שלשום קראתי את המאמר הזה של יהונתן גפן (דורש רישום או לחילופין, העתיקו את הקישור, חפשו בגוגל, לחיצו על תוצאת החיפוש והגישה חופשית), בו הוא מבקר את גדעון לוי על המאמר הזה על שושלת משפחת דיין, היא משפחתו של גפן. בקצרה, לוי כתב שתולדות משפחת דיין משקפים את השינויים שחלו בישראל ובציונות, מתנועה רעיונית אידיאליסטית, דרך חברה מיליטריסטית כובשת, חברה מיוסרת וחולמת ועד חברה המתעסקת באישי באובססיביות. גפן מתח ביקורת על כך שמדובר בהכללה גסה (וזו הרי דרכה של השוואה. ישנם הבדלים) והתזמון שפגע במשפחה המתאבלת.
היום פרסם לוי מאמר נוסף בו הוא מסביר את דבריו. מתנצל על פגיעה אפשרית, אך לא חוזר בו מהרעיון הכללי שהוא נכון. הכל יפה ונכון, אך נקודה אחת במאמרו, פסקה לפני הסוף, נגעה בציפור נפשי והחלטתי לשלוח לגדעון לוי מכתב (אימייל). הנה הדברים שכתבתי לגדעון:
שלום גדעון
אני מרבה לקרוא את
מאמריך ולמרבה הצער אני מסכים כמעט עם כל מילה שנכתבת בהם (לא הייתי אומר
״הייתי חותם עליהם״ משום שאתה עושה זאת טוב שבעתיים ממני, אז הקרדיט אך ורק
לך). זה מצער לראות שעל אף שרוב הדברים שאתה כותב הם מבחינת קומון סנס, הם
מעוררים את חמתם של רבים המנסים לציירך כבוגד. אם מישהו בוגד בחברה
הישראלית, הרי אלו אותם המונים שבוגדים באנושיות. אני מניח שלאומניות היא
מגרעתם של אנשים שאין להם דבר אחר זולת לאומם להתגאות בו.
אציין שלא קראתי את המאמר המקורי לו הגיב יונתן גפן, עד אשר קראתי את
התגובה שלו וסקרן אותי לראות מה כתבת. הבנתי את דבריו כך שעיקר הביקורת שלו
היא על התזמון, כלומר כתבת על משפחת דיין בעוד המשפחה מתאבלת על מות בן
הדור השלישי. אני מניח כי אין לשפוט אנשים בשעת צערם, אך כמי שהתהדר בתואר
עיתונאי במשך מספר רב של עשורים, הייתי מצפה מגפן להבין את עניין התזמון,
בעיקר שעיקר פועלו העיתונאי היה כתיבת מאמרי דעה. מותם של אנשי ציבור הוא
הזמן להתייחס לפועלם ומורשתם.
אני מניח שאתה מבין את הדברים האלה, ודאי טוב
ממני, אם כי כמי שנמצא באופן מתמיד בעמדת מיעוט, תמיד טוב לשמוע שאינך לבד
במערכה. רציתי להעיר על מה שהוא לטעמי מעידה קלה בטקסט התגובה שכתבת לגפן.
כתבת:
איך אפשר להבין חברה שבורחת מעצמה, שאין לה
מושג לאן פניה, שמכחישה את עצמה לדעת; שחושבת שאם הכיבוש נמצא מעבר לחומה
הוא לא קיים; שטבעונות חשובה בה יותר מהכיבוש, וכמותה גם הנופשון והג'יפון.
לדעתי שתי הבעיות המרכזיות בישראל הן הכיבוש
והשתלטות הדת על המדינה. והן קשורות זו בזו. אין זה המקום לערוך ניתוח
מעמיק של הקשר בין השניים, אך לכיבוש הישראלי של השטחים אין צידוק אחר מאשר
זה הדתי. הטיעון הביטחוני, אם אי פעם היה כזה, התפוגג מזמן. גם היתרון
הכלכלי (המרושע) שאולי היה בהעסקת מאות אלפי פלסטינים נטולי זכויות התגמד
מזמן לעומת הנטל הכלכלי שהכיבוש הביא עמו.
