיב הובקע? גם אין להאשים את התאחדות הכדורגל שבוחרת את מי שמציג את התוכנית הגרנדיוזית ביותר, בעיקר אם הוא משמן את המערכת בתרומות ובקשיש. האשמה היא במיליוני הטמבלים, למעלה ממיליארד אנשים, שנותנים ידם לתעשייה חסרת תוחלת.

אין לי דבר וחצי דבר נגד ספורט. ביוון העתיקה הבינו שמדובר בחלק מהחיים. גברים יוונים צעירים וחטובים מרחו עצמם בשמן זית, כדי להגן על עצמם מהשמש הים תיכונית היוקדת, והתגוששו ערומים, נאבקו זה בזה בזירה כמו גם בשפע תחרויות אחרות כגון ריצה, זריקת דיסקוס וכך הלאה. לתחרויות ספורט ביוון הייתה תחליט והיא להכשיר את הצעירים לקרב ומלחמה.

מה בין תעשיית הספורט המודרנית והמיליארדים שנשפכים על כלום לבין הספורט היווני? בעיקר השם. הספורט המודרני הוא בידור עבור רוב האנשים, לא דרך חיים. אם להשוות משחקי ספורט מודרנים למשהו מהעבר, קרבות הגלדיטורים האכזריים ברומא דומים להם בהרבה. למי איכפת אם כמה מאות אנשים מתים או סובלים כדי לבדר את ההמון? אחרי הכל, יש לשמור על ההמונים ממושמעים וצייתנים באמצעות לחם ושעשועים.

זורק הדיסקוס - יציקת גבס במוזיאון לארכיאולוגיה קלאסית, קיימברידג׳, אנגליה

עדכון - 18 בפברואר 2014

הגארדיאן מדווח שהשגרירות ההודית בדוחה, קטאר, מאשרת כי מאז ינואר 2012 למעלה מחמש מאות (500!) הודים שעבדו בקטאר מצאו את מותם במדינה.

237 ב-2012

241 ב-2013

24 נוספים בחודש ינואר 2014

ושוב, מדובר רק באזרחי מדינה אחת (גם אם אחת המאוכלסות ביותר בעולם). הזילות בחיי אדם פושעת.