בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בפעם האחרונה שסיפרתי על מסעותיי במזרח הרחוק, עזבתי את נמל אינצ'און בקוריאה, מערבה, אל דליאן שבצפון מזרח סין.

אז הנה אנחנו, בבוקר ה-17 בספטמבר 2004, התעוררתי בשעה חמש וחצי בבוקר על פי שעון בייג'ינג (שהוא השעון היחיד בסין, הואיל והסינים מתעקשים שמדינת הענקית והרוחבית תהיה אזור זמן אחד גדול) על הרצפה עלי ישנתי (בכל זאת, מחלקת תיירים קמצנים במיוחד) וקראתי.

בערך בשמונה בבוקר הגענו לדליאן (DALIAN), העיר בה בנג'מין וטים (שעל הטיול שלי איתם ביונאן תוכלו לקרוא כאן ובסיצ'ואן תוכלו לקרוא כאן) לומדים.

בערך בתשע ירדתי מהספינה. הייתי אטרקציה עבור השוטרים הסינים בביקורת הגבולות, שכן הייתי היחיד על הספינה שלא היה סיני או קוריאני. השוטרת בהתה בדרכון שלי רבות, העבירה בין הדף עם הפרטים האישיים לדף של הויזה. העבירה לשוטר לידה, גם הוא בחן את המסמכים שלי, העביר לה וכך, במשך כעשר דקות (כמה הזדמנויות עוד יהיו להם לבחון דרכון של ישראלי שמגיע מקוריאה?), עמדתי שם, מחייך, כולי תקווה שיסכימו להכניס אותי שוב לרפובליקה העממית של סין ושבחוץ טים ימתין לי.

בסוף, הואיל ומסמכיי היו תקינים, הם אפשרו לי לצאת את הנמל. טים לא היה בחוץ, אבל בניגוד לרוב המקומות התיירותיים בסין, דליאן היא לא עיר תיירות למערביים ולכן נהגי המוניות שם אמנם הציעו לי את שירותם, אבל לא היה זה באגרסיביות הסינית הידועה, בה כל תייר הוא מטרה שיש לנסות לעשוק בכל מחיר.

החלטתי ללכת דרך רחוב Renmin lu (לו זה רחוב, אז יש כאן כפילות מסויימת - תהרגו אותי) הראשי לכיוון מרכז העיר, ברגל ומשם להתקשר לסלולארי של טים מאחד מהטלפונים שפזורים בקיוסקים ובמכולות המקומיים.

דיברתי עם טים. הוא כבר היה בדרך לפגוש אותי, פשוט המעבורת הקדימה מעט וכך קבענו להפגש במרכז כיכר Zhongshan, הכיכר המרכזית בחלק ההיסטורי של דליאן, המוקפת מבנים בסגנון רוסי קלאסי, כיאה לעיר שהייתה עד 1955 חלק מבריה"מ (זה המקום לציין שאם קוראים את הקטע דוברי רוסית המעוניינים לטייל בסין, דליאן תהא עבורם אטרקציה אמיתית, שכן מדובר בעיר בינונית (בערך שישה מיליון תושבים), שקטה יחסית, מפותחת, השילוט מופיע גם ברוסית ובמסעדות רבות ניתן למצוא תפריט ברוסית וצוות דובר רוסית).

טים ואנוכי הסתובבנו מעט בעיר, תוך כדי שטים מספר לי שיש לי מזל גדול, שכן הגעתי לדליאן בדיוק בעיצומו של פסטיבל האופנה, עת ישנן בעיר דוגמיות סיניות חטובות רבות.

אכלנו צהריים, פאסט פוד סיני, והלכנו לעבר הדירה של בנג'מין (שלמד אז סינית בעיר), אצלו גם ישנתי.

היה נחמד, עבר כחודש מאז ראיתי את בנג'מין וטים ולמעט מספר אי מיילים שהחלפתי עם טים במהלך הטיול, שנגעו בעיקר לסוגיית האיחוד מחדש שלנו, לא החלפנו יותר מידי מילים והיה נחמד לראות אותו בסביבה הטבעית, העירונית בה הוא חי, בניגוד לאזור מערב סין הפרוע בו טיילנו יחדיו במשך כשלושה שבועות.

טים ואני הלכנו לכיוון תחנת הרכבת, הואיל וחברתו של טים החליטה פתאום שהיא מגיעה לביקור (ובכן היא לומדת באזור שנגחאי, מרחק כ-24 שעות נסיעה משם ונסעה כל הדרך ללא מקום ישיבה כדי לדבר איתו, אחרי שהוא החליט שהוא רוצה שייפרדו). בדרך חיפשנו מספר מלונות, בהם טים וחברתו יוכלו ללון ביחד, שכן המעונות בהם טים גר, לא ממש מתאימים לזוג.

וואו. החורבות שאפשר למצוא בערים הסיניות, אפילו אלו המפותחות הצליחו להדהים אותי. אלו מסוג המקומות האלה בסמטאות שכוחות אל בהן ניתן למצוא טיפוסים מפוקפקים. החדרים בהם מטונפים ומסריחים ולא ברור מי עשוי להטריד אותך אם אתה יוצא מהם בלילה.

טים החליט לא לקחת אף אחד מחמשת המלונות שבדקנו ולבסוף שכר חדר, די מפואר לטעמי, באחד המלונות באזור תחנת הרכבת.

היה מעניין לראות את דרך ההתנהלות הקפיטליסטית הסינית. מספר מלונות באותו אזור. אדם אחד משווק את כולם (הוא ניצב בפתח אחד מהם), שכן כל המלונות באותו אזור שייכים בעצם לאותו אדם וההבדל הוא רמת איכות החדרים וכפועל יוצא של זה כמה ישלם הלקוח ללילה.

זו אחת הדרכים שאנשים במזרח סין מתעשרים - יוצרים סינדיקט השולט באזור מסויים ולא מותיר מקום לאחרים להיכנס, כחלק מנפילתו המתמשכת של הקומוניזם בסין, המפנה מקומו לכוחות השוק האכזריים.

למחרת, ה-18 בספטמבר, נסענו טים וחברתו, בן וחברתו דיזי (שהיא סינית וגם אותה הכיר במסגרת חילופי הסטודנטים בה פגש את טים) אל חופי דליאן, שהם חופי הים הצהוב.

היה יום שטוף שמש, יום נחמד והבתים המשלבים סגנון רוסי עם סגנון ויקטוריאני השרו אווירה טובה.

אפילו חלפנו על יד טירה גדולה בסגנון ימי הביניים שנבנתה בשנים האחרונות ומשמת כיום כמוזיאון צדפים.

לאחר השהות בחוף וההליכה באזור הלונה פארק, נותרנו רק טים, חברתו ואנוכי ונסענו לנו לאזור מרכז העיר, על מנת לחפש לי תיק (לא מצאתי משהו שרציתי) ואח"כ לצלם בתים רוסיים, כדי שאוכל להראות לאנה כשאחזור.

בכלל, כאשר דיברתי איתה בטלפון, מאוד התלהבתי מהרוסיות שבמקום. נראה לי שהיא קצת פחות. טוב, זה משום שהיא לא הייתה שם.

חלפנו על פני כל מיני תצוגות אופנה, תצוגות חידושים טכנולוגיים והאווירה הכללית הייתה אווירה של פסטיבל (והרי היה זה פסטיבל האופנה), במסגרת של מה שבנג'מין אהב לתאר כל הזמן כאווירת Consuming, בה אנשים צורכים מוצרים למוות.

מבחינה אנתרופולוגית, התצפית על האנשים שם הייתה מרתקת.