חוסר ההפרדה בין דת למדינה, ההבדל בין לאום יהודי
המוגדר על פי דת בתעודת הזהות ללאום ישראלי המופיע בדרכון, מובילה לכך
שהמדינה היהודית לא יכולה לוותר כך על חבלי אבות מבלי להיות בקונפליקט
פנימי עם זהותה.
כמובן, הדת כשלעצמה אינה הבעיה, כפי שאתה מיטיב להבין. הוכחת זאת כאשר
הצהרת שאין בעיה עם חרדים שגרים בצפון תל אביב ועם כך אני מסכים. הבעיה היא
אותם רודפי שלמונים שעושים ממונם מהכיבוש תוך שימוש באצטלה דתית. הכסות
הדתית/לאומנית (כאמור, אחד הם) אינה רציונלית אך מקשה על רבים להתנגד לה.
גם על אלו הרואים עצמם חילוניים, כל עוד הם מגדירים עצמם כבני הלאום
היהודי.
כמו ביתר המקרים של ניצול אנושי, מדובר בבני אדם
(מעטים יחסית) שמנצלים בני אדם אחרים תוך הסתה של בני אדם אחרים שגם הם
מנוצלים. אם לתרגם את הלשון הכללית למקרה הפרטי של ישראל, המון יהודי
המנוצל על ידי אליטה קטנטנה משולהב לשנוא את ההמון הפלסטיני (גם כן משולהב
לשנוא את היהודים לא אחת על ידי אליטה נצלנית לא פחות). ההמון סובל, בזמן
שהאליטה חיה בנוחות יחסית. נראה שידו של ההמון הפלסטיני על העליונה בהכרה
בכך שהמנהיגות שלו מושחתת. הישראלים משוכנעים שהם חיים בדמוקרטיה, לא פחות.
עושה רושם שזו הסיבה שהחברה הפלסטינית פחות אלימה מזו היהודית בשנים
האחרונות.
הבטחתי מעידה בטקסט שכתבת וטרם התייחסתי אליה. אז
הנה. כתבת שהעובדה שעיסוק בטבעונות חשוב יותר מעיסוק בכיבוש מעיד על בריחה
מהמציאות. אני מבין שציינת זאת משום שמדובר בנושא שעלה לכותרות לאחרונה
ונהיה מקובל לדבר עליו יותר מאשר בעיות יסוד בחברה הישראלית. כמדומני השיח
בנושא עוסק לא מעט בפן הבריאותי של טבעונות ובכך אתה לא טועה בחושבך שמדובר
בנושא שחשיבותו שולית, כמו נופשון או ג׳יפון.
אך לפן הבריאותי שאולי מרבים להתעסק בו, ישנו פן
הומאני לא פחות. רבבות בעלי חיים מוצאים את מותם מידי יום בדרכם לצלחת
(במקרה הטוב) או פח האשפה (במקרה שכיח לא פחות). מאות אלפי בעלי חיים
נכלאים בתנאים לא אנושיים. חלקם עוברים התעללות של ממש, כפי שנחשף לא אחת.
אינני יודע אם אתה צמחוני או לא גדעון, אך
מהיכרות כמעט אינטימית עם מאמריך במרוצת למעלה מעשור אני סמוך ובטוח שגם אם
אתה אוכל בשר, אתה תהיה מבין הראשונים לתמוך בהקטנת ומניעת סבל מבעלי
החיים במידת האפשר, למשל על ידי שימוש בפרקטיקת שחיטה הומאנית ככל שניתן.
היה כבר מי שאמר שעבור בעלי החיים, כל יום הוא
טרבלינקה. יש בכך מן האמת, יש בכך מן הפרובוקציה (בכל זאת, הוא רצה למכור
את הספר). ובפרפרזה למשפט הנ״ל, עבור בעלי החיים, כל יום הוא כיבוש ואולי
אף גרוע מכך.
אני קורא לא מעט על הזוועות המתחוללות בשטחים הכבושים, בין אם פעולות
״תג מחיר״ ובין אם פשעי המלחמה המתבצעים על בסיס יומיומי על ידי חיילי הצבא
הישראלי. לבי עם הקורבנות הפלסטינים. בכל הזדמנות שיש לי, אני מספר על כך
לבני שיחי, במיוחד כאשר הם רואים בחיוב את ישראל ופועלה.
