בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בני טובים וסמים

בראש ובראשונה אני רוצה להביא כאן הפניה לכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ על פרשיית הסמים שנחשפה לאחרונה בהוד השרון, שהיא כמובן משקפת תופעה נרחבת בהרבה.

קטונתי מלמתוח ביקורת על מי מהמעורבים בפרשה, הן מבחינת התלמידים, הן מבחינת ההורים והן מבחינת הגורמים האמונים על החינוך והרווחה במקום.

אני מניח, כי כל בוגר מערכת החינוך בשנים האחרונות ומי שהוא חלק ממנה כיום לא הופתע מ"הפרשייה" האחרונה. הרי לא מדובר בדברים שאינם ידועים.

אתם יודעים, במדינה בה שר האנרגיה לשעבר מואשם בהברחת 4 מיליון כדורי אקסטזי (בכל זאת, שר אנרגיה וממריצים הולכים נפלא ביחד), קצת קשה לבוא בטענות כלפי נערים שמשתמשים בסמים, לא?

בכל אופן, שתי הערות או הארות יש לי באשר לכתבה, לאו דווקא בנושא המרכזי.

1. אני רואה יותר ויותר התבססות על טוקבקים כחומר עיתונאי. ליקוט תגובות גולשים הפך להיות עניין שבשגרה.

כך נפתחת הכתבה בציטוט של דנה, מי שמזדהה כתלמידה בבית הספר בו התרחשה הפרשייה במנגון התגבוב של YNET.

אני רואה בהתייחסות הזו אל מנגוני התגובות השונים עניין מבורך שמנמל את המדיום של האינטרנט, גם אם לעיתים התגובות מתמצות בקללות וגידופים ולא מתפתחות לדיון אינטלקטואלי מבריק, או לצורה של דיון כלשהו.

2. סוחרי הסמים הם מטירה וטייבה, מה שמראה שדווקא קיים דו-קיום יהודי-ערבי לא רע בכלל, לפחות בתחום שכיום מוגדר מחוץ לחוק.

מהיכרות עם חברים יהודים רבים שנמצאים בקשרים ברמה זו או אחרת עם ערבים, אני רואה אמביוולנטיות ביחס לערבים. מחד הקשר איתם קיים, הוא יומיומי וכפי שניתן לראות במקרה של הסמים, הוא למען השגת מטרות משותפות. אך מאידך, כה רבים (כמובן שלא כולם) מהאנשים שנמצאים בקשרים עם ערבים, מתבטאים בצורה מאוד חריפה כנגד ערבים כאשר אלה לא בסביבה.

יש כאן מידה מסויימת של צביעות שאינני רוצה להתיימר לשפוט, אבל בהחלט הייתי מעדיף לו לא הייתה קיימת.

ומעבר לשתי הנקודות, עד שלא יוציאו סמים כמו סיגריות ואלכוהול אל מחוץ לחוק, איזה צידוק מוסרי יכול להינתן למניעת קנאביס?

יצחק שמיר כמיקרוקוסמוס למצב החברתי בישראל

בימים אלו, בהם נשיא המדינה לשעבר עזר וייצמן מהלך על הקו הדק שבין חיים למוות, אני רוצה דווקא להתייחס למנהיג אחר בגמלאות - יצחק שמיר, מי שהיה ראש ממשלת ישראל  במשך מספר שנים בשנות השמונים והתשעים.

לפני כחצי שנה שמענו כי משפחתו של יצחק שמיר, אשר נושק לתשעים, מבקשת מהמדינה לממן לרה"מ לשעבר סיוע סיעודי.

מבלי להיכנס לדיון האם מגיע לראש הממשלה לשעבר סיעוד על חשבון משלם המיסים (מעבר לביטוח הבריאות הרגיל לו זכאי כל אזרח) או לאו, הרי שראש הממשלה לשעבר ומשפחתו, אינו מעניי הארץ. משכורת של ראש ממשלה מכהן היא משכורת יפה וכך גם המשכורת של ראש ממשלה גמלאי אינה זעומה ביחס לקצבאות פנסיה אחרות שמקבלים בני גילו.

