| 8/2003
סוף השבוע שהיה והחודש שיהיה
יום ראשון - יום ראשון ללימודים
הנה, יום ראשון, 31 בחודש אוגוסט 2003 הגיע.
היום הרבה מאוד ילדים התחילו את שנת הלימודים החדשה.
בד"כ, מתחילים בשנת הלימודים בראשון בספטמבר, כלומר מציינים את "האסון" של פתיחת שנת הלימודים, באותו יום, בו התרחש "אסון" אחר, בשנת 1939, עת פלשה גרמניה לפולין וכך החלה לה מלחמת העולם השניה.
אולם השנה, החליטו המורים שתמיד משום מה שובתים ביום הראשון ללימודים, להחזיר יום על השנה שעברה.
מדובר במעשה די אווילי, כי הרי את החומר של שנה שעברה, התלמידים כבר הפסידו...
ובכלל, אם תלמידים סיימו י"ב שנה שעברה, הם כבר לא יקבלו את היום הזה ותלמידים שהחלו היום את השנה הראשונה שלהם בבית ספר, סתם קיבלו יום בונוס.
אבל למי איכפת, עולם כמנהגו נוהג, המורים עושים מה שבראש שלהם ואף אחד לא יכול לפצות פה, כי הרי אף אחד לא יקח על עצמו את המשימה הקשה של חינוך הנוער, אז עדיף שאלו שעושים את זה, ימשיכו לעשות זאת, גם אם הם לא המוצלחים שבבנינו...
מעשה איוולת
ביום שישי בערב, נסעתי לסיון, אצלה נשארתי עד יום שבת בשעות הצהריים.
במהלך הנסיעה שלי דרומה, על כביש החוף, בין דיסק אחד של ה-DOORS למשנהו, האזנתי לחדשות בגלי צה"ל.
אחת הידיעות שתפסה מיד את אוזני, הייתה על פיגוע בו נהרג הבעל, אשר אישתו הייתה בהריון ונפצעה בפיגוע גם כן.
כתוצאה מהפגיעה, האישה ילדה בניתוח קיסרי בת.
לא משנה מי הנפשות הפועלות ובאיזה סיטואציה קרה המקרה.
התוצאה מזעזעת - ילדה שנולדה באותו יום בדיוק בו אביה נפטר.
להולד לעולם בו מראש נדונתה להיות יתום, בסיטואציה הזו זה דבר מאוד לא קל.
רציתי לנצל במה זו, הביע את השתתפותי הכנה בצער האישה ויכול מאוד להיות שאני אשלח לה איזה מכתב של השתתפות בצער, לאור הזעזוע העמוק מהמקרה הטראגי.
ומפיגוע לפיגוע
ושעות אחדות לאחר הפיגוע בישראל, בעיר הקדושה לשיעים נג'ף, ארע פיצוץ אשר גרם למותו של המנהיג הדתי השיעי האייטולה מוחמד אל-חכים, אשר ניסה להתבסס בעמדת מפתח בעיראק שלאחר תקופת צדאם חוסיין, בחסות האמריקאים.
כפי שניתן לראות, האנרכיה והכאוס ממשיכים לשלוט בעיראק, פיגועים המוניים כנגד האמריקאים, בעלי בריתם ותומכיהם, הם עניין של מה בכך.
מאוד מעניין לצפות במתרחש במדינה זו, אשר ברור לנו שסוג השלטון אשר יתגבש בה במרוצת הזמן, עשוי להכריע את הכף בשרשרת האיומים העתידיים על מדינת ישראל.
מעניין גם לראות כיצד במדינה אשר במשך עשרות שנים הייתה נתונה תחת טרור ואיומים אשר שמרו על יציבות מעל לפני השטח, ברגע שהגורם אשר מאחד הכל ביד קשה נעלם, פתאום כל המגמה פורצת מהר הגעש הופליטי וכל קבוצה מנסה להראות את כוחה.
בסופו של דבר יתגבש בעיראק שלטון, אולם השאלה תהיה בהנהגת מי ומה תהיה מידת שליטתי במדינה המתוסבכת הזו.
ומשמחה לשמחה
ביום שבת נודע לי שמישהי ששירתה איתי בצבא במשך כמעט שלוש שנים (יש בנות שעושותאת הטעות הזו של קבע), מתחתנת בעוד מספר חודשים.
זה ממש מעוות!
כל הרעיון הזה שאנשים בגיל 22 מתחתנים וחושבים על הקמת משפחה, לא נראה לי מתאים לישראל 2003.
היא מתחילה ללמוד בחודש אוקטובר הקרוב וחארי חודשיים לבוא בברית הנישואין, שבעיני זה נראה דבר לא כל כך בריא, כלומר, אם היא הייתה חושבת על נישואין כמעין "חברות עם מסמכים", אז אולי זה היה נשמע סביר (וגם טיפשי, הרי למה להתחייב בגיל 22?), אבל לעזאזל, היא לא פוסלת את האפשרות להקים משפחה, איך נאמר, רחבה יותר...
זה, למיטב ידיעתי, יפגע לה בלימודים, אם זה ייקרה וכך בחורה מוכשרת מאוד תמצא עצמה משליכה קריירה מבטיחה, על קריירה כאמא...
באמת חבל.
והחלק שאפילו עוד יותר עצוב בסיפור, זה שהיא ובעלה לעתיד, מכירים חמישה חודשים בלבד.
אם הם היו בני ארבעים, באים בימים, אולי זה היה מובן.
אבל שוב, היא בת 22 ואינני מסוגל להבין מדוע כל כך בוער לה להתחתן (היא אמרה משהו על כך שכאשר מוצאים את הבן אדם המתאים, אז אין טעם להמשיך לחפש, שזה יפה, אבל איך אחרי חמישה חודשים אתה יודע שמדובר באדם המתאים, לעזאזל?!).
אבל, איש איש (וגם אישה אישה), בוחר בדרך בה הוא רוצה לחיות והואיל והיא נשמעה מאושרת, שמחה ונרגשת, אני מניח שהיא תהיה מרוצה, שיהיה לה טוב וזה מה שחשוב.
אז המון מזל טוב לעינת.
ומה קורה מחר?
וזהו, אין לי כל כך הרבה זמן בשעה זו של היום (שזה יותר טוב מבד"כ, כי בד"כ בשעה הזו אני בכלל לא בבית).
אז שיהיה שבוע מצויין לכולם ומחר חודש חדש, ספטמבר, הבא עלינו לטובה כמובן.
חודש מרגש, בו קרסו התאומים לפני שנתיים, סבא ואבא שלי נולדו (לפני קצת יותר משנתיים), פרצה מלחמת העולם השניה והכי חשוב, לפני שנה, ב-14 בספטמבר, נפתח רישומון (בלוג בהגה עופר לנדאית) זה.
הידד.
יחי ספטמבר!
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