לאחר מכן אכלנו צהריים, במסעדת דאמפלינג זולה הסמוכה למקום מגוריו של בן. אני אכלתי דאמפלינג פטריות מעולה!

אספתי את התיק שלי מהדירה וטים, חברתו ובנג'מין ליוו אותי לתחנת הרכבת, על מנת שאתפוס את הרכבת לבייג'ינג. בדרך הספקנו להתקשר לאכסניית נוער בביג'ינג, הואיל ולא רציתי להתחיל לשבור את הראש שאני מגיע לשם. באכסניה השלישית שתפסנו גם היו חדרים. וכך נתתי לטים להעתיק את הכתוב בסינית, על מנת שאוכל להראות למי שצריך להיכן אני צריך להגיע.

נסיעה באוטובוס עולה בבייג'ינג יואן אחד (כחצי שקל), טים יעץ לי לקחת מונית, שאמורה לעלות לי לא יותר מעשרה יואן וכך לחסוך לי כאב ראש.

זהו, נפרדתי מהחבורה, כנראה לעוד זמן רב. וכעת הייתי על רכבת לילה לבייג'ינג.

בערך בארבע לפנות בוקר של יום המחרת, ה-19 בספטמבר, התעוררתי במושב שלי, עדיין רגיל לשעון של קוריאה לפיו היה כבר חמש לפנות בוקר. בכל זאת, חזרתי לישון, רק כדי לקום מעט אחרי השעה חמש ולצפות בזריחה מעל לשמי בייג'ינג!

זו הייתה זריחה יוצאת מגדר הרגיל, שכן הצבעים נמרחו על השמיים בצורה מעניינת, בו בזמן שבקרון בו ישבתי נעו אנשים שזה מכבר התעוררו.

אל תחנת הרכבת של בייג'ינג (אחת מהן) הגענו בשעה שש בבוקר.

בעצת טים יצאתי מהתחנה וניסיתי לתפוס מונית. שמעתי הצעות שונות ומשונות בעבור הנסיעה שאמורה הייתה להיות קטנה. 50 יואן, 100 יואן, אפילו היו שהגדילו ודרשו ממני 150 יואן (כשמונים שקלים) בעבור נסיעה קצרה. שיא החוצפה הייתה כאשר אמרתי לאחד הנהגים שהנסיעה לא אמורה לעלות יותר מעשרה יואן, הוא אמר שהוא ייקח אותי בעבור 10...

10 דולר (כשמונים יואן).

נהגי המוניות הם נבלות בכל מקום. אבל אלו של בייג'ינג, שהיא אחר הכל עיר בסין, דרשו מחירים שחלקם היו המחיר של נסיעה מחיפה לירושלים ובחזרה, כאשר מדובר בנסיעה בת חמש דקות בייג'ינג - בירת סין.

סיננתי בפי מספר קללות באשר לסינים והלכתי למצוא את תחנת האוטובוס ולשלם יואן אחד בעבור הנסיעה. אחרי כחודשיים בסין, יכולתי להרשות לעצמי ללכת גם בדרך הקשה כדי לחסוך.

ידעתי שהאוטובוס שאני צריך כדי להגיע לתחנה הוא קו 103. הגעתי אל אזור תחנות האוטובוסים, אבל לא מצאתי שלט המראה כי קו 103 עוצר שם.

שאלתי בחורה חביבה (או, זה המקום לציין שבבייג'ינג, יחסית לאזורים אחרים בסין ואף לטוקיו, קל יחסית למצוא דובר אנגלית) באשר למיקום התחנה של קו 103. היא לא ידעה, אבל שאלה זקן סיני על "טקסי אופניים" (אותם תלת אופניים המשמשים כמוניות, מעין ריקשות מדוושות) באשר לקו, כאשר כל העת הזה, מדריך הטיולים שלי (באנגלית) בו טים רשם את כתובת האכסניה בסינית היה פתוח, כך שהחלטתי לבקש מהנהג הקשיש שייקח אותי לאכסניה והייתי מוכן לשלם לו את המחיר המומלץ למונית - עשרה יואן, כאשר אני יודע שהמחיר של מוניות מדוושות זול בהרבה.

הנהג הנהן לאות הסכמה על המחיר. וידנו כמה פעמים שאנחנו מדברים על 10 יואן ולא 100, או כל אי הבנה אחרת. הוא אפילו הוציא שטר 10 יואן עם דיוקנו של היו"ר מאו ואני הנהנתי בראשי. הצבעתי שוב על הכתובת שטים כתב. הוא הנהן שוב ויצאנו לדרך...

ישבתי לי בחלק האחורי של האופן, תיקיי לצידי וחיוך גדול מרוח על פני בשל העובדה שאני נוסע בריקשה, חוויה משעשעת ביותר לבוקר ספטמבר קריר בבירת סין.

חצינו כביש ראשי, המשכנו עוד 50 מטר והנהג נעצר ליד קבוצה נוספת של תחנות אוטובוס והצביע על השלט המורה כי קו 103 עובר שם, כאשר הוא ציפה לתשלום 10 יואן בעבור השירות הנדיב שלו.

חצוף!

האם ראיתם פעם אדם מבקש מכם חמישה שקלים (במקום בו השכר הממוצע נמוך בהרבה מישראל) בעבור העובדה שהוא עוזר לכם לחצות את הכביש?

הדבר התעצם, הואיל והיה מדובר בקונטרסט רציני ליפן, בה ביקרתי כשבועיים לפני, שם אנשים ליוו אותי מרחקים רבים בהרבה, כאשר הם לא ציפו לשום תמורה.

כמובן שאינני משווה בין המצב הסוציו אקונומי של טוקיו לזה של בייג'ינג, אבל קצת הגינות לא הזיקה. בכל מקום נורמאלי בעולם, כאשר אדם שואל אותך היכן תחנת האוטובוס, תסביר לו כיצד להגיע אליה ולא תנסה לעשוק אותו!

הוא מאוד הרגיז אותי, אבל משום מה, כאשר הוא דרש 10 יואן על הנסיעה, הוצאתי מטבע בן יואן ואמרתי לו שזה מה שאני מוכן לשלם וגם זה רק מפני שהוא נתן לי איזה שירות, שכלל לא הייתי מעוניין בו. הסברתי (בסינית רצוצה ואנגלית) שאם הוא ייקח אותי לאכסניה, הוא יזכה בעשרה יואן, בטח שלא בעבור זה שהוא העביר אותי את הכביש.

הוא סירב לקחת אותי לאכסניה, והתחיל לקשקש כל מיני דברים בסינית.

האנשים ששהו בתחנה הסתכלו במבט מוזר, אבל לא ממש היה איכפת לי, מפני שאני לא מכיר אותם וכנראה לא אפגוש בהם שוב לעולם.

הואיל והסיני הקשיש החליט לצעוק עלי, מעט התרגזתי ועברתי לטון מעט תקיף יותר, אבל עדיין שמרתי על קור רוח ואיפוק והחלטתי שלא אצעק עליו בחזרה, אלא רק אסביר בנימוס שאין מצב שהוא יקבל ממני עשרה יואן.

שוב הצעתי לו יואן אחד (יואן אחד יותר מידי לטעמי), אבל הוא סירב, "שיחק אותה נעלב".

בשלב מסויים החצוף ניסה לקחת לי את התיק, אבל הוא היה סיני כחוש וחלוש, אז זה לא ממש צלח לו.

השארתי לו את היואן על המושב האחורי. הוא עשה עוד הצגה קטנה שהוא לא מוכן לקבל ממני את הכסף, כי זה עלבון, אבל לקח אותו, כאשר אני התרחקתי.

