| 9/2003
נגמר סוף שבוע חלומי
הנה חלף לו אחד מסופו השבוע היותר טובים ומוצלחים שהיו לי לאחרונה, לא שהאחרים גרועים, פשוט שהוא היה קצת פחות שיגרתי...
יום חמישי (פגישה, מסיבה וסיון)
ביום חמישי בשעות הערב, נסעתי לאזור המרכז, קפצתי על המציאה ופגשתי את "האזרח שאיכפת לו", בבית קפה ארומה ברעננה.
הואיל ומאוחר יותר חיכתה לי מסיבת הפתעה, הייתי קצרצר בזמן, מה שגרם לכך שלאחר שיחה קצרצרה על ענייני כשרות (מודה, אני העלתי את הנושא), נאלצתי להמשיך בדרכי, לת"א, ליום הולדתה של מאיה (שלמעשה, יתקיים רק בשבוע הבא, מה שהופך את ההפתעה לגדולה עוד יותר, הרי מי מצפה למסיבת הפתעה ליום הולדתו, ביום שאינו יום הולדתו?), כך שנפרדתי מעופר (האזרח שאיכפת לו אם זה לא היה ברור) לשלום ויצאתי בדהרה תל אביבה.
מה שזכור לי שהיה אצל מאיה חם, מאוד חם.
יש לה בסלון הבית מזגן מפוצל, אולם הוא לא היה ממש אפקטיבי. בשיחה קצרצרה עם אח שלה, העלתי את האפשרות שהתעלה בחדר השני פתוחה, הוא הודה באשמה ומיד הלכתי לסגור אותה, על מנת שיותר אוויר קר יגיע לסלון. אולם עדיין היה מהוויל בחדר המגורים של מאיה.
אז עלה במוחי רעיון מבריק, לקחתי כיסע, הנחתי אותו בניצב למזגן, הואיל והמאוור היה מתחת לפתחי האוורור של המזגן, נאלצתי למצוא משהו שיגביה את המאוור וכך השתמשתי בספרי תנ"ך בפרשנותו של הרטום ו/או קסוטו (מי אמר שאין אלוהים?).
ואז החלה בחדר סרקולציה של אוויר קריר וחזר הצבע לפניי...
מאיה שירתה איתי בצבא. השתחררתי לפני חמישה חודשים וכבר גיליתי שאני לא מכיר חצי מהאנשים, איך שהזמן עובר...
הרגשתי מעט מוזר, הסיטואציה הזו של אנשים שלא פגשת כמה חודשים, לא דיברת איתם ופתאום אתה יושב לידם. לחלקם כמובן יש שאלות, אותן שאלות בנאליות ורגילות, כמו מה אתה עושה והיכן היית, אשר כמובן נובעות מתוך סקרנות ועניין אני מניח, אבל לא כיף כל כך להשיב על זה, במיוחד בסיטואציה שאתה נדרש לענות על אותה שאלה מספר פעמים...
בכל אופן, מתישהו מאיה הגיעה, ניצלתי את האינפרא אדום של המצלמה כדי לצלם את כניסתה של מאיה בחושך מוחלט, כך שלבסוף, כאשר הלכתי, אמא של מאיה ביקשה שאני אכין להם עותק של הקלטת (שאגב היא מככבת בה, כי היא הייתה ממש מתוחה לקראת בואה של מאיה ופשוט רואים את זה מצויין בקלטת).
בכלל, אני אוהב לצלם, אם בוידיאו, אם במצלמה, ראשית כל, כאשר אני מצלם, בד"כ לא רואים אותי בתמונות, שזה כבר יתרון אדיר.
שנית, כאשר אני מצלם, אני בד"כ בוחר להתמקד בדברים שמעניינים אותי, אני מצלם בזוית שאני רוצה, את החלקים שאני רוצה. תמיד אגב מצחיק לעשות זום אין על אנשים שאוכלים, אבל זו כבר סטייה שלי...
יום שישי
ואז החלטתי שמאוחר ואני צריך ללכת, מפני שדרך ארוכה עוד לפני, מהבית של מאיה נסעתי לסיון, שהיתי אצלה כחצי שעה עד שעה, עד אשר היא הואילה בטובה לארגן תיק ולנסוע איתי לחיפה.
בערך באחת בלילה הגענו עייפים והלכנו לישון.
למחרת, קמנו מוקדם, מוקדם במונחים של סיון, בערך בעשר, כלומר אני קמתי לפני, אבל כפי שקורה בד"כ, חיכיתי לסיון.
התארגנו, עוד הספקנו לאכול צהריים ונסענו לחופשה באזור הכנרת.
