| 8/2003
פחות שבוע לחיות
הנה, עבר לו עוד שבוע מרגש ומלא עניין בחיי, מה שמותיר לי בדיוק שבוע אחד פחות לחיות.
לזמן יש תכונה כזו, שהוא תמיד מתקדם ולא ניתן להשיב את שחלף, שזו בהחלט אימרה נכונה שהחיים שלי התקצרו בשבוע בלי שהרגשתי כל שינוי.
אולם מספיק עם פילוסופיה והבה נעבור לאקטואליה.
כמה מילים על ספורט ופוליטיקה
בימים אלו מתקיימת אליפות העולם באתלטיקה.
אני יודע זאת כי אח שלי מרבה לצפות בזה, כך שגאשר אני עובר בסלון, אני רואה כל מיני אצנים, רצים, קופצים והודפים על מרקע הטלויזיה.
אתמול במקרה עברתי בסלון פעמיים, כאשר בפעם אחת השדר מאוד התלהב מאיזה איראני בריצת 800 מטרים, לפחות כאילו חזרנו לימי השאה ואיראן היא ידידתנו הטובה ביותר.
זה מזכיר לי שבאחת מאליפויות העולם או המשחקים האולימפים, המתאבק הישראלי, גוצ'ה צ'צ'שווילי (מקווה שאייתתי את שמו כהלכה), ניצח טכנית מתאבק איראני אשר סירב להתמודד מולו.
מדהים כיצד הספורט משקף את הלכי הרוח הפוליטים בעולם.
בשנת 1980, נערכה אולימפיאדה במוסקווה, אותה החרימו האמריקאים (ובעלי בריתם).
כאות הוקרה, החרימו הסובייטים את המשחקים האולימפים הבאים אשר נערכו ב-1984 בלוס אנג'לס.
הספורט הספורטאים הרבה פעמים מהווים אמצעים של פוליטיקאים להשיג את מטרותיהם, למשל אולימפיאדת ברלין אשר נערכה ב-1936, בה הספורטאים הגרמנים השיגו תוצאות לא רעות ועזרו להיטלר לפאר את התרבות הגרמנית לעומת התרבויות האחרות, הנחותות.
נוסף על כך, זה עזר להשיח את דעת הקהל הבינלאומית ממכונת המלחמה הגמנית אשר פעלה וגדלה מאחורי הקלעים.
וכמובן, גם ארגונים בינלאומיים רואים בספורט דרך מצויינת בפגיעה במורל, ושוב נשאב את הדוגמא מגרמניה, הפעם 36 שנים מאוחר יותר, במינכן 1972, שם ארגון ספטמבר השחור רצח 11 ספורטאים ישראלים, כנקמה על צעדיה הפוליטים של ישראל כמה שנים לפני כן בירדן, שתמכה בבית המלוכה ההאשמי, כנגד ארגונים פלשתינאים.
ויש עוד אינספור דוגמאות אשר מראות את הקשר ההדוק בין ספורט לפוליטיקה ורק אציין בתור נקודה למחשבה את תפקיד "שר הספורט", שהוא איש פוליטי אשר אחראי על הקצאת משאבים לספורט.
כמה מילים על ספורט ופמיניזם
כפי שאמרת, יצא לי לעבור בסלון פעמיים כאשר אח שלי ישב ובהה במרקע, הפעם השניה הייתה כאשר מיידת פטיש סינית השליכה את הכדור המחובר לשרשרת (אין לי מושג למה זה מכונה פטיש, אי אפשר לדפוק עם זה ולו מסמר אחד לישועה) בזוית לא נכונה והכדור נבלם ע"י רשת הבטיחות, זו שתמיד תהיתי מדוע שמים אותה במשחקים של מקצוענים וכעת אני מבין מדוע.
