בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בפעם הקודמת שכתבתי על הטיול של, עזבתי את שימונוסקי ביפן לכיוון בוסאן (או פוסאן, אין משמעות בתעתיק הקוריאני בין P לבין B בשפה הקורינית, אולם אנהג על פי שיטת התעתיק הקוריאנית החדשה שהתקבלה לפני מספר שנים, לפיה יש לכתוב BUSAN) שבדרום דרום-קוריאה (או שאולי היה עלי לכתוב דרום קוריאה הדרומית, על מנת שזה ישמע קצת פחות מוזר?).

זה היה ב-10 בספטמבר 2004.

התעוררתי בשש וחצי בבוקר, אבל המכס נפתח רק בשעה שמונה וחצי בבוקר, מה שהותיר לי שעתיים על הספינה, בהן כבר עגנו לחופי קוריאה. על מנת להעביר את הזמן, מעבר לקריאת ספרים וניוזוויק, ניהלתי שיחה עם בחור יפני מבוגר. האנגלית אינה שגורה בפיו, כך שנאלצנו לדבר בשפה שכולם מבינים - שפת הסימנים. אני הראיתי לו כסף סיני, הוא הראה לי כסף יפני, אני הראיתי לו כסף ישראלי (מטבעות של שקל שהיו ברשותי ושטרות של חמישים), הוא הראה לי כסף קוריאני.

בשלב הזה הוא מאוד התלהב שהוא מכיר את סוד המרת המטבע מין יפני לוון (WON) קוריאני (סוד שכבר ידעתי, אבל לא הייתה לי כל דרך להסביר לו שאני יודע שכל שיש לעשות הוא להוריד 0 אחד מצדו הימני של הוון). כך זכיתי לכרבע שעה של מופע במהלכו ראיתי מטבעות יפנים ומקבילם הקוריאנים בליווי קריאת המילה "איקור" (IKOR, שזה ככל הנראה שווה ביפנית). כן, אני יודע 100 ין ו-1,000 וון זה ניקור...

יופי!

אבל היי, הוא היה נחמד. הוא הציג בפני את הדרכון שלו שכלל המון ויזות לסין וקוריאה (כשאני אומר המון זה מעל עשרים וחמישה עמודים אשר בכל אחד מהם למעלה מעשר ויזות המודבקות בצפיפות), בשל היותו סוחר.

בסוף גם החלפנו מטבעות, אני נתתי לו שקל והוא נתן לי כסף קוריאני שווה ערך (בערך 200 וון) - ניקור...

כמעט ולא היו אנשים שאינם יפנים או קוריאנים על הספינה. למעט זוג ספרדי (מאזור ברצלונה), הייתי הזר היחידי. אני עוד אחזור לזוג מברצלונה בהמשך, אבל רק אספר שדיברתי איתם מעט בבוקר (כי בכל זאת, היה לי הרבה זמן בין שיחת הנפש עם היפני ועד הירידה מהספינה) ה-10 באוקטובר, כאשר המתנו בספינה עד היציאה וגם לאחר מכן, כאשר עברנו יחדיו את ביקורת הדרכונים, החלפנו ביחד כסף (משום מה הם החליטו להסתובב עם דולרים אמריקנים ולא עם יורו, המטבע הסחיר בספרד - מוזר) וביקרנו יחדיו בדוכן המידע על קוריאה (שכן להם היה מדריך טיול עתיק בספרדית ולי היה מדריך רק על סיאול ולא על שאר המקומות בקוריאה). הם נסעו להם לאזור אחד של המדינה, אני נסעתי לאזור אחד וכאן דרכנו נפרדו.

החוויה הקוריאנית שלי הייתה מאוד רטובה...

הגשם לא פסק לרדת ביום בו הגעתי. הסתובבתי לי ברחובותיה הרטובים של בוסאן, מהר מאוד ירדתי לרכבת התחתית שהיא, אני מוכרח לציין נקייה ויעילה (ומכילה רק שני קווים, דבר המפשט מאוד את הנסיעה בעיר, בניגוד לכמה מקומות אחרים בעולם). אני זוכר היטב שישבה מולי נערה קוריאנית שהיו לה נעליים בדיוק כמו שלי. במשך כמה דקות תהיתי - "לדבר איתה על זה, או לא לדבר". בסוף היא הלכה. לעולם לא נדבר על זה.

