בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפעמים צריך לקרוא כתבה די מטופשת (בגארדיאן במקרה הזה) כדי להבין זאת.

רפרפתי על הכתבה ״האם האינטרנט מלא והולך להיסגר״ (עדכון מה-17 באוגוסט: אני רואה שתרגמו את הכתבה לעברית ב״הארץ״, שזה יותר שירות תרגום של עיתונים מהעולם מאשר עיתון של ממש). היא הייתה די מטופשת, אז עברתי לחלק המעניין בכתבה, התגובות. קוראי הגארדיאן שנונים למדי ונוטים לשפוך אור על האירוניה בנכתב או להאיר על בעיות עובדתיות בכתבות. לשון אחר, אני מוצא את מנגנון התגובות של הגארדיאן, בו משתמשים נרשמים ותגובותיהם מפורסמות מיד יעיל למדי.

קורא אחד העתיק את הכותרת וענה במילה אחת: ״לא״.

אך מה שצד את תשומת לבי הייתה התגובה הזו. מסתבר שיש לתופעה הזו שם. Betteridge's Law. אם הכותרת של כתבה מנוסחת בלשון שאלה, באופן בלתי נמנע התשובה היא לא.

וכך, תגובה קצרה שהגעתי אליה במקרה העניקה שם למשהו שבאופן היוריסטי חשתי בו לאורך שנים ואלפי אם לא רבבות כתבות שקראתי. חוק בטרידג׳. לו רק הייתי מנסח זאת בעצמי, הרי זה מובן מאליו, אולי היה זה חוק על שמי. אז זהו, בעזרת תגובה אחת קצרה ועניינית לכתבה מטופשת, לפתע נוצר שם לתופעה שהכרתי מזה שנים וכפי הנראה מעולם לא עצרתי לתת עליה את הדעת.

ואם כבר עסקתי ברדידות הגארדיאן, עיתון שזוכה ליוקרה ומוניטין, מדור הטכנולוגיה של העיתון גרוע למדי. ולמרבה הצער אני מרבה לגלוש אליו, לפחות עד עתה. במיוחד כותב אחד, צ׳ארלס ארתור (Charles Arthus) שכתבותיו הן תת רמה. התגובות לכתבותיו מלמדות שהוא די משוחד לטובת מוצרי אפל. אם הוא יבקר, למשל, אייפון, הטלפון של אפל, ומכשיר אנדרואיד, הטלפון של גוגל או טלפון עם מערכת הפעלה חלונות של מיקרוסופט, המוצר של אפל לעולם יזכה להילה, תהילה וחמישה כוכבים, בעוד המכשירים האחרים יזכו לביקורת צוננת על אותן פונקציות עצמן. למשל מכשיר גדול של אפל הוא בדיוק בגודל הנכון, בעוד מכשירים מתחרים בגודל זהה גדולים ומסורבלים. כזה הוא צ׳ארלס.

אתמול פרסם צ׳ארלס כתבה, חסרת חשיבות אם להודות על האמת, על שעונים חכמים, נישה טכנולוגית שטרם המריאה (ואולי לא תמריא לעולם. אליבא דצ׳ארלס ארתור, התמונה תשתנה אם וכאשר חברת אפל תצטרף למשחק, ועל כך כאמור בפסקה לעיל). גם במקרה הזה רפרפתי ועברתי מהר לתגובות שיילמדוני טוב יותר על מה נכתב.

אציין שבכתבה הזכיר הכותב אחד, Jan Dawson, chief analyst at Jackdaw, כלומר ג׳אן דווסון, אנליסט ראשי בחברת ג׳קדואו.

בתגובה הזו לכתבה נכתב שג׳אן דווסון, לא זאת בלבד שהוא האנליסט הראשי בחברה, הוא למעשה האנליסט היחיד בחברה וכפי הנראה גם העובד היחיד בחברה.

קראתי את המשך השרשור, שם הכתב, צ'ארלס, מגיב ומצטדק ואומר שמדובר בביקורת אד הומינם, כלומר על האנשים שכותבים ומצוטטים ולא על הטיעונים שהם מציגים. למותר לציין שאני מצדד במגיב הראשון, לא בכתב הגארדיאן שמתבכיין על תקיפה אישית כפי שישראל מתבכיינת על אנטישמיות כל אימת שיש המעיזים לבקר את מדיניותה.

ערכתי חיפוש קצר והגעתי לעמוד הלינקדאין של הבחור המצוטט. הוא אכן משמש כאנליסט הראשי של החברה מזה עשרה חודשים. העמוד של החברה מראה בבירור שלחברה רק עובד אחד בלינקדאין. כלומר בהחלט מדובר היה ביצירת מצג שווא לפיו חברה רצינית ערכה ניתוח של מצב השעונים החכמים ולא סתם איזה בחור אחד עליו איש לא שמע.