קו 103 היה בתחנה, צעדתי לכיוונו, על מנת לעלות עליו. תיק גדול על גבי, תיק קטן על בטני.

לפתע הסיני החצוף בעט בישבני, על כך שלא הסכמתי להיעשק על ידו, גם לאחר שצעק עלי, משל הייתי תייר מערבי טיפוסי שיש לעשוק.

הבעיטה הייתה חלושה, כך שאמנם הרגשתי אותה, אך לא הייתה לה השפעה פיזית מרחיקת לכת עלי.

לפיכך, החלטתי לא להסתובב ולהחזיר לבחור (החצוף מאוד) ולעלות לאוטובוס.

לאחר שעליתי על האוטובוס, תהיתי אם היה בכלל מוצדק לשלם לו את היואן שהחלטתי לשלם. הרי ככלות הכל הוא ניסה לרמות אותי ובסוף גם בעט בי.

טוב. היה זה מאוחר ואת שנעשה אין להשיב.

וכך מצאתי עצמי באכסניה בבייג'ינג בשעת בוקר מאוחרת (משהו בן שמונה לתשע).

לא אתעכב כעת על תיאור האכסניה, כי הוא לא ממש רלוונטי. רק אספר שהיה זה חדר עם 4 מיטות, כך שיצא לי לפגוש אנשים מאוד מעניינים, כמו בריטי אחד שהיה ביומו האחרון לטיול לסין, הוא ניבל את הפה באנגלית במבטא מוזר של יוצאי מנצ'סטר. הוא קילל וגידף כל דבר בסין, גם אם הוא לא ראה באותו דבר מסויים משהו רע. הייתה זו דרך הביטוי שלו.

בין BLOODY אחד למשנהו, ניסיתי להבין את הפואנטה שלו, אך לשווא. בשלב מסויים, אחרי שהוא חזר על המילה BULLOCK עוד ועוד, בכל מיני הקשרים שליליים, אני, תמים ומסכן, שאמרתי שאני לא מבין מה זה BULLOCK ושאלתי מה זה.

הבריטי, שאמנם ניבל את הפה, אך היה חביב למדי הבין שאני לא דובר אנגלית מלידה, ודאי שלא סלנג בריטי והוא קם מהמיטה עליה שכב. הוא היה עם מכנסיים קצרים. הוא שלח את ידו לאזור מכנסיו, אחז באשכיו, נופף בהם תוך כדי שהוא מסביר לי שזה BULLOCK.

למותר לציין שהרגשתי לא נעים מהסיטואציה. אז עברתי לשאלות יותר קונקרטיות על דברים מומלצים בבירת סין. הוא המליץ לי על כל מיני דברים שהיו אמורים להעסיק אותי בימים הקרובים. כפי שבקרוב תקראו, סיימתי את כל הדברים שהוא המליץ לי לחמישה ימים ביום אחד (שהיה למעשה חצי יום) וכך בערב הוא המליץ לי אולי עד על מקום או שתיים והלך לישון, כדי להספיק לטיסה שלו, מוקדם למחרת.

יצאתי את האכסניה, הכיוון, העיר האסורה - The forbidden city, העיר שבעבר הייתה אסורה לאזרחים מהשורה (ולכן היא העיר "האסורה"), אך כיום היא אתר התיירות מספר אחת בסין ומכאן השם שאני הענקתי לה - For tourists city - כלומר העיר לתיירים.

ובאמת, נהרות של תיירים זורם אל העיר. מיעוטם תיירים מערביים (שמעתי עברית, אבל הדחקתי והמשכתי הלאה), אך רובם תיירים סינים (והרי מדובר בכמיליארד ושלוש מאות מיליוני תיירים פוטנציאלים, שזה רק קצת יותר מאלו הנכנסים לישראל מידי שנה). מתוך הרוב הסיני, הרוב הוא קבוצות תיירים סינים מאורגנים (השערתי היא שמדובר באנשים המאוגדים בכל מיני ארגונים של עובדים וארגונים אזוריים מרחבי סין) שבאים כדי לסייר באתרים המונומנטאליים שבבירתם. קל לזהות אותם בנקל, שכן כולם חובשים כובע מצחייה (CAP) המרכיב אחד עד שניים מהצבעים - אדום, לבן ו/או צהוב. בחיי, קראו לי גזען, קראו לי מתנשא (זה כבר רבים וטובים אמרו לי), קראו לי אדם שמכליל קבוצות אנשים באופן גס, אבל הם נראים כמו פועלי ניקיון מסכנים, נעייבעכים מאין כמותם. כל הקבוצות הללו של סינים הזכירו לי סיורים שעורכים כאן לקשישים בבתי אבות (מי יודע, אולי הם היו כאלה).

אז לא נתתי לקבוצות הללו, שתמיד עצרו ליד הדברים שנראו לי הכי פחות מעניינים ושמעו הסברים ארוכים ומשמימים על כל מיני קיסרים עלומים בתולדות סין, להפריע לי.

הסתובבתי לי בין הארמונות במתחם הארמונות שנבנה במאה ה-15. אני מוכרח לציין שעל אף העיר האסורה מקום מרשים. קומפלקס ענק של ארמונות עם היסטוריה מרשימה, אחרי הארמון הקיסרי בקיוטו (שבא אחרי זה של טוקיו), אחרי כל אותם ארמונות קיסריים בקוריאה, העיר האסורה נראתה לי פשוט עוד מתחם ארמונות...

מרשים ונחמד, אבל עוד מתחם ארמונות מזרח אסייתיים טיפוסיים.

את הטיול שלי, בעצת הבריטי, התחלתי הכניסה הצפונית למתחם העיר האסורה, שהוא זה שרוב הקבוצות מסיימות בו וכך יצא שהלכתי כנגד הזרם וסיימתי את הטיול שלי בעיר האסורה בחלקה הדרומי - כיכר טיאנמן (Tian'anmen), שהיא הכיכר הגדולה בעולם. חלפתי תחת תמונתו הענקית של היו"ר מאו (אליו נגיע פיזית בעוד מספר ימים, אבל זה בהמשך עלילותיי בבייג'ינג) והמשכתי דרומה, תוך כדי הליכה בשדרות צ'יאנמן (Qianmen Dajie), בדרכי אל מקדש השמיים (Temple of heaven) שהוא לעניות דעתי המקדש היפה ביותר שראיתי מימיי, לפחות מבחינת המראה החיצוני.

המקדש מרוחק כשני קילומטרים מהעיר האסורה והוא שימש את קיסרי סין בצאתם ושובם מהארמון. המבנה (שלדעתי התמונה בסוף תמחיש בצורה טובה בהרבה מתיאורי המילוליים עד כמה הוא יפה) של המקדש הוא עגול - מספר גלילים, מספר חרוטים קטומים וחרוט אחד. צבעו כחול ואדום ויש לו נוכחות מיוחדת בסביבה בה הוא נמצא. נוסף על כך, הגנים המקיפים את המתחם (שאגב כולל עוד מקדש דומה, אך קטן יותר ועוד קבוצה של מעגלים שהספקתי לשכוח מה הם מסמנים, אבל מעבר לכך שהם סיפקו תצפית יפה על המקדש, הם לא היו מרשימם כשלעצמם).

לאחר שסיימתי את הביקור במקדש השמיים, אשר כלל גם כמה שעות מרגוע בגנים, תוך כדי כתיבת כמה גלויות, הצפנתי שוב, טיאנמנה, על מנת לבקר במוזיאון הלאומי הסיני.

