בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום הזה ממש

איזה יום נפלא היה היום!

השמש זרחה. הפרחים פרחו וחייכו אלי. את שירת הציפורים החליף האייפוד.

(בכלל, גם אתמול קיבלתי מכתב מ-Cuzco שבפרו, שאיה שלחה לי כשהייתה שם)

אין כאן מקום ליותר מידי פרטים. אבל כן אספר שמישהי בשם סופיה (והרי זה הוא שם המעיד על חוכמה, לא? ובכל מקרה היא במקור מליטא, ארץ של חכמים ביהדות) שמעולם לא פגשתי הניחה את התיק שלה לידי וביקשה שאשים עליו עין (כשחושבים על זה, אם הייתי מבצע את בקשתה מילולית, היה זה די מגעיל, שכן עיניים מרוחות הן מחזה די מבחיל).

הנהנתי בראשי לאות הסכמה והמשכתי לקרוא את הספר בו הייתי מרוכז ("ברוכים הבאים למדבר של הממשי" מאת סלבוי זייז'ק - בינתיים עושה רושם לא רע בכלל, כמו יתר הספרים של הפרופסור הסלובני).

בזמן הציפייה לשובה של סופיה, הבחורה שטרם הכרתי עד אז, הרהרתי ביני לבין עצמי (ואנחנו נוהגים לעשות זאת הרבה) מה הטעם לבקש מאדם שמעולם לא פגשת שישמור לך על התיק.

הרי אין ערובה בכך שאתה מבקש מאדם זר לחלוטין שישמור על תיקך. באותה מידה שהוא עשוי לעשות כן, הוא עשוי לקום ולהעלם ולהפקיר את תיקך לחסדי האספסוף (למען האמת, השיקול היחידי לטובת בקשה מזר שישמור על התיק, זולת תחושת השקט הנפשי המוטעית, הוא שאתה עשוי לגרום אצל חלק מבעלי המצפון מצב בו לא יהיה להם נעים פתאום לקום ולהשאיר את תיקך לבד ללא השגחה).

או, במקרה אחר, חמור מזה, יכול להיות שהעובדה שהיא ביקשה ממני להשגיח על תיקה, הרי שיש בו דבר בעל ערך ומכאן שאם היא ביקשה את הבקשה מטיפוס מפוקפק, נבל של ממש, רודף בצע כסף, זהב וממון, הרי שבכך היא בעצם פתחה תגובת שרשרת שבסופה התיק שלה ייגנב...

כן. אותם אנשים המפקירים את תיק לחסדי זרים, הם אנשים שאוהבים "לחיות על הקצה", להתייצב אל מול הסכנה ולצחוק לה בפרצוף!

ואני כלל לא נסחף, כאילו הייתי איש רזה במיוחד שהחליט לצאת לשחייה בנהר הקולרדו הגועש באריזונה.

לאחר שחזרה, התעניינתי בפשר דרך ההפקרות בה נהגה.

איכשהו השיחה התגלגלה לשיחה על סין ויפן (היא אשמה - היא קראה חומר של מאו טסה דונג ואני התחלתי לספר על היום בו פגשתי את מאו [וזהו הקטע הבא שאכתוב על הטיול שלי בסין מתישהו]) והיא נמשכה עד אשר נאלצתי ללכת וגם היא נאלצה לחזור לקרוא את הקטע של היו"ר מאו.

כמובן, היו עוד המון דברים שמחים היום, אפילו זכיתי לחלוף על פני אלון אולארצ'יק (ועדיין להישאר שמח. לא בגלל, כי אם על אף).

אבל לא אספר לכם, שכן אז ארגיש כמו יצאנית אשר מכרה את "מרכולתה" וכעת נותרה מצולקת נפשית.

נשבע לכם ששמעתי

יום שלישי, ה-15 במרץ 2004, השעה 22:54. אמא שלי גלשה באינטרנט בחדר אחר בבית ולפתע נשמעה קריאה מאותו חדר...

אמא שלי שאלה אותי "אלעד, איך כותבים צ'יפ זול - Cheep עם דאבל אי, או Chip, סי אייטש איי פי".

כמובן שהאיות הנכון למילה צ'יפ זול היא לא זה ולא זה, אלא Cheap.

תהיתי בקול רם מדוע היא לא טורחת להשתמש במילון כאשר היא לא בטוחה באשר לאיות של המילים.

בכל מקרה, את המילה Chip - "שבב" הכרתי (ידעתם שמדובר גם במילה לאסימון? ואני השתמשתי לי עד היום ב-Coin). אבל לא ידעתי שהמילה Cheep פירושה ציוץ.