אז כמה מילים על התרשמותי הראשונית מקוריאה הדרומית, מעבר לעובדה שירד המון גשם ומזג האוויר היה קריר (דבר שמאוד נהניתי ממנו אגב), היא שמדובר ב"יפן לעניים". אם אתם מאוד רוצים לבקר ביפן, אבל מעוניינים לחסוך כסף - טוסו ל-INCHEON, נמל התעופה של סיאול ולא ל-NARITA, נמל התעופה של טוקיו (אני אגב לא הייתי בשניהם, את לשתי המדינות הגעתי ומשתיהן עזבתי בדרך הים).

והעובדה שמדובר ביפן לעניים, אינה אומרת בהכרח שמדובר בחוויה דומה במחיר זול יותר...

כי מה לעשות, באופן כללי, מצאתי את האנשים בקוריאה חביבים קצת פחות (כלומר הם נחמדים, אבל לא מצאתי אנשים שליוו אותי שעה רק כדי למצוא איזה מקום, אלא פשוט הסבירו לי לאן ללכת) ואת המדינה הרבה פחות פתוחה לעולם, אלא יותר מרוכזת בעצמה.

הכוונה כמובן, מעבר להדגשת "התרבות הקוריאנית בת אלפי השנים" (גם כשלמעשה לא הייתה קוריאה, אלא פרובינציה סינית בשם קוריאה), הדגשת מסכנותם (גם לפני מאות שנים) אל מול הכובש היפני, הצגת קוריאה במפות כמדינה אחת המשתרעת על פני כל חצי האי הקוריאני (ובירתה כמובן סיאול) ועוד שלל גימיקים פוליטיים שנועדו להאדיר את דרום קוריאה ולהכפיש את כל שאינו דרום קוריאני, היא שפשוט כל דבר (כמעט) בקוריאה הוא קוריאני...

הכל. המכוניות על הכביש, רובן ככולן מתוצרת קוריאה (בשבוע ראיתי פחות מעשר מכוניות שאינן מתוצרת קוריאה - אירופאיות ויש לי חשש שגם הן מורכבות בקוריאה), בתי הכלבו (כן היונדאי זה גם בית כלבו), תחנות הדלק (כן, LG זו גם רשת תחנות דלק) ועוד שלל דברים. מה שבארץ אנחנו מגלים כחברת מכוניות המתחרה ביפניות או כחברת אלקטרוניקה המתחרה בסוני, הוא למעשה תאגידי ענק. כל קונצרן שולט בכל דבר בקוריאה כמעט ולקוריאנים טוב עם זה.

האם זה באמת טוב?

רק דוגמא אחת אביא, היא שנגן ה-MP3 הפופולארי בקוריאה הוא IRIVER. קשה עד בלתי אפשרי למצוא בקוריאה את הנגן של חברת אפל האמריקנית. לכאורה כאמור זה נפלא - קנה תוצרת מקומית שהיא זולה יותר. בפועל, הואיל ולא קיימת לנגן תחרות של ממש, המחיר של הנגן גבוה בלמעלה מ-50 דולר (למשל הדגם H320 עלה בקוריאה 499,000 וון [כ-433 דולר] בעוד ביפן אפשר היה לרכוש את אותו מכשיר בדיוק [מכשיר קוריאני, תוצרת קוריאה כאמור] בכ-350 דולר). הסיבה פשוטה. ביפן קיימת למכשיר תחרות עם מכשירים יפנים, מכשירים אמריקנים ואחרים וכך, התחרות מורידה את המחיר. בקוריאה, זה לא עובד כך.

הכלכלה המקומית אולי מרוויחה, אבל האנשים הפשוטים בהחלט לא מרוויחים מכך.

מעבר לכך שהכל בקוריאה מאוד פטריוטי, שמתי לב להמון שיבושי לשון שניתן להבחין בהם בנקל כאשר משווים בין השמות הניתנים בישראל למוצרים קוריאנים, לבין הדרך בה מבטאים את שמם בקוריאה.

מכירים את חברת LG?

ובכן את שמה יש להגיד כ-אֶלְג' ולא אל ג'י

את יצרן הרכב KIA אתם מכירים?

שמו הוא קִיאָה ולא קָיַה. מה לעשות? שם שנשמע כמו הפרשות גוף לא מוכר טוב...

מכירים את חברת SK Telcom, אלו שמכשירים סלולאריים שלה משווקים ברשת בפלאפון?

מעבר לעובדה שבקוריאה היא לא שמשווקת מכשירים (לפחות לא כמות רצינית), אלא משווקת מכשירים של חברות אחרות, שם המותג שלה הוא SK.Y, ובפרסומות מבטאים זאת כמו המילה SKY - שמיים באנגלית.