נוסף על אומנות סינית, ממנה היה לי די בחודשיים שקדמו לביקור, במיוחד לאור מוזיאון ההיסטורי של שאנקסי בסיאן (אולם בכל זאת, היו מספר פריטים שאהבתי), הייתה במקום תערוכה על יוון ורומא. מתוך סקרנות, נכנסתי לתצוגה ובהחלט היה מדובר במיצגים מרשימים. רפליקות ענק וצילומים של אתרים ברומא ואתונה. היו אפילו מספר מוצגים אותנטיים שהושאלו ממספר מוזיאונים אירופאים.

בדרך חזרה לאכסניה עוד הספקתי לרכוש ספר לשבועיים שעוד נותרו לי בסין (סיפורן של שתי ערים של צ'ארלס דיקנס - לא מומלץ).

באכסניה הסתבר לי שעל אף רצוני העז לשלם עוד סכום כסף לא מבוטל על מנת שהם יסדרו לי את עניין כרטיס הרכבת בחזרה להונג קונג, הדבר לא היה באפשרותם, שכן מדובר בכרטיס רכבת בינלאומי ולכן היה עלי לנסוע לתחנת הרכבת (תחנת הרכבת המערבית של בייג'ינג, שהיא רחוקה, לא זו שהגעתי לעיר דרכה) על מנת לרכוש את הכרטיס.

דעו לכם שלהגיע לתחנת הרכבת היה ממש קל. אבל היא הייתה קצת יותר גדולה מנתב"ג (לפחות בגרסה הישנה שלו) ולמצוא את קופת הכרטיסים הבינלאומיים לא היה עניין של מה בכך. אחרי שהגעתי לשלוש קופות לא נכונות, אחרי שעמדתי פעמים בתור הלא נכון ואחרי שהצקתי לבערך חמישה שוטרים סינים חביבים, בסוף הגעתי לפינה הנידחת בה הקופה שהייתי צריך הייתה תקועה. כפועל יוצא של המיקום שלה, הייתי היחיד שם (אחר כך הגיע זוג בריטי), כך שזכיתי לשירות אישי מהפקידה שהייתה שם. הייתי מוסיף שירות אדיב, אבל השירות לא היה אדיב, כי הרי בכל זאת מדובר בסין ולמה להיות אדיב?

אבל למי איכפת. סוף כל סוף היה לי כרטיס רכבת חזרה להונג קונג שנראתה כמו גן עדן מערבי לעומת סין וכל כך שמחתי.

והנה, מבלי להרגיש, אנו מוצאים עצמנו בבוקר ה-20 בספטמבר 2004, היום בו נסעתי אל ארמון הקיץ (Summer palace) השוכן בפאתי בייג'ינג. הארמון שימש את קיסרי סין השונים ונשרף במהלך מלחמת האופיום על ידי כוחות בריטים וצרפתים (כן, "משחררי העולם" הדמוקרטים של תקופתם).

הסתובבתי לי בגנים העצומים (והם באמת ענקיים. הדבר היחיד שאני זוכר שמתקרב להם בגודל, הוא הגנים סביב ארמונות ורסאיי בצרפת ואני לא בטוח אם גני ארמונות ורסאי או ארמון הקיץ גדולים יותר). נהניתי מהשלווה בחלק מנקודות המרגוע בגנים. בנקודות אחרות די סבלתי מהמוני התיירים הסינים, מבוגרים ברובם, שעשו המון רעש ופגמו מעט בהנאתי (אם כי יש לזכור שבסופו של דבר מדובר במדינתם וכי אני רק האורח).

בתוך הגנים ביקרתי גם במגדל שאכלס פסל בודהא שנשרף גם כן במלחמת האופיום (החלק הזה נקרא Tower of the Fragrance of Buddha).

לאחר מכן חזרתי לעיר, הסתובבתי מעט וכך עבר לו יום חביב עם הרבה הליכה.

בערב ביקרתי בשוק הלילה לאוכל ואף טעמתי לי נודלס.

המחיר שדרשו ממני עבור האטריות היה חמישה יואן. שילמתי בשטר של 20 יואן וקיבלתי עודף שטר של 10 יואן ועוד שטר של 5 ג'יאו. זה המקום לציין שהמטבע הסיני - היואן (ידוע גם כ"קוואי") לא מתחלק למאה יחידות כמו מטבעות רבים בעולם, אלא מתחלק לעשר יחידות - ג'יאו (מוכר גם כ"מאו"). הג'יאו מתחלק לעשר יחידות נוספות - פן (FEN) שהואיל והשווי שלהן כה נמוך, שהשימוש בהן נעשה אך ורק בעודף שניתן בסניפי סופרמרקט גדולים, שכן בפן אחד לא ניתן לעשות שימוש של ממש.

בכל מקרה, על מנת להבין את העוול שניסו לעשות לי, שארו בנפשכם כי תקנו מוצר ששוויו 5 שקלים, תשלמו בשטר של 20 שקלים ובתמורה תקבלו עודף מטבע של 10 שקלים ועוד מטבע של חצי שקל, כלומר תקבלו עודף 9.5 שקלים, במקום 15 שקלים.

הערתי למוכרת החצופה שהיא טעתה בעודף והיא כמובן אמרה שהיא עשתה זאת בטעות...

כן, הסיכוי לטעות כזו (שני השטרות נראים שונה לחלוטין, בגודל ובצבע) שווה לסיכוי שאתם תבלבלו בטעות בין מטבע של 10 ₪ למטבע של 10 אגורות - אפסי.

היא ניסתה - אבל אחרי חודשיים בסין, היה קשה לרמות אותי עם עודף, במיוחד בכל האמור לסוג השטר והסכום אותו הוא מסמל.

הערתי למוכרת משהו כמו "נו נו, עכשיו אני חושב שכל הסינים הם רמאים ולא יפה לנסות לרמות ככה תייר חביב שכמותי". זה עזר במשהו למישהו אתם שואלים?

לא. סביר להניח שהם ימשיכו לנסות למכור לוקשים לתייר המערבי הממוצע במחיר גבוה בהרבה מהמחיר הריאלי.

כפי שאתם רואים, באופן אישי מצאתי את בייג'ינג כעיר די עוינת לתייר. היו הרבה מקומות חביבים בהרבה בהם ביקרתי בסין. בייג'ינג, עם כל הכבוד, מלאה בהרבה אנשים שהגיעו אליהם בחלום אחר הכסף הגדול. אך מה לעשות, אין מספיק לכולם ויש בה רבים חסרי בית, רבים שנאלצים לקבץ נדבות בדרכים בהחלט מעוררות רחמים ואמפתיה.

אני מניח שאם רוצים ליהנות מבייג'ינג, צריך להדחיק את המראות הקשים שרובם סמויים מן העין, אבל חלקם פשוט זועק עד לב שמיים.

לי זהי היה קשה עד בלתי אפשרי.

ואחר סיכום ביניים ולפני עוד מספר אירועים לא נעימים (וגם נעימים), אני ממשיך ל-21 באוקטובר 2004, יום שהוקדש לביקור בחומה הסינית, החומה הגדולה של סין בשינוי קל של סדר המילים.

כבר כתבתי בעבר כי אין מדובר בחומה אחת שנבנתה בתקופה אחת, אלא במספר קטעי חומה שנבנו במשך תקופות ארוכות, על מנת למנוע פלישתם של מונגולים מצפון. החומה, בדומה לכל חומה אחרת בהיסטוריה, לא מנעה את הפלישות הבלתי נמנעות. אבל היא עלתה מחיר יקר והוא אלפי בוני החומה שקבורים בקירות החומה - אקט סמלי על כך שמתו תוך חירוף נפשם על הגנת המולדת הסינית.