נו, מזל שאמא שלי שואל שאלות מטופשות מידי פעם (לדעתי האישית יותר מידי).

חברה (GF) למספר שעות

באותו יום שלישי, ה-15 במרץ, בשעות הבוקר, פנתה אלי מישהי מעט לפני השעה שמונה וחצי בבוקר ואמרה לי שהיא דיברה עם חברה שלי והיא מאוד חמודה.

בסדר. מה אני אמור לענות על זה?

אנה ואני לא חברים קצת פחות מחצי שנה.

מאז לא הייתה וגם לא יהיו אחרות (לפחות על פי הרגשתי הסובייקטיבית כעת).

ופתאום, ככה, בתחילת היום, מנחיתים עלי חברה בתחילת היום הכי ארוך שיש לי בשבוע...

"אבל אין לי חברה מזה חצי שנה" אמרתי.

"אבל היא אמרה שהיא חברה שלך" ענתה לי אותה בחורה שפגשה את חברתי.

"איך היא בדיוק אמרה דבר כזה?" שאלתי.

"היא אמרה שהיא חברה של אלעד..." (המשך פרטים שאני לא רוצה להביא כאן) היא השיבה.

"אבל יש לפחות עוד שני אלעדים שעונים לקטגוריה" ציינתי.

"אבל היא אמרה שאלעד ש..." (עוד פרטים בהם לא אכביר, אבל אמורים להיות יותר ספציפיים) המשיכה היא לטעון.

"אם כך יש לפחות עוד אחד שעונה לקטגוריה" השבתי ללא בלבול.

"היא אמרה שחבר שלה הוא אלעד יאיר" היא אמרה.

טוב, אני מכיר רק שני אלעד יאיר. אחד מהם הוא אני והשני לא עונה להגדרות האחרות אותן פירטה.

אי לכך ובהתאם לזאת, קיבלתי על עצמי את הדין שנגזר עלי, משל הייתי רוצח מסוכן שנשפט שלא בנוכחותו.

כנראה שמאוד פופולארי להיות "החברה" של אלעד יאיר...

מדובר בתפקיד טובעני (עובדה שעד היום אף אחת לא עמדה במשימה יותר משנתיים וחצי), אך יחד עם זאת מלא סיפוק...

בכל מקרה, לאחר כשעתיים, שדרשתי בכל תוקף לראות את החברה שלי, הסתבר שהיה מדובר בטעות.

היי. מבלי להעליב אף אחד (ובמיוחד אחת), לאחר שראיתי אותה, שמחתי שאני עדיין רווק (קשה לי להגדיר עצמי פנוי, כי לשם כך צריך להיות בנוי לקשר, מה שאני כלל לא בטוח שמתאים לי בשלב זה)

סלקום -עכשיו גם טרשת עורקים ובעיות לחץ דם

זוכרים שסיפרתי על הסוכריות שסלקום מחלקים למען עידוד הסוכרת בישראל, נוסף על התרומה לסרטן בכל מיני אברים החשופים לקרינה?

אז באותו יום שלישי, שזה בעצם אתמול, הם חילקו פופ קורן (והם המשיכו עם זה גם היום).

אני כה שמח שאני לא לקוח סלקום. אחרת ודאי הייתי מתפתה לקחת את כל המתנות האלה מהם, להרוס את השיניים עם סוכריות, להגדיל את הסיכוי לסוכרת, שייתקע לי פופ קורן בין השיניים, שהעורקים שלי יסתמו מהשומן הרווי שבפופ קורן (לרעתי אציין שבעת שהייתי חשוף לפיתוי הפופ קורן, הייתי עסוק בזלילת קרואסון) והמלח של הפופ קורן ודאי היה מעלה לי את לחץ הדם.

אני בר מזל!

למה שסלקום לא יירו לנו פשוט בראש וזהו?

זה יותר קצר.

התשובה היא כי יש בזה פחות רווח...

החוש השישי

תהיתי, בעקבות כותרת הפוסט הזה של ליפשיץ.

בהנחה ויש לנו חוש שישי, אפשר הרי בקיצור לכתוב ח. שיש (אם צה"ל מעוות ראשי תיבות וקיצורים, האם לי לא מותר?)

או בקיצור נמרץ אף יותר - חשיש...

נראה לי שעליתי על משהו...

החוש השישי הזה שכולם מדברים עליו הוא למעשה החשיש, שפותח אופקים חדשים...

לעזאזל, כעת אני מרגיש פראייר על כך שלא נתקעתי באיזו חושה או מחששה עם הרבה חשיש...