אולם על אף זאת, עלתה הדרישה לסיוע בטיפול ביצחק שמיר.

האיש קטן הממדים, מהווה מיקרוקוסמוס למצב הקשישים במדינה, מין ראי שכזה אשר מציג בזעיר אנפין בעיה רחבה בהרבה.

אם בני משפחתו של יצחק שמיר שנשא בתפקיד הרם של ראש ממשלה מבקשים בעבורו סעד, הרי מה לגבי אותם רבבות על גבי רבבות של קשישים במדינה שמעולם לא כיהנו כראשי ממשלה?

הרי הם נתקלים באותה בעיה - העלות של טיפול סיעודי היא אסטרונומית והיא בד"כ נופלת נטל על הצאצאים או חלקם, מה שיוצר הרבה אי נעימות בקרב בני המשפחה שמצד אחד לא יכולים להקדיש את מלוא זמנם ומרצם לסב הקשיש, אך בו בעת הם לא יכולים להשליכו לעת זקנה.

דילמה רצינית שעלינו כחברה לתת עליה את הדעת.

לא יתכן שכל כך הרבה אנשים במדינה שלא יכולים לדאוג לעצמם ואין ברשותם ממון מספיק לממן את טיפולם יופקרו כך.

הרי גם אנחנו, עשויים יום אחד להגיע למצב זה ומה יהיה עלינו אז?

כלום לא נרצה שהנושא יעלה לסדר היום ויימצא לו פתרון מספק?

אולי נחמה פעוטה, אני יכול למצוא שהמצוקה בישראל היא מנת חלקם של גדולים כקטנים, ראשי ממשלה לשעבר ואנשים עלומים כאחד.

כמובן שאין כאן שמחה לאיד, אלא אך ורק תחושה (שלדעתי היא מזויפת ובעוד שורה אפרט) של שוויון.

אבל הבעיה היא שלדעתי שמיר שייך לראשי הממשלה מהאסכולה הישנה - אלו החיים ומסתפקים במועט ולא רק טובתם האישית עומדת לנגד עיניהם.

הרי אני בספק אם אריק שרון וחוותו הענקית, דירתו במזרח ירושלים ושאר הרכוש שצבר, בנימין נתניהו ואהוד והכסף הרב שעשו בהרצאותיהם על מדיניותם הכושלת כראשי ממשלה ועוד עסקים רבים שבינם לבין "טובת המדינה" כל קשר מקרי בהחלט, יעמדו בבוא היום בפני מצב בו אין באפשרותם לממן את הטיפול הסיעודי של עצמם.

והשורה התחתונה, כפי שכבר אמרתי, המצב הקיים, בנוגע לדאגה לקשישים מצד המדינה מביש והוא לא ישתפר אם נמשיך לדבוק ב"מדיניות ההפרטה" וצמצום המגזר הציבורי, שגם נתניהו וגם ברק דבקים בה.

חג הפורים - חג גדול למוסלמים

אתמול, במסגרת מסיבה לקראת הפורים שהתקיימה במרכז, הגיעה נערה חב"דניקית וסיפרה לילדים את סיפור המגילה.

כמובן שהיו לה כמה אי דיוקים באשר לסיפור המגילה (ואני מדבר על הסיפור כמות שהוא מסופר במגילה ולא על פרשנויות. הכוונה לשמות לא נכונים, כמו למשל החלפת שמה של ושתי, אשתו של אחשוורוש בשם אחר וכדמה) שאני מניח שנבעו מהתרגשות קלה ובלבול, אבל זה היה זניח.

היו כמובן אבסורדים, כמו העובדה שהביאו לילדים שקית, חוברת של חב"ד על חג הפורים (מגמתית ומסולפת כמו של חנוכה, אם אתם זוכרים שכתבתי על זה אז), סוכרייה אחת ואוזן המן אחת בטעם חלבה וביקשו מהם להחליף את "המנות" בינם לבין עצמם.