ובכן, יודע שהישיגהן של נשים באתלטיקה, נופלים בד"כ על אלו של הגברים (ובד"כ עולות ל אלו של הספורטאים הישראלים, אבל זו כבר נקודה אחרת), בעיקר בשל הבדלים פיזים בין נשים לגברים.
התנועה הפמיניסטית חרטה על דגלה את הרצון לשיוויון בין גברים לנשים, בכל התחומים, בין היתר גובה השכר, שיוויון הזדמנויות בעבודה ועוד שלל דברים אשר כיום נשים מופלות בהן לעומת גברים.
נשאלת השאלה מדוע להפריד בין גברים לנשים בתחרויות ספורט, האין זה מנציח את ההפליה?
לפני כמאה שנים קבע בית משפט בדרום ארה"ב שמותר להפריד בין שחורים ללבנים (separate but equal), בתנאי שודאגים שגם לשחורים וגם ללבנים, כך למשל, אם מוקם בעיר מסויימת בית ספר רק ללבנים, חובה להקים גם בית ספר לשחורים, אולם אין מניעה למנוע מהשחורים ללמוד בבית הספר של הלבנים.
כך הונצחה ההפליה בין השחורים ללבנים בארה"ב במשך עשרות שנים, בטיעון של שיוויון עם הפרדה.
נשאלת השאלה, מה ההבדל בין ההפרדה של השחורים בארה"ב לבין הנשים בספורט.
כמובן, שכאן תעלה הטענה, כי קיימים הבדלים פיזים בין נשים לגברים, אשר בגינם נשים משיגות תוצאות נמוכות יותר בספורט, כך שאם לא תתקיים ההפרדה בין גברים לנשים, הנשים תדחקנ לפינה, משום שהשיגיהן יהיו נמוכים ביחס להשגי הגברים.
זו נקודה מאוד מעניינת, לפיה הפמיניזם מנסה לדאוג לשיוויון בין המינים ואף דחיקת הגברים מעמדות כוח בתחומים מסויימים ומצד שני בנושאים אחרים הוא מעוניין להדגיש את ההבדלים בין נשים וגברים, כמו בספורט (ויש גם גישה פמיניסטית הטוענת שלמשל אין טעם שנשים ישרתו בצבא, מפני שמדובר בהמצאה גברית ולכן על הנשים לא להיות חלק מהעולם הגברי הזה, אבל על כך לא ארחיב את הדיבור בפעם זו).
וירוסים (של מחשבים ולא של בני אדם)
לאחרונה, לא עובר יום, בו אני לא מקבל דואר זבל אליו מצורף קובץ "מפתה" (עם שמות כמו "הפרטים שלך", "מה שביקשת ממני" וכדומה) אשר מכיל "וירוס מסוכן".
הואיל וזה קורה בתדירות גבוהה, ולא פוסח גם על האי מייל שלי ביאהו וגם על זה בחברת האינטרנט, זה כבר מתחיל להרגיז.
הרעיון אשר עומד מאחורי וירוסים, הוא שמי שכתב אותם, בד"כ התגבר על איזה מכשול טכני שהוצב על ידי חברת האנטי-וירוס והחברות אשר מייצרות את האנטי וירוס יתגברו לאחר מכן עליו וחוזר חלילה.
כלומר, כותבי הוירוסים, פועלים עבור האתגר האישי במשחק מוחות נגד המפתחים של תוכנות הנגד.
אבל מה הטעם בלהפיץ וירוסים שכבר הצליחו להתגבר עליהם?
מה הטעם בלשלוח קבצים אשר אומרים "אוצר חבוי בפנים" שאף אחד בלאו הכי לא יפתח לעולם?
הרי אף אחד לא פותח קובץ ששמו "פרטים בפנים" ואם כן אז מגיע לו שיידבק בוירוס.
אז למה לשלוח את הוירוסים הללו מלכתחילה?
הרי בלאו הכי נורטון (או כל אנטי-וירוס אחר) מגלה את הקובץ הנגוע עוד לפני שהוא נפתח.