זה ודאי היה עוזר להשראה שלי לכתוב על דברים קצת יותר מעניינים.

בתי ספר מטופשים

לאור העובדה שאני רואה בחינוך עניין חשוב, החלטתי כפרויקט אישי, לקחת שמות מטופשים או מוזרים של מוסדות חינוך, דהיינו בתי ספר, ולהביא אותם, כדי שגם אתם תוכלו להרהר ביחד איתי על הרציונאל שעמד לנגד עיני האנשים שהעניקו לאותם מוסדות את השמות הללו.

אתחיל בקטן - בעירי חיפה, בבתי ספר שאני נתקל בתלמידיהם לא אחת.

בית הספר הריאלי העברי - "הצנע לכת". כן. אני משוכנע שבימינו מול עיניהם של כל התלמידים שהולכים עם החולצה האחידה של בית הספר, רואים את צנעת לכתם כדבר המרכזי שמנחה אותם. אני מודה ומתוודה שהבאתי את "בית הספר הריאלי העברי - הצנע לכת" ראשון בעיקר כדי להביא את העילוי הבא בתור...

"הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה".

אני חושב שהשם אומר הכל. הוא יותר ארוך משם המוסד שהוא אמור להיות לידו (בחולצת בית הספר הריאלי לא מצוין למשל שבית הספר ממוקם בחיפה, שכן נכון לימינו, קיים רק אחד כזה בארץ [ויש הטוענים כי טוב שכך]).

מי שחשב שתלבושת אחידה בבית הספר היא דבר מיותר, ודאי לא יאהב את האחידות שמדי הצבא משרים על הלומדים במוסד. השם הנורא של המוסד, מופיע על התגיות ולא על דש הבגדים, שכן שם ישנן כל מיני סיכות ותקועים כל מיני עיטורים שבד"כ אפילו הרמטכ"ל כאשר הוא פורש מתהדר בפחות מהם, והרי מדובר בתלמידי תיכון לבושים בירוק מזעזע ותו לא (בכלל, עניין העיטורים והסיכות בצבא הישראלי מעט תמוה, אבל אין זה מעניינו כעת)

אגב, יש להם גם אתר אינטרנט באתר הם מציינים שמדובר במקום "למובחרים בלבד".

סליחה שאני יושב כאן ומשתנק מרוב צחוק. פשוט התלמידים שאני ראיתי מהמוסד החינוכי הזה לא נראו מובחרים במיוחד, בטח שלא מובחרים בלבד מגיעים לשם...

אבל כאן אעצור את הביקורת, הרי אין טעם לכתוב את המובן מאליו ובלאו הכי, קטונתי מלדרג אנשים על פי איכותם ובחרותם. הרי אני אינני צה"ל.

המוסד החינוכי האחרון שאגע בו, לפחות לבינתיים, יהיה בית הספר אליאנס (שזה קיצור לשמה של החברה היהודית שנוסדה בצרפת ב-1860 ושמה המלא Alliance Israelite Universelle), אותו בית ספר המבוסס על טהרת הפרנקופיליות והפרנקופוניות...

סיסמת בית הספר היא "כל ישראל חברים", או בקיצור - כי"ח. המילה כיח כידוע, ללא מרכאות כפולות, פירושה מוכתה, סמוחטה, או איך שלא מאייתים את המילה המתאימה לליחה היוצאת מהגרון...

קיימת בעברית מילה בשם כיחן (וכשזה מנוקד זה כַּיְחָן), שבאה לציין על פי אבן שושן "מי שרגיל לפלוט ולירוק כיח" (כפי שלמשל כתוב בתרגומו של ברנר לספר "החטא ועונשו" - "מין כיחן על שתי רגלים").

מכאן שאם אתם רוצים לדבר על היותו של ערס ערס, אבל אתם לא מעוניינים שהוא יבין, דברו על "הכיחן"...

ולעניינינו, הרי שגם אם נתעלם מהעובדה שסיסמת בית הספר מגעילה, הרי שאבד עליה הכלח והיא כלל לא מתאימה לימינו אנו.

ועד כאן להפעם.

הנה סוף השבוע בפתח והולך להיות כיף כיף כיף!!!

גן של שושנים לכולכם (תיזהרו מהקוצים, תיהנו מהיופי והניחוח)

אלעד

*כותרת הקטע בכללותו לקוחה משיר נפלא של להקת "הבילויים".

פרח אחד שצילמתי בסין ב-14 באוגוסט 2004, סתם לכבוד מצב הרוח