אז הבה נדבר מעט על החומה הסינית...

לא רואים אותה מהירח בניגוד למיתוס, על אף שאורכה הכולל הוא כ-6,000 ק"מ.

היא נבנתה החל מהמאה החמישית לפני הספירה ובנייתה נמשכה עד המאה ה-16.

אפילו האסטרונאוט הסיני אישר זאת...

היא כאמור לא בנויה לכל אורכה ומשתרעת בצפון המדינה, ממזרח למערב.

בניגוד לפרויקטים הנדסיים מודרניים, פני השטח לא יושרו לפני תחילת עבודת הבנייה, מה שאומר שהחומה מטפסת על פני הרים וצוללת אל עמקים בהתאם לתנאי השטח. מה שהופך את הטיול עליה לקשה ואת צליחת החומה כמכשול למשימה קשה עוד יותר.

חלק קטן מהחומה שופץ, חלקו עובר שיפוצים והכל כחלק מהרצון הסיני לשמר את מורשתם ותרבותם, או במילים אחרות למשוך תיירים...

רוב הקטעים בחומה אינם פתוחים לקבל הרחב וניתן לטייל מצפון לבייג'ינג בשלושה אתרים (שהם BADALING המרוחק כ-70 ק"מ מבייג'ינג שהוא התיירותי והמפורסם ביותר, MUTIANYU המרוחק כ-90 ק"מ מהבירה שהוא קטע של כשני קילומטרים קצת פחות תיירותי והקטעים JINSHANLING ו-SIMATAI שמרוחקים כ-110 ק"מ מבייג'ינג והם המתויירים פחות [אני מוכרח לציין ששמעתי על עוד אתר שהבנתי שהוא אף פחות מתוייר, אבל שמו לא נקלט בזיכרוני וכך גם הדרך להגיע אליו]) ובמערב המדינה בעוד מספר אתרים, כאשר החלק הארי של התיירים מטייל על קטעים בודדים בחלקה המזרחי, כלומר באזור בייג'ינג.

באופן לא מפתיע, בחרתי לטייל במקום הקצת פחות תיירותי והפחות נגיש, שכן אחרי יומיים בבייג'ינג, קצת נמאס לי לפגוש תיירים סינים עם כובע מצחייה. וכך נסעתי ל-JINGSHANLING. נסעתי עם קבוצה של עוד מספר תיירים שהסתכנו איתי באכסניה. באותו יום הסתובבתי בעיקר עם אוסטרלי אחד ואמריקני אחד, כשהאמריקני היה מאוד מעניין, שכן הוא היה דמוקרט מטקסס (שזה לא שכיח במיוחד) שגר כעשר שנים ביפן לצורך עסקים ולכן דיבר יפנית שוטפת (ראיתי זאת כאשר פגשנו יפניות על החומה והוא דיבר וצחקק איתן בשפתן). היו חלקים ביום בהם העדפתי להיות לבדי, לעצור לזמן מה על איזה מגדל אחד, שפעם שימש שומרים שהגנו על גבולה הצפוני של סין ובכל מקרה שימש להבערת מדורות, כאמצעי תקשורת להפצת מידע על פלישה שעומדת בפתח.

טיילנו על החומה, בחלקה משוחזרת, בחלקה הרוסה למחצה.

החומה מתפתלת בין הרים, מטפסת על גבעות והרים של ממש וההליכה לא הייתה עניין קל, אם כי לא היוותה קושי רב עבורי, לאחר תלאות טיפוס ההרים במחוז יונאן.

הלכנו כעשרה קילומטרים, עד שהגענו לאתר SIMATAI.

הואיל והיינו במקום די גבוה, כי הרי החומה עוברת בקו פרשת המים, כלומר בנקודות הגבוהות ביותר בסביבה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות באשר לירידה.

האחת לרדת בשביל משעמם, עד שנגיע לנקודת האיסוף.

השנייה לקחת אומגה שאמנם קושרים אותך עם סרבל שלא מאפשר נפילה (לפחות כך זה נראה מנקודת המבט שלי), אבל הכבלים של האומגה כה רופפים וחלודים שאתה בהחלט מטיל ספק אם הם יקרעו במהלך הירידה או לא (ושוב, כך זה לפחות נראה בעיני).

ובאיזה אופציה בחרתי?

כמובן, ירדתי באומגה. אמרתי "אני מפקיר את עצמי בידי הטכנולוגיה הסינית". מסתבר שזה עבד, לפחות בפעם ההיא...

זה היה כיף. במיוחד שהאומגה הייתה ירידה מהחומה הסינית, מעל אגם קטן שבקצהו חיכתה לנו סירה קטנה שתביא אותנו לצד השני...

בערב, חזרתי לאכסניה ולחדר בו התאכסנתי הצטרפו שני אוסטרים, זוג, בת ובן, בערך בגילי. הדבר היה מאוד מוזר, שכן הייתי כמעט משוכנע שבסין קיימת הפרדה בין חדרי בנים לחדרי בנות (כך הבנתי מטים ובן). שאלתי אותם לגבי זה והם שאלו אם זה מפריע לי וכמובן שהשבתי שאין לי עם זה כל בעיה (לאחר מכן, כאשר שהיתי איתם בחדר במשך כמה לילות ונאלצתי לשמוע קולות "משונים" מאזור המיטה עליה ישנו [אחת, על אף ששילמו על שתי מיטות], הרגשתי חוסר נעימות מסויים, אבל לא משהו שאני לא יכול חיות איתו ואם להם הוא לא הפריע, ודאי שלי לא הייתה עם זה בעיה).

החלפנו מידע כפי שתיירים מחליפים. הם היו בתחילת הטיול שלהם, כך שעיקר המידע בא ממני אליהם. דיברנו על עוד נושאים וכאשר דיברנו על דרום אפריקה, לבחור האוסטרי נפלט מהפה קאפשטאט (Kapstadt), שזהו שמה של קייפטאון בגרמנית. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את שמה של קייפטאון בגרמנית (משום מה לא הקדשתי לזה מחשבה לפני, אבל אם לעיר יש שם שנכתב באותיות לעזיות - Capetown, מה הטעם לתרגם זאת לגרמנית?). כמובן שלא הייתה לי בעיה להבין על מה הוא מדבר, אבל בכל זאת מצאתי זאת מצחיק.

כאשר לאחר מכן, דיברנו על אתרים בבייג'ינג, תרגמתי את שם העיר האסורה ל-פורבידן שטאדט. שני האוסטרים חייכו (וגם מאוד כל מיני ביטויים בגרמנית שהכנסתי למילותי) ותיקנו אותי - פרבוטנה שטאד (die verbotene Stadt). לאחר מכן, האוסטרי התלהב שהוא יודע איך אומרים את שמה של העיר האסורה בסינית - (Palace museum). כן, בסינית, לא באנגלית. כמובן שמדובר בבדיחה, שכן בכל השפות שאנו הכרנו, שמו של המקום הוא "העיר האסורה" על תרגומיו השונים, בעוד הסינים מכנים את המקום "מוזיאון הארמון", בשפתם.

