בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי את הכתבה הזו מהגליון הקרוב של האקונומיסט על מצבו של ראש הממשלה דיוויד קמרון והמפלגה השמרנית. לקראת סוף הכתבה צדה את עיני הידיעה על מעברו של דאגלס קארוול (Douglas Carswell), חבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית (Conservatives או Tories), למפלגת העצמאות הבריטית (UK Independence Party או UKIP). עוד על כך בכתבה הזו ב-BBC.

לא מתחשק לי בשלב זה להיכנס לנבכי הפוליטיקה הבריטית. אינני חובב המפלגה השמרנית ובטח לא UKIP הפופוליסטית לימינה. מה שריתק אותי, דבר שהוא די מובן מאליו בפוליטיקה הבריטית (שגם היא מלאה בשחיתות ותככים ומהווה תחום עיסוק לשרלטנים רבים), הוא מה שעשה קארוול מרגע שהעביר את נאמנותו למפלגה מתחרה.

הוא התפטר ממשרתו בבית הנבחרים האנגלי.

שיטת הבחירות הרובית-אזורית בבריטניה מכתיבה שמרגע שחבר פרלמנט מתפטר תתקיימנה בחירות על המושב שהתפנה באזור הבחירה שלו (בחירות המכונות By-Election). בכוונתו של דאגלס קארוול להתמודד בבחירות הללו וכפי הנראה הוא ייזכה שוב באמון הנבחרים וישוב לווסטמינסטר, הפעם כנציגה של מפלגת העצמאות הבריטית.

אני בהחלט מבין את המהלך. הבחירות בבריטניה אמנם אישיות, כלומר הבוחרים נתנו אמון לנבחר עצמו ולא למפלגה ועל פי היגיון זה זכותו לשנות עמדתו ולתמוך במפלגה Y במקום מפלגה X. אולם כאשר נבחר הציג עצמו קארוול לקהל בוחריו כשמרן, תומך של מצע מסויים ורעיונות מסויימים ומרגע שזה השתנה הוא חש חובה לזכות באמון מחודש של שולחיו, בין אם הייתה זו תחושה כנה של הגינות או שיקול פוליטי ציני וקר לפיו בוחרים שיחושו נבגדים לא יצביעו עבורו שוב בבחירות הבאות ולכן עליו להציג עצמו כמי ששינה את עמדתו ולכן הוא מחפש את הסכמת הציבור מחדש. כה הגיוני, כה פשוט וכה בריטי.

ומה בישראל? הו, זה בחיים לא היה קורה. המונח כלנתריזם, כלומר מעבר מסיעה לסיעה בעבור טובות הנאה, מקורו בשנות החמישים של המאה הקודמת. ומאז לא חל שיפור במצבה של המערכת הפוליטית הישראלית, אלא להיפך. הדוגמאות כה רבות שאם אביא אחת ייגרם לעשרות דוגמאות אחרות עוול נורא. אז הנה רק קישור לאזכור קצר של חבר כנסת אחד לשעבר, יורם מרציאנו שמו, שבנאום השבעתו לכנסת כנבחר מטעם מפלגת העבודה הודיע על תמיכתו במפלגת הליכוד. כך!

בישראל חברי כנסת לא נבחרים בשל היותם עצמם. הבחירות בישראל הן רשימתיות, כלומר המצביעים בוחרים ברשימה שמפלגה מציגה כעסקת חבילה ואין להם שליטה על דמות הנציגים ברשימה, אלא אם הם חברי המפלגה וגם זה לא בכל המפלגות (ע״ע ש״ס, יש עתיד וכו׳). כלומר אם תציבו חמור במקום ריאלי באחת הרשימות של המפלגות הגדולות לכנסת, החמור ייבחר (ואגב כך יישפר את איכות החומר האנושי בכנסת ישראל, אך זה עניין לדיון נפרד). לשון אחר, אם חבר כנסת נבחר מטעם מפלגה X, למשל העבודה, עובר לפתע למפלגת Y המתחרה, נגיד הליכוד, זו בגידה ברצון הבוחרים, שוד לאור היום, הונאה, רמאות, מעשה נוכלות. לא פחות.

כמובן, לחברי הכנסת שמורה הזכות למצפון והשקפת עולם, זכות שכה מעטים עושים בה שימוש למרבה הצער. הם רשאים לשנות עמדתם, להחליף נאמנותם ולעבור ממפלגה למפלגה משבוע לשבוע. אך הואיל ואיש לא בוחר בהם באופן אישי, האין זה אך הוגן והגון להתפטר ולפנות מקום לנציג הבא שתומך במפלגה לה העניקו הבוחרים את הקול?

המובן מאליו בבריטניה הוא הבלתי נתפש בישראל. הסיבות לכך רבות ומגוונות. תרבות פוליטית של לקיחת אחריות ומתן דוגמא אישית וסגנון המקדש ענווה, הרעיון של יושרה (Integrity) ואחריותיות (תרגום נורא ל-שׁAccountability) ועוד כל מיני דברים שהופכים את בריטניה למקום נהדר לגור בו, גם אם כל מיני Fearmongers, מחרחרי פחד, מנסים לזרוע זרעי אימה ויספרו לכם איך בריטניה, כמו כל מקום ביקום שאינו ישראל כמובן, הפכה למקום נורא, במיוחד ליהודים, אך בקרוב כולם יבינו זאת.

לא יודע אם הטלוויזיה פה מצויינת. האנשים כאן בהחלט יותר אדיבים. והפוליטיקאים מגלים מעט יושרה ומידת התחשבות בקהל בוחריהם. וזה חשוב מאוד בדמוקרטיה ייצוגית.

כותב שורות אלה על רקע הפרלמנט הבריטי, דצמבר 2012