בדרך ערכנו קניות של כמה מוצרי יסוד (כמו בורקסים, קוראסונים ושוקו עמיד) במגה ומשם המשכנו לכחל, ישוב נחמד הנמצא כעשרים דקות נסיעה מהכנרת, שם התארחנו בצימר (שזה בתרגום חופשי מגרמנית חדר, ואיכשהו בעברית זה הפך להיות בית נופש כפרי).
בערב נסענו לטבריה, שהיא ללא ספק לא עיר האורות, אכלנו במסעדה איטלקית שהיא הייתה בערך הדבר היחידי שהיה פתוח בעיר הרפאים שעל שפת הכנרת...
אח"כ ישבנו קצת על שפת האגם ודיברנו וחזרנו חזרה לישוב...
שבת (שזה היום למעשה)
סיון ואני קמנו הבוקר, למען האמת אני קמת בתשע וחצי (מאוחר, מאוחר מאוד עבורי) והערתי את סיון רבע שעה אחרי.
יצאנו ללונה גל, שהוא אותו פארק מים ישן שנראה לי מלהיב לפני 15 שנה וכיום הוא נראה יותר מצהיב.
הפעם האחרונה שהייתי בלונה גל, הייתה לפני שנה וחצי בערך, בטיול מטעם הצבא, אז הבנתי שהוא לא ממש השתנה עם השנים ונשאר כשהיה, כי הרי זה ישראל ואין פה תחרות של ממש, כמו בחו"ל, שם משפרים פארקים כל הזמן...
אבל בכל זאת, היה שינוי קטנטן, צמוד למסלול האבובים הסטנדרטי (שהוא אחד המסלולים היותר טובים בארץ, בהשוואה לזה של המימדיון למשל או שפיים), נבנתה מגלשה שחורה, סגורה לחלוטין, המגלשה מכונה "החור השחור".
לקחנו אבוב זוגי, סיון ואני, סיון ישבה בחלק האחורי של האבוב ואני בחזית, קיבלנו דחיפה קלה כדרך צלחה מצד המפעילה ויצאנו אל הדרך.
התחלנו לצבור מהירות, מהירות גבוהה מאוד בהתחשב בעובדה שמדובר במגלשת מים, סיון קצת פחדה, אבל הכל היה כל כך מהר שלא היה לה באמת זמן לפחד, מעט האור שהיה בתחילת המסע, הפך לחושך מוחלט, מידי פעם מים ניתזים לעברי ולעבר סיון מאחור ומהווים קונטרסט רציני לחום האוויר השורר בתוך מגלשת הפלסטיק השחורה. פתאום, כאשר הכל חשוך, רואים אור בקצה המנהרה...
לא, לא הגענו לסוף, מדובר בחריץ קטנטן של פלסטיק צבעוני, המהווה ניגוד מוחלט לשחור ומכניס פנימה אור צבעוני, כמו עבר דרך ויטראז' של כנסיה גותית.
היו עוד אחד או שניים כאלו במהלך הירידה המסחררת, בסוף, אחרי כחצי דקה (שניראית ארוכה הרבה יותר) נופלים עם האבוב לתוך הבריכה, איכשהו מצאתי את סיון נופלתי עלי, אבל הואיל וצפיתי זאת מראש, התחמקתי בבעוד מועד ויצאתי ללא פגע.
יותר מאוחר, כאשר סיון ואני היינו על אבובים נפרדים במגלשת האבובים הפתוחה, סיון חטפה מכה בראש, בעוד אני נשארתי על האבוב לאורך כל המסלול (אך, אני כזה כישרון טבעי).
בסביבות השעה שלוש יצאנו מהלונה גל, לכיוון חיפה, כאשר בדרך עצרנו בחוות התבלינים שבבית לחם הגלילית.
קניתי הרבה פטריות מיובשות - בוליטוס ופורצ'ני.
אני ממש אוהב לבשל עם פטריות ואלו , במיוחד הפורצ'ני, ממש טובות. נוסף על כך קניתי המון תבלינים לאורז, כך שבקרוב אני אוכל אורז הודי ואורז עם פטריות והיום כבר הספקתי לטעום אורז סיני...
אך, ברוך מרקו פולו אשר הביא את התבלינים מהמזרח...
וזהו, ההמשך רגיל, חזרנו לחיפה, היינו אצלי קצת, הסעתי את סיון לרכבת, לא לפני שהסתובבנו בסיטי סנטר (שזה קניון חסר חנויות מעניינות במושבה הגרמנית בחיפה) וקנינו בייגלעך חמים וטריים, כדי שיהיה לסיון למסע ברכבת ולי למחר בבוקר.
וכך בא לו סוף שבוע חלומי אל קיצו.
יש לי עוד כמה דברים לכתוב הקשורים לכל מיני נושאים שהעלתי, אבל נשמור זאת לפעם אחרת.
שבוע טוב!
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