(עוד על שבירת מיתוסים ניתן לקרוא בקטע שכתבתי כאשר הייתי בקוריאה)

ונחזור לתיאור כרונולגי משעמם של הטיול שלי...

ה-10 בספטמבר 2004, ירדתי מהספינה, החלפתי כסף. אני מניח שאם הייתי מחליף אך מעט יותר כסף, הייתי ודאי מיליונר. המטבע הקוריאני, כפי שהסברתי לפני כן, ה-וון, הוא חסר ערך כמעט, כך שכל קוריאני עובד יכול להתגאות בהיותו מיליונר.

מבוסאן, עיר הנמל הדרומית, לקחתי אוטובוס מערבה, אל קיונגג'ו (GYEONGJU). קיונגג'ו היה המקום היחיד שקוריאנים שפגשתי לפני כן (בסין) המליצו לי לבקר בו מלבד סיאול.

הנסיעה הייתה יפה. דרום קוריאה ארץ ירוקה, מלאה גבעות מוריקות. הגשם שירד כל הדרך, פשוט גרם לי לשכוח שאני מטייל במזרח אסיה ולחשוב על טיול שלוו במרכז אירופה. האוטובוסים בקוריאה די זולים ומאוד נוחים. כשאני אומר נוחים, אני מתכוון מעבר לטלוויזיה ולחגורות הבטיחות שיש בכל מושב, אני מתכוון למושבים שניתן להשעין לאחור ולהרים תמיכה לרגליים ולהגיע למצב של כמעט שכיבה, מבלי להפריע לסביבה. המון מרווח לרגליים ובקיצור, אני מתפלא שאף חברת הסעות בישראל לא מייבאת את הפלא הזה של היונדאי.

הגעתי ל-GYEONGJU, הגשם פסק לפרקי זמן קצרים בלבד ושוב חזר. את ארוחת הצהריים שלי אכלתי בתחנת האוטובוס המרכזית של העיר. הייתה זו ארוחתי הראשונה בקוריאה. על כן הראיתי לאישה החביבה במסעדה את הכיתוב שאני צמחוני בקוריאנית ובחרתי את אחד המאכלים שהיא הציעה לי לאכול מתוך המבחר (היה רק כיתוב, כך שלא הייתה חשיבות גדולה למה שאבחר, כי בלאו הכי אני וקוריאנית לא הולכים ביחד). בכ-3,000 וון (פחות משלושה דולר) זכיתי לפלטה ענקית של אורז עם מעל לחמישה סוגי ירקות מבושלים בכל מיני סגנונות, כמה סלטים קרין (בערך אותה מנה, רק לא מחוממת. אני לא חובב סלטים גדול בלשון המעטה, מצאתי אחד או שניים מהם טובים) ומים ממתקן המים המינרלים שהיה במסעדה (כמו בכל מסעדה בקוריאה, בה מגישים מים מסוננים או מים מינרלים ללא כל תוספת למחיר). במקום צ'ופסטיקס מעץ במבוק כבשאר המדינות במזרח אסיה, בקוריאה אוכלים עם מקלות אכילה עשויים מתכת. זה פוגע פחות בסביבה ומעל לכל, הופך את חווית האכילה במסעדה למזכירה ביקור אצל רופא שיניים, בכל פעם שאתה מקרב את שני מוטות המתכת לפה כדי לאכול...

אחרי ארוחת הצהריים מצאתי אכסניה זולה עם בעלים קצת מוזר שמתעסק בקליגרפיה (כיתוב סיני) אומנותית ובבוקר הוא עושה התעמלות בוקר בטקס שלם, ארוך ואיטי (אני צפיתי בזה בחיוך). במקום היו גם יפנים שבערב גם אכלתי איתם ארוחה. היה קצת לא נעים, כי בגללי נאלצנו לעבור בין כמה מסעדות, עד שמצאנו מסעדה שמגישה משהו אחר זולת גופות, אבל כשמצאנו כולנו היינו מרוצים והיה נחמד.

בכל מקרה, קצת לפני הארוחה, טיילתי לי בפארק TUMILI בו ישנן כעשרים גבעות מוריקות, שהן למעשה קברים של מלכים קוריאנים מהמאות השלישית עד השישית (קיונגג'ו הייתה בעבר עיר הבירה של קוריאה). באחד הקברים (הוא אחד מהשניים שפתוחים לקהל הרחב) נמצא ציור של סוס מעופף ולכן כל המקום מכונה Cheonmachong, או בעברית קבר הסוס המעופף.