אוקיי, לאחר האינטרמצו הקצרצר על האוסטרים, עליו יכולתי להרחיב עוד רבות, נגיע ל-22 בספטמבר 2004. בבוקר נסעתי לי בתחתית של בייג'ינג (שהיא עלובה וכוללת שני קוים בלבד, שזה אחד יותר מחיפה ובדיוק כמו מספר הקווים בבוסאן שבדרום קוריאה, אך בניגוד לבוסאן שם הקווים מתאימים לגודל העיר, הרי בביג'ינג, בדומה לחיפה, הרכבת התחתית מגיעה משום מקום לשום מקום). סיפורה של הרכבת התחתית של בייג'ינג מעניין. מאו טסה דונג יזם את בנייתה ב-1966. תוך שלוש שנים 20 קילומטרים של מנהרה נפתחו. אולם עד שנת 1977, השימוש במטרו של בייג'ינג היה מותר רק לבכירים (Senior cadres), בשל הקרבה של התחתית לרשת ההגנה התת-קרקעית של העיר.

היעד שלי באמצעות הרכבת התחתית היה "מקדש למה" (Lama temple), הידוע גם בכינוי הסיני Yong he gong. מדובר במקדש, ליתר דיוק אסופה של מקדשים במתחם די גדול, אשר הם מדהימים בצבעוניותם ובעושר שלהם. מדובר בקומפלקס מקדשים טיבטי, כלומר בבודהיזם על פי הנוהג הטיבטי, על אף המרחק הפיזי מטיבט ניכר.

באחד המקדשים ישנו פסל בודהא גבוה שגובהו כ-18 מטרים. זה אמנם לא הפסל הכי גבוה בעולם, אבל העובדה שהוא נמצא בתוך מבנה יוצרת רושם אדיר. לא ניתן לראות את כל הפסל מבחוץ ורק כאשר מרימים את הראש לאחר הכניסה, ורואים כיצד ראשו משפשף את גג המקדש, מבינים את העוצמה התמונה בפסל.

לאחר מכן, נסעתי למוזיאון הצבא הסיני. כן, אני יודע, זה נשמע מעט מטופש. אבל זמן לא חסר לי וחשבתי לי שלראות מוזיאון צבאי במדינה טוטאליטרית יכול להיות חוויה מעניינת.

ואכן, לא התאכזבתי. בכניסה ניצב פסל גדול של מאו. מאחוריו בצד ימין דיוקן של היו"ר מאו ניצב גאה במכונית ללא גג ומביט המונים. בצד השמאלי תמונתו של הנשיא לשעבר (היום הוא סתם שולט על סין בלי תואר רשמי) זיאנג זמין באותו רכב, ניצב גאה ומשקיף על ההמון.

הקשר כמובן ברור - המנהיג העכשווי של סין, הוא ההמשך הטבעי של המנהיג הקודם. פולחן האישיות באותם משטרים אוטוריטאריים קסום בעיני ולהיות חלק מזה, זו חוויה מרתקת.

בכל מקרה, במוזיאון כשלוש קומות (לא כולן מלאות ויש עוד קומות ריקות, לכן רשמית "כשלוש"), בהן מוצגות מלחמות סין, בדגש על מלחמת האזרחים של 1949 בה הבריחו הקומוניסטים את הקפיטליסטים לאי טייוואן שעליו עד היום יש ויכוחים סוערים, בהם הסינים רואים בטייוואן מחוז מורד ולא מכירים בממשלתו. ישנו מיצג של נשק סיני, אשר כולל כלים צבאיים כבדים, טילים, מטוסים וכולי, בעוד שבקומה מעל ישנו מיצג של כלי נשק קלים אשר שימשו את הסינים במלחמותיהם השונות לאורך ההיסטוריה המודרנית של סין ופסליהם של מנהיגים צבאיים רבים, מהבולטים בסין.

לאחר מכן טיילתי לי בגנים מצפון לעיר האסורה, מהם ניתן להשקיף על מעוזם של קיסרי סין מלמעלה (שכן יש בהם גבעות ומקדשים, לכן אם יש לכם זמן, מומלץ לטייל בהם).

בערב הסתובבתי באזור צ'יאנמן (QIANMEN) שמדרום לעיר האסורה, כדי להסתכל על בגדים ועוד כל מיני דברים שאפשר להשיג בסין, לפני שאני מסתלק מהעיר.

ביום המחרת, ה-23 בספטמבר, לאחר שכיליתי את כל אתרי התיירות החשובים בבירת סין בימים שקדמו, לא נותר לי יותר מידי מה לעשות בבירת סין (חוץ ממשהו מאוד חביב שתכננתי לבוקר המחרת ועליו ייכתב בהמשך) ולכן החלטתי לצאת למסע "שופינג".

הסתובבתי בצ'יאנמן וקניתי חולצה של המשחקים האולימפיים של בייג'ינג המתקרבים אלינו בצעדי ענק (2008). וואו, המיקוח בבייג'ינג על המחירים היה הרבה יותר קשה מאשר במקומות אחרים. בסוף שילמתי על החולצה שמאוד רציתי (כי זה מגניב - כן, אני יודע שזה מוזר) 15 יואן, שזה 5 יואן יותר ממה שתכננתי, אבל הרבה פחות מ-40 היואן שהיה המחיר עליו הם התעקשו במשך זמן כה רב במהלך המיקוח.

לאחר מכן הסתובבתי בשוק המקומי (שוק פיצפקעס, לא שוק מזון). מאוד רציתי לקנות לי דרקון, אך לא ידעתי איזה ובכמה.

בעוד עומד ובוחן את אחד הדרקונים ממהגוני, באחד הדוכנים, תוך כדי שיחה עם המוכרת המציעה לי את מרכולתה, שלח את ידו לעבר התיק שלי נער צעיר שלאט לאט פתח את התא הקדמי הקטן (שלא היה בו דבר מלבד כמה ניירות ונרתיק למשקפי שמש, אבל את זה הוא לא אמור היה לדעת) בתיקי. המוכרת הסבה את תשומת לבי למעשיו. הסתובבתי, הוא הסתכל אלי לרגע קט וברח. לאחר כמה רגעים, העובדה שלא הכיתי אותו צרמה לי. אבל לאחר מכן המחשבה שמדובר בנער סיני מסכן גרמה לי להבין שעשיתי את הדבר הנכון שהנחתי לו לנפשו.

בכל מקרה, בל נשכח שייתכן שאותו נער היה "שתול" של אותה מוכרת, כחלק מטכניקת השכנוע של המוכרת שרצתה לעורר בי מצב נפשי של עוררות ולגרום לי להוקיר אותה על כך שהסבה את תשומת לבי לכייס. כמובן שאין זה משנה כעת אם הוא היה משתף פעולה של החנות ולא התכוון לכייס אותי, או שהוא היה אחד מאותם כייסים רבים הפועלים בשווקי בייג'ינג, הרי שמבחינתה היא השיגה את מטרתה ורכשתי לי דרקון דווקא בחנות שלה, בעוד אני רכשתי לי דרכון מעץ מהגוני, עשוי בעבודה יוצאת מגדר הרגיל במחיר שהוא די יקר יחסית לרוב הדברים שקניתי בסין, אך עדיין סביר לפסל ברמה שכזו - 60 דולר הונג קונג (שזה בערך 35 שקלים).

כפי שראיתם, בייג'ינג כעיר בירה של מדינה שעובר מטמורפוזה כה חריפה במעבר מקומוניזם לקפיטליזם, מלאה בסוגים שונים של אנשים שמתוך מצוקה פונים לפשע, בעוד רבים אחרים שכדי להתעשר, עושקים את עמם. גם אלה וגם אלה, לא גרמנו לי כאמור לרכוש חיבה רבה לסין ובעיקר לבירתה.