יש בעולם הזה כל כך הרבה אנשים זדונים, שכל מה שמעניין אותם בחיים זה איך להרוס ולקלקל לאחרים.
אולי היה רצוי לו היו מנהיגים באינטרנט את חוקי השריעה (חוקי האיסלאם) וכל מי שמפיץ וירוס, יהיה דינו כריתת היד הימנית, כך כולם יראו וייראו וכמובן, הוא יתקתק הרבה יותר לאט בכתיבת הוירוס הבא...
אני בשוק טוטאלי (מוות של חבר)!
כרגע, תוך כדי כתיבת הפוסט הנוכחי ושיחה עם חניכה שלי לשעבר בתנועה ב-ICQ על הטיסה הקרובה שלה לפולין, הצעתי לה לבוא לראות את אלבום התמונות שלי מהמשלחת לפולין.
היא אמרה לי שהיא כבר עיינה באלבום התמונות של בן דוד שלה ז"ל, אז היא מוותרת על ההצעה.
הואיל וכאשר הייתי בכיתות י"א וי"ב, הייתי בקשר עם אחד מבני הדודים שלה, התעניינתי באיזה בן דוד מדובר והתשובה שהגיעה הייתה שמדובר בבן הדוד אשר למד שיכבה מתחתי בבית ספר והיה בכיתה של כמה מחבריי באותה תקופה וכך הכרנו.
עדו 1982-2002
עדו, אותו בחור ממושקף אשר שיחקתי איתו כדורסל בשמו"ץ מידי פעם, אותו נער אשר כאשר נשבר לי הדיסק של בון ג'ובי, צרב לי אותו מחבר אחר (באותה תקופה צורבים היו דבר נדיר). עדו אשר היה לו מספר טלפון ממש מגניב שמשפחתו קיבלה בשל קשרים בבזק. אותו עדו אשר בהיותו כבן 15 הכין אתר על חייזרים ועב"מים.
עדו לא איתנו עוד, כבר כתשעה חודשים, ורק היום זה נודע לי.
הייתי בשוק, הייתי המום שזה נודע לי.
זה נראה לי מאוד מוזר, שאנשים בגיל כל כך צעיר מתים. לעדו היה לוקמיה (סרטן הדם), אשר התגלה בזמן שהוא שירת בצבא ולאחר כשנה וחצי המחלה הכריעה אותו.
היו עוד אנשים שהכרתי בגילי ונפטרו, כאשר הייתי בכיתה י', חברה לכיתה נפטרה מסרטן, כאשר הייתי בצבא, נודע לי שאחד שלמד איתי ביסודי נהרג בהתקפת מחבלים על מחסום בו הוא היה מוצב.
כל פעם שאני שומע על מוות של אנשים מוכרים בני גילי, אני נמצא במצב מוזר. מצד אחד ברור שהמוות תופס את כולם בשלב זה או אחר, המוות תופס אנשים רבים ברחבי העולם בכל רגע נתון, אבל בכל זאת, כאשר זה קרוב, כאשר זה אנשים שאתה מכיר, כאשר מדובר בחברים (גם אם מדובר בחברים מהעבר), כאשר מדובר באנשים בני גילך, זה שונה, אתה מקבל פרספקטיבה קצת שונה על החיים.
בכל אופן, אני חושב שמתאים לצטט מספר שורות משיר של עלי מוהר בביצוע יהודה פוליקר, לזכרו של עדו :
"מה עושים עם חבר שכמותך?
מה עושים עם מותך?
עם זכרון היותך
עם חבר שכמותך
שנשאר בן עשרים"
ואסיים המום וכואב עם הציטוט שהופיע בפרטים של עדו ב-ICQ, אשר כיום מופיעים בפרטים של בת דודתו:
Don't take life too serious, you will never escape it
alive anyway
Live your life with joy!
ת.נ.צ.ב.ה
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