לאחר הביקור בפארק והסבר פרטי שקיבלתי מאחד המדריכים בפארק (you are from Israel and Korea and Israel are good friends, so I do it for you special, even though usually I guide only groups), חזרתי לנוח מעט באכסניה, הלכתי לארוחה המדוברת עם היפנים ולאחר מכן הם חזרו לאכסניה, בזמן שאני יצאתי לטיול לילי לאגם מלאכותי ושלוש פגודות המוארות בחושך, מקום שנקרא Imhae Battlefront או בשם אחר Anapchi pond.

מקום חביב ביותר, בלילה כפי שאני מניח שהוא ביום. בגלל הגשם שלא חדל לרדת, הייתי פחות או יותר היחיד בפארק, מה שלא הפריע לי כלל להנות.

למחרת, ה-11 בספטמבר 2004, נסעתי למקדש Bulguksa הנמצא מרחק כחצי שעה נסיעה, בקצה השני של העיר (למעשה, אפר להגיד שמחוצה לה). מדובר למעשה בקומפלקס מקדשים ושתי פגודות אבן המשמשים אתר פולחן בודהיסטי שנבנה לפני כ-1,500 שנה.

לאחר מכן חזרתי לקיונגג'ו ומשם תפסתי אוטובוס (שוב ברמה גבוהה בהרבה מזו שמוכרת בארץ) לסיאול.

הדרך הייתה מוריקה גם כן, שוב גבעות והרים נמוכים מלאי ירוק ומזג האוויר גשום. אני באמת ממליץ למי שמבקר בקוריאה ליהנות מכל הירוק הזה.

כאשר הגעתי לסיאול, הגעתי בסוף לבית הארחה בו ישנתי בחדר המיועדים לעשרה אנשים, אבל הייתי היחיד, כך שבכל ערב גלשתי לי להנאתי באינטרנט (יכולתי לבחור איזה משני מחשבים שהיו שם. בקוריאה, הלינה בד"כ כוללת גם גלישה חופשית באינטרנט. מצד שני, שמיכות לא היו שם ובספטמבר כבר קר, כך שנאלצתי להדליק את החימום ולהתכסות במגבת), אחרי שכחודשיים לא עשיתי כן.

הדרך לחדר שלי, שהיה מרוחק מהמבנה המרכזי כחמש דקות הליכה בסמטאותיה שוקקות החיים של סיאול, הייתה רטובה להחריד.

למחרת, ה-12 בספטמבר, נראה היה כי הגשם שכח (מה שהסתבר כמוטעה, לאחר מספר שעות), אז הלכתי לארמון GYEONGBOKGUNG, קומפלקס ארמונות שניבנו ב-1395, נשרפו ב-1592 (ע"י, מי אם, לא היפנים), שוקמו ב-1868, נהרסו חלקית שוב ב-1910 (שוב, היפנים) וכן הלאה.

כפי שאתם רואים, היפנים היו פירומנים של ממש במדינות אותן כבשו. זו הסיבה שבכל מקום שתלכו במזרח אסיה, תשמעו מאנשים רבים שהם אינם אוהבים את היפנים.

לאחר הביקור בארמון, נכנסתי למוזיאון הפולקלור הקוריאני (שנמצא באותו מתחם אגב), שם בעיקר היו תערוכות לילדים, אבל בכל זאת, היו כמה פסלים מעניינים בגנים.

אחר כך, הלכתי למוזיאון הלאומי הקוריאני (Korean National museum), שם צפיתי בתערוכת קשרים (קשר בחבל) קוריאני מסורתיים (זה הרבה יותר מלהיב ממה שזה נשמע), למדתי על ההיסטוריה של קוריאה (כאמור מאוד מגמתית - האומה הקוריאנית המאוחדת תחת הדרום היא דבר בר קיימא, היפנים והסינים היו רעים ורק הקוריאנים המסכנים לחמו בגבורה) וצפיתי בתצוגת מסכות קוריאניות מרשימות. אפילו קניתי רפליקה של אחת מהן ושלחתי לאחותי בתור מתנה.

מהמוזיאון נסעתי לשוק Namdaemun, שוק שבעיקר מוכרים בו בגדים (קיוויתי למצוא תיק במקום זה שהחל להיקרע לי, אך לשווא). משם המשכתי לשוק האלקטרוניקה הענק YONGSAN, שם היו המון מחשבים, טלפונים ניידים, נגני MP3 וכל דבר שחובבי אלקטרוניקה עשויים להזיל ריר בגללו.

לא הזלתי ריר. כפי שהגעתי למסקנה באקיהברה שבטוקיו, כנראה אני לא באמת חובב גאדג'טס אחרי הכל.