אך מספר ההרוגים הפלסטינים לא מתקרב למספר בעלי
החיים שנהרגים כדי לשמש כמזון. מרחב המחיה המצומק בו הישראלים מצפים ברשעות
מהפלסטינים לגור בו, גדול בהרבה מזה בו הפרה או התרנגולת המצויה חיה.
הפלסטינים נתונים לשרירות לבם של הישראלים בכל הקשור לעוצר שמוטל בחגי
ישראל, רשיונות עבודה ומעבר שניתנים ונלקחים כאילו היו מקל וגזר ולא חירות
יסודית המגיעה לכל בני האדם, אך בעלי חיים כה רבים נולדים במכלאה כדי למות
בשבי בגיל צעיר.
רצוני במכתב ארוך זה הוא להעמיד אותך על טעותך.
טבעונות, גם אם רבים מתעסקים בה מכל הסיבות הלא נכונות, איננה שוות ערך
לנופש. היא שוות ערך לחופש, במובן החשוב של המילה, החירות של יצור חי לא
להיות מעונה ולהירצח.
כבן אדם אתה בוחר באופן מובן להפנות מרצך לתנאיהם
של בני אדם, כפי שכישראלי עיקר פועלך הוא בצרות החברה הישראלית. אך אין זה
אומר שהטרגדיה שמלווה את חייהם של מאות אלפי יצורים חיים, גם אם אינכם
מאותו המין, איננה טרגדיה של ממש שאפשר לפטור בשורה אחת.
טבעונות לא פחות חשובה מהכיבוש. היא מקרה פרטי, מעט שונה, של אותה
בעיה. חוסר אכפתיות מהזולת שמשמשת בסיס לניצולו, גם במחיר הפיכת חייו לבלתי
נסבלים או במחיר חייו עצמם.
לא אכנה אותך
פושע שנאה. לא אדרוש התנצלות. פועלך חשוב ואני מניח שאתה מסכים עם רוב
הדברים שכתבתי ומדובר היה בפליטת מקלדת בהיסח הדעת או מחוסר זמן לתת דעתך
לנושא.
בכל מקרה, יישר כוח. המשך במלאכתך החשובה כמצפן של החברה הישראלית שמזמן איבדה את הצפון.
אלעד יאיר
עדכון:
גדעון לוי השיב למכתבי תוך כשעה וחצי ממכשיר הטלפון שלו. ואלו דבריו:
לאלעד יאיר, תודה רבה. האמת היא שאני מסכים למרבית דבריך. שוב תודה, גדעון לוי
קצר וקולע.
עדכון נוסף מיום שני:
גדעון השיב לי שוב, נראה שהפעם מהמחשב:
לאלעד שלום, תודה על דבריך. אינני צמחוני, רק בת זוגי, אבל אני מסכים לכל מה שכתבת. גדעון לוי
שוב, תגובה קצרה ולעניין. השבתי לו:
שוב שלום גדעון
תודה על שתי תגובותיך, מהטלפון אתמול וזאת מהיום.
אני
רואה בצמחונות/טבעונות בחירה אישית. אין לי דבר וחצי דבר נגד אנשים
שבוחרים אחרת, כל עוד הם לא תומכים בהתעללות בבעלי חיים לשם התעוללות (ורוב
רובם המכריע של האנשים לא).
מי שמצפה מכל האנשים לזנוח הרגלים שרכשו כמעט
מגיל 0 הוא תמים, במיוחד כאשר מרבית הסביבה מעודדת צריכת בשר, בין אם
בפרסום, בעובדה שהוא זמין וזול ונדרש מאמץ לא לצרוך בשר וכלה בהצגת הפן
הבריאותי לכאורה. זאת ועוד, בטבע חלק מבעלי החיים אוכלים אחרים, כך שמניעת
הסבל וההרג היא אידאל, מעין משיח שלעולם לא יבוא בלאו הכי (לא, אינני רואה
בצמחונות דת, לפחות עבורי. אם כי עושה רושם כי בחלק מהמקרים ישנם סממנים של
כתות עם גורו והמוני מומרים).
כפי שחזרתי ואמרתי, אנא המשך בעבודתך החשובה
בדיווח על העוולות המתחוללות בישראל ופלסטין על בסיס יומי. בעוד שנים,
אנשים ישובו אל מאמריך וכתבותיך, קול צלול וברור בתוך הקקופוניה, אחד הנרות
הבודדים באפלה.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