לא אלאה את הקוראים בפרטי הדיון בתגובות לכתבה. מספר מגיבים מפנים את תשומת הלב לכך שהחברה לא ממש מספקת פרטים של ממש על מיקומה הפיזי, אי שם במדינת יוטה (אגב, ג׳אן ״עבד״ כמיסיונר במשך כשנתיים, כיאה למורמונים רבים. לא שיש בכך בעיה, אך זו נקודה מעניינת). לא ברור מי הם לקוחות החברה הפיקטיבית ומה היא עושה. בשלב מסויים, גם ג׳אן הגיב על מנת ״לטהר״ את שמו ושמה הטוב של החברה שלו, מבלי להבין שהבעיה היא לו בו, הוא בהחלט יכול להיות בחור על הכיפאק, אלא בעובדה שהגארדיאן יוצר רושם מוטעה בקרב הקוראים כאילו מדובר בפירמה ותיקה עם בעלי תפקידים רבים. כל ציוץ בטוויטר הופך באבחה אחת לידיעה עיתונאית המגובה בעבודת תחקיר רצינית כביכול. הרי רוב הקוראים לא טורחים לנבור במקורותיו של הכתב.

האמור לעיל הוא רק דוגמא אחת לבעייתיות הרבה בכתבות הגארדיאן. לזכות העיתון ייאמר שכתיבת כתבות בתחום התעשייה והעסקים מסובכת למדי.  מדינות מנפקות סטטיסטיקה (מהימנה על פי רוב), מקפידות על הפרדת רשויות ברמה זו או אחרת, כך שכתב יכול להסתמך על רשויות המדינה שמבקרות אחת את האחרת ולדווח על כך והן גם המטרה לחיצי ביקורת של גופים שונים כגון מפלגות, קבוצות לחץ, ארגוני המגזר השלישי וכו׳. לכן קל (יחסית) להיות כתב מדיני או כזה המבקר את רשויות השלטון. לעומת זאת, חברות פרטיות שומרות על סודות מסחריים, יוצרות עמימות באשר לפעילותן העסקית ומעסיקות מנגנוני שיווק ושכנוע ענפים, טובים בהרבה ממדיניות ההסברה של מדינות, נגיד ישראל.

כן, לעיתים ויכוחים מסחריים מוצאים את דרכם אל כתלי בתי משפט. על פי רוב בדיונים משעממים וטכניים שלא זוכים לסיקור עיתונאי. אך על פי רוב, כתבות בנושאי טכנולוגיה ועסקים מעבירות לקוראים דיווחים היישר ממחלקת השיווק של החברות, קומוניקטים משכותבים (במקרה טוב) ואולי ביקורת מוצר. המסדרונות האפלים של העולם העסקי נותרים אפלים, בניגוד למסדרונות הציבוריים של המגזר הציבורי, שם, לפחות בחלק מהמקרים, העיתונות נוברת.

הגארדיאן, למרבה האכזבה, הוא עיתון גרוע. לפחות הוא לא העיתון הרציני שפעם דמיינתי. את ״הארץ״ הפסקתי לקרוא, למעט מאמרי הדעה של חלק מצומצם מהכותבים. גם הקריאה בגארדיאן איננה ענוגה ומזה זמן צומצמה לרפרוף על כותרות מדורי הטכנולוגיה והמדע.

את עיקר המידע שלי אני שואב מהאקונומיסט בימים אלה. אמנם לא מדובר בעיתון מושלם, גם בו ישנן בעיות ואי דיוקים. אך הם מתגמדים לעומת מקורות מידע אחרים ובאופן כללי איכות התוכן בשבועון הזה עולה על כל האחרים. אינני משלם על מדורי ספורט מיותרים ופרסום צהוב על כל מיני סלבריטאים אודותם לא שמעתי מימיי. העיתון מדווח על התפחויות חשובות ברחבי העולם, מסביר אותן בצורה נהירה ולא רואה עצמו מייצג לאום זה או אחר, אם כי הוא נכתב בעיקרו על ידי אנגלופונים היושבים בלונדון.

אז זהו. למדנו מעט על כותרות פיקנטיות ועוד קצת על פרקטיות עיתונאיות בעייתיות.

אגב, תוך קריאה של הדברים שכתבתי לעיל שמתי לב למשהו מעניין. כתבתי "הגארדיאן עומד להיסגר" ומיד אח"כ "האינטרנט מלא והולך להיסגר". עמידה והליכה הן שתי פעולות שונות למדי, זאת יסכים כל בר דעת. אדם עומד במקום, אך הולך ממקום למקום, כך שמדובר בפעולות הפוכות למדי. ואף על פי כן, אם משהו עומד לקרות או הולך לקרות, זה בדיוק אותו הדבר. נקודה מעניינת למחשבה. כנראה שמה שחשוב הוא מה שקורה, לא אם הוא נשאר במקום או עובר לאנשהו.

ועד לפעם הבאה, שלום.

אלעד