אח"כ הסתובבתי במספר בתי כלבו, אך לשווא, באף אחד מהם לא מצאתי תיק שיהלום אותי. לפחות קניתי לחם וגבינה צהובה וכך מצאתי עצמי בערב מול המחשב, מזיל דמעות בלי סוף (העצב והבכי היו מוטיבים שחזרו על עצמם בדרום קוריאה, אבל לא בגלל הטיול, אלא מסיבות אישיות) מול המחשב, תוך כדי אכילת לחם עם גבינה צהובה. איזה בילוי!

למחרת, ה-13 בספטמבר 2004, הלכתי בבוקר לארמון קיסרי אחר (נראה לי שבשבועיים וחצי שהתחילו מהארמון הקיסרי בטוקיו והסתיימו בעיר האסור בבייג'ינג, ביקרתי ביותר ארמונות קיסריים מאשר קייזר פרנץ יוזף), Changgyeonggung שמו. שוב קומפלקס מבנים שנראים די דומים האחד לאחר. הפעם גם גנים בוטנים חביבים (אני לא חובב גנים בוטנים נלהב, אבל אלו היו קטנים ולא מעיקים) ולאחר מכן חציתי את הכביש (בגשר המחבר שני מתחמי ארמונות) לארמון Jongmyo.

משם הלכתי ל"כפר המסורתי של Namsangol", שגם הוא קומפלקס ארמונות שאכלסו קיסרים קוריאנים בתקופות שונות. בחיי, אני מניח שגם הקורא הממוצע עשוי לקבל את התחושה המוטעית, כפי שאני קיבלתי, כי קוריאה היא בעצם אסופה של ארמונות קיסריים ולא מדינה...

טיילתי בין המבנים, צילמתי ילדים קוריאנים קטנים משתעשעים בכל מיני משחקים, ולאחר מכן הלכתי לאתר קפסולת הזמן, קפסולה שנקברה בקרקע ב-1994 ותפתח רק 400 שנים לאחר מכן. בתוך הקפסולה, כל מיני חפצים המאפיינים את התקופה בה נקברו. אני מניח שזה ייראה מוזר ביום בו יפתחו את זה - יום חגיגות אלף השנים להפיכת סיאול לבירתה של קוריאה.

מאוחר יותר, נסעתי אל משרדי חברת הספנות בה קניתי כרטיס הפלגה בחזרה לסין - לדליאן ובערב, כחלק מהיות הטיול הזה חופשה, נסעתי אל COEX, קניון ענק עם המון בתי קולנוע איכותיים (מצטער, הסינמה סיטי עלוב בהשוואה לזה) וכל מיני חנויות. למשל ראיתי חנות שמוכרת פאזלים, אז קניתי אחד לאנה, כי אני יודע שהיא אוהבת פאזלים.

צפיתי בסרט Mean girls שהיה סרט מטופש וחביב - בדיוק הבידור הזול לו הייתי זקוק. מה שהיה נחמד, היה לראות את הפרסומות בקוריאנית, לכל מיני מוצרים שלעולם לא אוכל לרכוש (כל מיני סלולארי חסרי ערך עבורי) ואת ההיגוי הקוריאני לשמות מוצרים וחברות מקומיות. חוץ מזה, בשונה מישראל, בקוריאה כתוביות התרגום לקוריאנית נמצא בצדו הימני של הסרט, כאשר הכתוביות נקראות מלמעלה למטה (אפילו בסין הם מכניסים את הכותרות משמאל לימין בתחתית המסך). זה היה מעניין.

לאחר הסרט אכלתי תפוח או שניים שקניתי לפני כן. יותר מאוחר הבנתי שהיה מדובר בראש השנה ואני בכלל לא הייתי מודע לזה. אירוני משהו.

יום המחרת, ה-14 בספטמבר היה יום שהיה אמור להיות מוקדש לביקור ב-DMZ, האזור המפורז בין צפון קוריאה לדרומה.

חיכיתי די הרבה זמן מאז שביקרתי שם עד כתיבת שורות אלה ובינתיים צפון קוריאה הספיקה להכריז שיש ברשותה נשק גרעיני, מה שבוודאי מרטיט לב או שניים בדרום ואני יכול להבין אותם...

באזור ה-DMZ, התגלו עד היום 4 מנהרות שנחפרו על ידי צבא צפון קוריאה. המנהרות נועדו על מנת להעביר כוחות ונשק מהצפון לדרום, על מנת לפתוח במתקפת פתע.

ואם התגלו 4 מנהרות, קיים סיכוי שנחפרו כמה שטרם גילו, הרי מדובר במלאכה מסובכת שנעשית בד"כ על ידי משתפי פעולה מן המצד השני.