לאחר ה"שופינג" התיישבתי לי באחד הגנים הציבוריים הסמוכים לעיר האסורה, קראתי וכל הזמן נהגי מוניות-אופניים (שהפעם היו חפים מהאינטרס של לנסות לעשוק אותי ולהעביר אותי את הכביש בתמורה לעשרה יואן) הציקו לי בשאלות, נוסח מאיפה אתה (הכל בסינית, אבל כבר הבנתי) שגרם לי להראות להם את הכיתוב "ישראל" בסינית בפנקס שלי ועוד כל מיני שאלות מוזרות.

לאחר מכן צפיתי בעפיפונים, אותה מסורת סינית עתיקה ויפה של העפת עפיפונים, גבוה גבוה בשמיים.היה מדובר ביום רגיל, לא בפסטיבל עפיפונים, כך שאני מניח שאם תבקרו בקרוב מצפון לעיר האסור (וכך גם בכיכר טיאנמן) תוכלי גם אתם לראות עפיפונים לא מעטים.

בדרך חזרה לאכנסיה, חלף מולי נער צעיר המלווה באישה מבוגרת יותר. הנער היה חרוך ומעוות, קטוע גפיים עליונות ובקיצור המראה שלו יצר סלידה. מאנשים אלו למדתי להתעלם, כלומר לא להביט בהם במבט מלא רחמים, שכן יש כה רבים כאלה בסין. אבל מהנער הזה היה קשר להתעלם. הוא רץ לכיווני ולאחר שחלפתי על פניו הוא החל לרדוף אחרי, כאשר כל שאמר היו שתי מילים היחידות שהוא יודע באנגלית - Hello ו-Money (שלום וכסף). הוא לא אמר זאת פעם אחת, אלא חזר על זה באובססיביות מדהימה, כאילו זה יהיה מה שיגרום לי לתת לו כסף.

כאשר אני חושב על זה כעת, הוא מזכיר לי בשתי מילותיו את אותו נער בלסותו שבאפריקה שניגש אלי ואמר Money מספר פעמים, תוך כדי שהוא מושיט את ידו, על מנת שאתן לו כס כמו תיירים רבים שמשאירים למקומיים כסף.

זה מעלה בי המון תהיות. האם יש לתת לפושטי יד כסף, הרי ברור שמצבי איתן בהרבה משלהם וגורלי שפר עלי. אולם לא ניתן לספק את מבוקשם של כל ענייני העולם, אפילו לא להתקרב לזה. כאשר נותנים כסף, לא ניתן לשלוט בשימוש שייעשה בו לאחר מכן. זו הסיבה שבאפריקה חלקתי אוכל אם אנשים עניים שביקשו כסף, כך גם בסין, שם כאשר היה ברשותי אוכל ואנשים ביקשו כסף, נתתי להם מזון, משהו שהוא לדעתי ראוי יותר.

אני מזכיר לכולם שלא כל העניים בעולם זועקים לנדבה. חלקם כלל לא יכולים לזעוק, שכן הם עניים מכדי להשמיע את קול זעקתם, בעוד אחרים, כמו אותם שניים ששדדו אותי עם סכינים שלופות בדרבן, פונים אל הדרך האלימה.

כוח כמובן משיג את מטרתו ברוב הפעמים, שכן מי יהיה התייר הטיפש שיתנגד לאבד סכום זניח (או לא) של כסף כאשר חייו מוטלים על הכף?

פושטי היד לעומת זאת זוכים להתעלמות כמעט מוחלטת. אפילו בעירי, אני חולף עליהם פעמים כה רבות כאילו היו פנטום ולא בני אדם שבמצוקה. מצב זה יוצר חוסר צדק משווע, בו אלו שיש להם כוח זוכים למעמד כלשהו, בעוד אלו שלא בוחרים בפשע (או שהאפשרות לא עומדת בפניהם) נדחקים לקרן זווית.

וכמובן, הרוב הגדול של עניי עולמנו סובל מחרפת רעב, בזמן שסבלו אפילו לא מודחק במחשבתנו, אלא הוא פשוט לא קיים שם.

כפי שאתם רואים, ראיית המקומות השונים הותירה אותי עם הרבה שאלות, אשר גם היום, כחצי שנה אחרי, אני עדיין תוהה באשר לתשובות שלהן. חותם, הן בוודאי הותירו בי, שלא לדבר על המחשבה שלי והדעות שלי שהשתנו בחלוף הזמן.

והנה נגיע ל-24 בספטמבר, כשבוע לפני ה-1 באוקטובר 2004, יום השנה ה-55 לציון ניצחון הקומוניסטים בסין וקינון הרפובליקה העממית של סין. כיכר טיאנמן כבר קושטה מספר ימים לפני כן ובכל יום שהתהלכתי שם, זכיתי לראות כיצד המיצגים המציגים את ההישגים הטכנולוגיים הסינים (כאשר גולת הכותרת היא כמובן העובדה ששיגרו אסטרונאוט לחלל) הולכים ונבנים, בעוד כמות הפרחים ב"כיכר השלום" הולכת וגדלה.

באותו בוקר, החלטתי לבקר במקום בו מנוח עד עצם היום הזה מאו טסה דונג - המאוזוליאום של מאו (או כפי שאני כיניתי אותו בבדיחות הדעת - מאו זוליאום, שזו אחת הבדיחות היותר משעשעות, כשחושבים על זה).

מדובר במבנה ענק הנמצא במרכז כיכר טיאנמן. הכניסה למבנה חופשית, אך הוא פתוח למשך זמן קצר מאוד (באופן יחסי) במשך שישה ימים בשבוע. התור בכניסה למאוזוליאום ארוך והוא עשוי להקיף את המבנה כולו (וכאמור, זה ממש ארוך ומכיל רבבות אנשים), אך הוא מתקדם מהר, שכן לא נהוג להתעכב ליד גופתו של היו"ר האגדי.

חיכיתי כחצי שעה בתור, על מנת לראות את מאו. בזמן הזה היו סביבי בעיקר קבוצות תיירים סינים שהגיעו ממרחקים לראות את מנהיגם הדגול. בכניסה למבנה ניתן לרכוש זרי פרחים ורבים כל כך מוציאים ממיטב כספם על קניית פרחים, על מנת להניח אותם בפנים. כאשר נכנסים למבנה, ראשית ישנם שלטים המורים להסיר את הכובע (באנגלית ובסינית, אקט קצת תמוהה, בהתחשב שרק הסינים מסתובבים שם עם כובעי מצחייה) ומיד מבחינים מיד בפסלו של מאו. סינים כה רבים באים וקדים קידה לפסלו של מאו ומניחים את זרי הפרחים שרכשו זה מכבר.

לאחר אקט הקידה והנחת הפרחים בו בוחרים מרבית הסינים חוזרים לתור אשר בדיוק מתפצל לשניים - ימינה ושמאלה וכך נכנסים משתי כניסות נפרדות לחדר גדול, אשר במרכזו ניצב ארון זכוכית שקוף, נקי ומצוחצח. בתוך הארון, שוכב עטוף בדגל הקומוניזם, דגל אדום עם פטיש ומגל צהובים (בניגוד לדגלה של סין שהוא אדום עם חמישה כוכבים צהובים). פניו שלבים ומרוצים ואינם נראים טבעיים, כאילו היה בובת שעווה במוזיאון.

אני מניח שאם מאו היה מודע לחגיגת הקפיטליזם המתחוללת בחוץ הוא ודאי היה מתהפך בארון הזכוכית שלו. או שאולי היה מלא גאווה על צמיחתה המטאורית של סין בשנים האחרונות  (למיטב היכרותי עם ההיסטוריה של מאו, כנראה שהיה מתרגז על הקפיטליזם, אבל כמובן מדובר בספקולציות).