ואם כבר בסוגיית צפון קוריאה מול דרום קוריאה עסקינן, הנה מספר נתונים שקיבלתי בעודי מסייר ב-DMZ. בדרום קוריאה היו מוצבים עד שנת 2004, כ-37,000 חיילים אמריקנים. 4,000 חיילים הועברו לעיראק (כחלק מהמלחמה שנגמרה מזמן, אך עדיין נמשכת) ובשנה הקרובה צפויים לעזוב כ-12,000 חיילים נוספים. הנטישה האמריקנית (בעקבות מחסור בתקציב וכוח אדם), הביאה למצב שחלק מהבסיסים באזור ננטשו, או הועברו לידיים דרום קוריאניות.

ונחזור לביקור שערכתי, בבוקר של אותו היום, יצאתי מהאכסניה מוקדם בבוקר, כי חשבתי שיאספו אותי ב-7 משגרירות פולין בסיאול. אולם הייתה אי-הבנה והתברר שהחבר'ה שהיו אמורים לאסוף אותי, באו לבית ההארחה בו התארחתי. הם חיכו וחיכו, אני חיכיתי וחיכיתי ולבסוף כל אחד מאיתנו התייאש, הם נסעו צפונה ואני התקשרתי אליהם, על מנת שאי ההבנה תתגלה...

אבל מישהו כבר אמר פעם - הכל לטובה (ומיד תבינו למה).

אמרו לי להצטרף לסיור השני של אותו יום, בשעה 12 (סיור שעולה קצת יותר, אבל מן הסתם קיבלתי במחיר של הבוקר). בינתיים הלכתי לטייל באזור הבית הכחול (הגרסה הקוריאנית לבית הלבן - משכנו של נשיא דרום קוריאה שהוא מקום מאוד מאובטח מאז ניסיון ההתנקשות בנשיא הקוריאני על ידי לוחמים מהצפון שחדרו לשם). טיילתי בכמה פארקים ולבסוף בשעה 12 הגעתי לאזור בית העירייה, שם התבקשתי להמתין להסעה ושם אכן היא הייתה.

כאשר עליתי לרכב, הופתעתי לגלות ברכב ישב הזוג הספרדי שפגשתי מספר ימים לפני כן בספינה בבוסאן. זה היה כל כך נחמד!

נוסף עליהם, היה גם זוג מקליפורניה, אשר ההורים של הבת מישראל וכך יכולתי לדבר עברית, למרות שלצורך נוחות שאר חברי הקבוצה דיברתי באנגלית. אגב ישראלים, הסתבר בסוף שהסבא של הבחור הספרדי הוא יהודי, מה שגרם לי להמליץ לו לבוא לישראל, לקבל מענק קליטה כדי לדפוק את המערכת ולחזור לגור בברצלונה.

כאמור הנסיעה שלנו הייתה צפונה מסיאול, לגבול עם אחת המדינות הקומוניסטיות היחידות שנותרו - ארצו של קים ג'ונג איל - "הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה" (Yeah, right).

אחד הדברים שקל להבחין בהם בסיור, הוא היותו מאוד תיירותי. רבים הם התלמידים הקוריאנים שבאים לסייר במנהרה (מנהרה מספר 3 [המספר נקבע על פי סדר הגילוי הכרונולוגי]) הפתוחה לקהל הרחב (כולם צועקים Hello, nice to meet you), שהיא נוחה וידידותית לתייר המצוי. הוקם מרכז מבקרים, אוטובוסים מיוחדים מסיעים את התיירים ותוך כדי הסיור תעמולה דרום קוריאנית מושמעת ללא הפסק.

כן, הבנו, הצפון-קוריאנים הם עם נפלא תחת משטר של טיראן אכזר. כן, הדרום קוריאנים נדיבים ומספקים לצפון 9 משאיות אורז מידי יום. כן, הבנו, הצפון הורסים את הסביבה ולכן אין בגבעות שלהם עצים (הכל משמש לחימום), בעוד בדרום יש. כן, בצד הדרומי של האזור המפורז ישנם שני כפרים בהם באמת חיים אנשים (שבניגוד לשאר הקוריאנים, לא חלה על תושביהם חובת גיוס לשנתיים וחצי) בעוד הכפר בצד הצפוני הוא כפר לצורך תעמולה בלבד וכולי וכולי.

בחיי, זה מזכיר קצת את ההסברים שיש ברמת הגולן, נדמה לי במקום שנקרא הר בנטל, על כמה הסורים רעים ועל כך שאין כלום בקונטרה.

לאחר מכן, כאשר הייתי בסין ופגשתי במייקל, בחור קנדי המתנדב בפיונגיאנג, בירת הצפון, הבנתי שבניגוד לדרום המשמים בו אוסרים לצלם וכדומה, לטייל ב-DMZ מצפון לקו הרוחב המפורסם, הרבה יותר כיף והצפון-קוריאנים הרבה פחות מציקים.

בכל מקרה, אחזור לסיור שלנו, אחת מנקודות השיא הייתה תצפית על הכפר הצפון-קוריאני לדוגמא (ולהבחין בו בדגל שנמצא על התורן הכי גבוה בעולם [200 מטר] וגם בדגל השני הכי גבוה בעולם, שנמצא בכפר הדרום קוריאני [שהם מתעקשים כאמור שהוא כפר אמיתי, חי, נושם ומתפקד] וגובהו 105 מטרים). הבעיה היא שאסור היה לצלם מעבר לאיזה קו צילום שלא ניתן לראות ממנו דבר.

ניצלתי את העובדה שמדובר באזור מפורז והחיילים בו שומרים ללא נשק. הרי מה יעשו לי? ירימו עלי את הקול? (כן, אני יודע, זה נשמע ישראלי, אבל עשיתי את זה אחרי שהספרדים והאמריקנים עשו אותו דבר).

אחרי הסיור ב-DMZ וגם באחד הכפרים שבו, נסענו למפעל לעיבוד אבן ה-Amethyst, אבן סגולה מדהימה (לדעתי). בחיי, הייתי קונה תכשיט יפה, לפחות להביא מתנה למישהו, אבל המחירים היו כ"כ יקרים (באופן אבסולוטי, כי יחסית למחירה של האבן עצמה, המקום נחשב די זול) ובמיוחד כאשר המחיר נקוב ב-WON, זה נראה מחיר בלתי נתפס!

בשלב הזה החלטנו ללכת חמשתנו (הזוג האמריקני, הזוג הספרדי ואני) לבלות. הפור נפל על מקום שאמריקנים היו בו יום קודם והוא מועדון-מסעדה-בר המשמש חיילים אמריקנים בעיקר. המקום היה נחמד - כמה שולחנות סנוקר (עם אמריקנים כהי עור, גדולי גוף ובגילופין לידם), מכונות מוזיקה שאפשר לבחור בהן שירים מוכרים, אווירה לא רעה ואפילו אוכל משובח (האמריקנים שגם הם צמחונים ואני הזמנו ווג'י בורגר, הספרדים הזמינו משהו שהיו לו אבא ואמא).

כולם מלבדי הזמינו משהו לשתות. רובם בירות (כחלק מה-HAPPY HOUR) והספרדייה יין אדום.

היא לא אהבה את היין והציעה לי לגימה, הואיל וכבר אז שמי כחובב יינות אדומים יצא למרחקים.

שתיתי שלוק קטן, אך גם אני לא אהבתי את היין במיוחד (חמצמץ יתר על המידה).

הנחתי את הכוס וכנראה שהיין הגרוע שיבש את יכולתי המוטורית, שכן לא הנחתי את הכוס כפי שצריך, הכוס נפלה, היין נשפך (לפחות כולנו שמחנו, כי הוא היה מגעיל) והכתים את בגדיו של האמריקאי שישב לידי וגם קצת את שלי.

ביום המחרת, ה-15 בספטמבר, ניצלתי את העובדה שהיום לפני כן היה יפה ובלתי גשום והחלטתי לעשות HIKING באחד הפארקים הנפלאים הסובבים את סיאול.

לקחתי רכבת לפארק Bukhansan וטיילתי לי במסלול שנקרא Dobongsan. טיפסתי על הררי גרניט בגובה של כ-800 מטר והשקפתי על סיאול.

הפארק היה די מלא בקבוצות של קוריאנים שיצאו לטייל, רובם מבוגרים, שכן היה יום חול והפארק עצמו משולט ומסומן בצורה כזו שנוח מאוד לטייל בו.

סייג אחד לכך, הוא שמרבית השילוט בקוריאנית ולעיתים רחוקות ניתן למצוא שילוט באנגלית.

זה הקשה קצת על ההתמצאות של בפארק, אבל בכל מקרה נהניתי והיה כיף.