בכל אופן, ההתרשמות שלי מהביקור במאוזוליאום הייתה עמוקה. מצד אחד סין מדינה קומוניסטית שחרטה על דגלה את הבוז לדת (כאשר באופן מעשי, מאז ומעולם נותרה האמונה בלב האנשים והמנהגים הפגאנים שהיו אופייניים לסין לפני כן לא נשתנו) ומצד שני סין שחוסר הדת בה הפכה להיות דת, בה אנשים מתפללים למאו.

כמובן שבהתחשב במיתולוגיה הסינית הענפה, בה אלים היו למעשה בעבר בני אדם, אין הדבר מוזר כלל ועיקר, אבל עבורי, כצופה מהצד שאינו מעורה בתרבות ובמסורת הסינית, התפילה של הסינים הפשוטים למי שהיה נציג החוסר דת הייתה ועדיין ניגוד מרתק.

אגב, אם אתם מעוניינים לבקר במקום בו מונח מאו (מומלץ ולו רק בשל החוויה), זכרו שאסור להיכנס למתחם עם תיק (ומקפידים על זה, ביום הראשון, כאשר לא הייתי מודע לאיסור, גירשו אותי מהתור). הפתרון הוא להשאיר את התיק במקום הלינה (כפי שאני עשיתי), או לחילופין להשאיר את התיק להשגחה בביתן השגחה בחינם שנמצא ליד המוזיאון הלאומי, מרחק מספר דקות משם (יתכן וקיים פתרון נוסף לאכסון התיק, אני לא מודע לו).

לאחר המפגש המרתק שלי עם מאו והאנשים שגודלו כדי להעריץ אותו, חזרתי לאכסניה, ומשם נסעתי אל כיוון תחנת הרכבת המערבית כאשר היעד הוא הונג קונג.

היה זה יום הכיפורים ויום לפני כן קניתי לי חטיפי CORNY לנסיעה באחד הסופרים בצ'יאנמן. כאשר פתחתי את האריזה, שמתי לב לפתע שיש כיתוב בעברית על המוצר. מדובר כמובן בחטיף המיוצר בגרמניה ומשווק במקומות רבים. האירוניה שבדבר הייתה שהודפסו עליו כיתוב בכל מיני שפות, כאשר עברית הייתה אחת מהם, אך סינית דווקא לא.

כנראה שעברית קצת יותר פופולארית מסינית באזור בייג'ינג...

בכל מקרה, היה זה כאמור יום הכיפורים ואני העברתי אותו בנסיעה להונג קונג, תוך כדי כמעט צום (כזכור ברכבות בסין כמעט ולא אכלתי, בעיקר מפני שקשה לצמחונים להתכלכל ברכבות סיניות). נו, אז אי אפשר להגיד שלא ניסיתי לכפר על החטאים, לא?

בנסיעה הזו בכל אופן, פגשתי את מייקל, בחור קנדי ממוצא סיני (דור שלישי בקנדה, דובר אנגלית ולא סינית, אבל כאשר הוא פנה אלי ברכבת, הייתי משוכנע שמדובר בעוד סיני שרוצה להתאמן איתי באנגלית) שמתנדב בצפון קוריאה ומלמד שם עיצוב גרפי ואנגלית.

השיחה איתו כמובן נסובה סביב צפון קוריאה והמצב הקיים במדינה הזו שכל כך סגורה לשאר העולם (לדבריו הם כמאה מתנדבים זרים במדינה וגם הם נמצאים שם בליווי מקומיים כל הזמן ולא מורשים לצאת מהבירה פיונגיאנג). אבל מהר מאוד עברנו לנושאים דתיים ורוחניים, שכן מייקל התגלה כנוצרי מאמין.

היו לי המון שאלות באשר לעובדה שעד הדור שקדם לו משפחתו הייתה בודהיסטים ומה לו ולנצרות. היה מרתק לשמוע את ההסברים על כך ולדבר על כל מיני סוגיות מהתנ"ך (אגב, באותה עת שהתגלה לי שאיוב מכונה באנגלית Job צחקתי ביני לבין עצמי עד מאוד).

למעשה, אנחנו עדיין בקשר, אם כי כאשר האי מייל שלו לא ממש מתפקד כאשר הוא בקוריאה, כך שזכיתי לקבל ממנו ברכת חנוכה שמח בתקופת חופשת חג המולד שלו בקנדה.

זהו, סיימתי לגולל את סיפורי בדליאן ובייג'ינג ולמעשה בסין עצמה (Mainland China).

בפעם הבאה שאכתוב על הטיול בסין, אביא את השבוע האחרון שלי בהונג קונג ובמקאו וכך אסיים לחלוטין את ההעברה של החוויות והסיפורים שלי בסין, מהמחברת לבלוג, על מנת שיהיו נצורים עימי וגם אחרים, אם רצונם בכך, יוכלו לקרוא את אשר כתבתי.

סיכומים על הטיול בסין, אם יהיו, יבואו בקטע הבא שייכתב על סין.

אלעד

טים עושה פרסומת לאתר (שהספיק לקרוס) של אלכס פולונסקי בזמן שהמתנו בתחנת הרכבת

הטירה המאוד אירופית שעל חוף הים בדליאן

כיכר Zhongshan בדליאן - בתים בסגנון רוסי קלאסי וברקע מבנים מודרנים

כיסא ששימש בעבר את קיסרי סין - העיר האסורה בבייג'ינג

אני מקווה שהתמונה ממחישה את כמות התיירים בעיר האסורה (והתמונה יחסית לא גדושה בהם)

אחד הסמלים שמשכו את עיני בעיר האסורה (אחד מיני רבים) עם דיוקן שני דרקונים

חיילים סינים ניצבים בכניסה הדרומית לעיר האסורה

תמונתו המפורסמת של היו"ר מאו בכניסה לעיר האסורה, הצילום מכיוון כיכר טיאנמן

פסל מהפכנים קומוניסטים סינים בכיכר טיאנמן - ברקע המאוזליאום של מאו

מקדש השמיים המרהיב ביופיו

אני על רקע מקדש השמיים

אחד הביתנים (פאוויליון) בגנים השלווים שמסביב למקדש השמיים

אחד הפסלים בכניסה לגני ארמון הקיץ

בארמון הקיץ

שוק האוכל הלילי של בייג'ינג - ניתן לראות מטעמים כמו זרועות תמנון ועוד דברים מוזרים

האוסטרלי והאמריקני יורדים במורדות החומה הסינית

אני יושב במגדל כאשר ברקע נמתחת החומה הסינית

עוד התרשמות מהחומה המפורסמת של סין

האומגה שיורדת מהחומה - צילמתי קצת לפני שאני ירדתי בדבר הזה

מקדש למה בבייג'ינג

מתפללות בודהיסטיות

עוד מתפללות, הפעם יותר מבוגרות

אופניים חונים מחוץ למקדש - בייג'גינג מלאה בהמון אופניים)

תצוגת אמל"ח במוזיאון הצבאי של סין

אני על רקע העיר האסורה הפרוסה תחתי

הפגודה המשקיפה על העיר האסורה מצפון

הספירה לאחור לקראת אלימפיאדת בייג'ינג בחזית המוזיאון הלאומי שליד טיאנמן

ציורי קיר ברוח הקומוניזם, זה מה שבעיקר נותר מהקומוניזם בסין, לפחות באזורים הללו של סין

ריקשות אופניים (מפוארות, הדגם עליו נסעתי מכוער יותר) לתיירים

כיכר טיאנמן מתקשטת לקראת חגיגות ה-1 באוקטובר