ב-16 בספטמבר, יומי האחרון בקוריאה, קמתי בבוקר והלכתי למוזיאון ההיסטוריה של סיאול. המוזיאון היה מעניין בחלקו, אבל ברובו היה מוצגים שכבר ראיתי דומים להם במוזיאונים אחרים בסיאול. בכניסה לתערוכה הראשית, עמדה שומרת שנראתה מאוד נלהבת להסביר לי על ההיסטוריה של העיר כשראתה שאני קורא את השילוט המתאר את הרצף ההיסטורי של העיר. אני מוכרח לציין שבתחום ההיסטוריה של העיר, ההסבר שהיה כתוב על השלט היה טוב מההסבר שלה בעל פה, אבל לזכותה ייאמר כי היא יעצה לי ללכת לבקר בארמון סמוך הפתוח לקהל הרחב ללא תשלום.

עוד במוזיאון ההיסטוריה של העיר, זכיתי לראות תערוכת מפות עתיקות המציגות את קוריאה, אסיה והעולם מנקודות מבט שונות. מעניין לראות כיצד תפיסת העולם משתנה עם השנים וממקום למקום. הדרך בה האירופים תיארו את האזור, שונה מהדרך בה המקומיים תפשו את עצמם.

לאחר הביקור במוזיאון, כאמור הלכתי לארמון הסמוך. מרשים במיוחד הוא לא היה, אבל כל עוד היו לי כמה שעות "לבזבז" בסיאול והיה מדובר באתר חינם (ייאמר לזכות הקוריאנים, כי גם האתרים שעולים כסף, מאוד זולים ובד"כ הכניסה אליהם עולה פחות מעשרה שקלים, הואיל ולקוריאנים יש אינטרס להציג את תרבותם הייחודית [כמה עוד עמים אוכלים כלבים?] לעולם).

זהו, אחרי זמן קצר מצאתי עצמי ברכבת לנמל INCHEON (הנמל הימי, לא נמל התעופה), על מנת לקחת מעבורת לדליאן שבסין.

כיצד אני מסכם את הביקור בקוריאה?

היה נחמד, האנשים חביבים, הנופים נחמדים והתרבות מעניינת. הבעיה היחידה הייתה שביקרתי שם קצת לאחר יפן וגם לפני ואחרי ביקור בסין, כך שהייחוד קצת נפגם והעובדה שכל הזמן ערכתי השוואות (לא הוגנות) עם יפן פגמה בהנאה שלי.

אני ממליץ לכם לבקר בקוריאה, ביקור קצר אם אתם מוצאים טיסה זולה ולא כחלק מטיול ארוך באזור, שכן במצב כזה, קוריאה, עם כל הייחוד שלה, עשויה לאכזב.

ועצה שימושית אחרונה, לאלו מכם שכן אוכלים בשר, כאשר את מזמינים לאכול HOT DOG, שימו לב שאתם מקבלים נקניקיה ולא כלב חריף...

ובכל מקרה תנסו לאכול קימצ'י (Gimchi), המאכל הלאומי הקוריאני...

ועד להמשך סיפור הטיול שלי בסין, שלום.

אלעד

קטעים נוספים שכתבתי על קוריאה במהלך הטיול

קוריאנית קשה שפה

מאיפה יש להם כ"כ הרבה גשם - טיול בסיאול

שבירת מיתוסים על קוריאה

לא רק יהודים עסוקים במספרים - קוריאה הממוספרת

וכעת, אתם מוזמנים להתרשם מחלק מהתמונות שצילמתי בקוריאה

גבעות/קברים בפארק טומילי בקיונגג'ו

 Anapchi pond - בטיול לילי

פגודת האבן המעניינת במקדש Bulguksa

ארמון GYEONGBOKGUNG וברקע הרי הגרניט היפהפיים של סיאול

פסלי 12 המזלות מחוץ למוזיאון לפולקלור קוריאני

עוד פסלים מחצר מוזיאון הפולקלור הקוריאני

ילדים קוריאנים משתעשעים בכפר המסורתי של Namsangol

אני על "גשר השלום" ב-DMZ

אישה משקיפה לעבר צפון קוריאה (בימין ניתן להבחין בדגל הדרום ובצד שמאל בדגל הצפון שהם הגבוהים בעולם)

קו התמונות - שימו לב לכמות המשקפות בתשלום

קרוב ניתן להבחין בדרום המיוער ומרחוק בצפון הקירח של חצי האי הקוריאני

תחנת הרכבת האחרונה בדרום קוריאה לכיוון פיונגיאנג (בירת הצפון). הקו לא פעיל עדיין

איש יושבת על עץ על רקע סיאול בפארק Bukhansan

עבדכם הנאמן ב-Bukhansan. שימו לב לאיש הפצפון בפינה השמאלית העליונה - הוא רחוק!