או, זה היה מטופש. הרי כל המנות היו זהות, אז מה בכלל הטעם להחליף אותן?

בסדר, מצווה. אבל מצווה או לא מצווה, זה היה פתטי.

אח"כ חילקו לילדים מטבעות של 5 אגורות ועברו עם "קופת צדקה" וביקשו מהם לשלשל לבפנים את הכסף, הואיל וזה מנהג של פורים. שוב, מדובר בסמל מטופש, הרי 5 האגורות הללו אינן נחוצות, בוודאי שהן ניתנו על ידי מישהי שיכלה לשים את המטבעות בקופה בעצמה.

מעבר לעובדה שהיה מדובר בעניין מטופש, הרי שהעובדה שעל אחד הצדדים של הקופה, הופיע דיוקן הרבי מילובאביטש, חרם לי.

סביר להניח שלא זה יהיה מה שיכריע את הכף בין הפיכת הילדים למצביאי ש"ס של העתיד. אבל בהחלט, שטיפת המוח והניסיון להקנות בילדים הרגלים של תרומה לגורמים דתיים אינה דבר שאני רואה בעין יפה.

שימצאו אנשים עשירים שיממנו את חוסר התעסוקה במגזר הדתי ולא יפנו לילדים בשכונות מצוקה לשם כך...

בכל מקרה, במרכז יש גם נוסף על נוער של יהודי, גם נוער ערבי, מוסלמי.

מאוד נחמד לראות אותם מתחפשים וחוגגים את החג ביחד עם כולם.

אולם אתמול, כאשר לאחר הכנת משלוח המנות, המשיכו בהפעלה לשמירת מצוות חג הפורים של הילדים (כאמור שניים מהם, בן ובת, הם מוסלמים, כאשר הבת חובשת רעלה) ומזגו לילדים "יין", כי הרי מצווה להשתכר בחג, עד שלא ניתן יהיה להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי...

אמנם היה מדובר בתירוש, אבל הוא הוצג על ידי הנערה מחב"ד כיין וכך הילד המוסלמי סירב וניכר בו ובילדה המוסלמית שהם מרגישים לא בנוח, כאשר ילדה אחרת שחילקה כוסות ומזגה את התירוש עברה לידם.

כאשר הבחנתי בזה, מיהרתי להגיד בצורה נעימה שיפסחו עליהם (כן, פסח זה בחודש הבא, הקדמתי), תוך כדי שאני מנסה להצניע את העובדה שאלכוהול אסור על פי חוקי האסלאם.

בכל מקרה, לא אנסה לעשות עניין ממשהו שכלל לא היה עניין בפועל. אבל אני מוכרח לציין שה"דו-קיום" בין ערבים ליהודים, עשוי ליצור לעיתים בעיות קלות בשל אי רגישות מתאימה לאמונתו (או חוסר אמונתו) של הזולת.

מציטוטי היום

היום שמעתי במסגרת דיון מסויים, שעסק בענייני תפישת המציאות והבנייתה, את המשפט הבא. אני לא מסכים איתו, גם לא מתנגד לו. פשוט אין דעה באשר למשפט.

"בנות מתלבשות בשביל בנות ומתפשטות בשביל בנים".

אותי המשפט מאוד שעשע כאשר הוא נאמר.

קולוניאליזם ערבי

מאמר המערכת של עיתון "הארץ" ביום שני עסק בהתעללויות שמבצעים מתנחלים בתושבי השטחים, מבלי שרשויות אכיפת החוק של ישראל (המשטרה והצבא) יפעלו כדי למגר תופעה זו, לפחות לא באופן משמעותי.

אני רוצה להסב את תשומת לבכם לתגובה מספר 26 למאמר המערכת, תחת הכותרת "התרבות הקולוניאליסטית הערבית האכזרית". פשוט אביא כאן את הטקסט בשלמותו:

עלינו להבין שכל עוד נמצא על אדמת ארץ-ישראל קולוניאליסט ערבי אחד יחושו היהודים איום מתמיד מהמגמות האימפריאליסטיות הערביות ושיטת הקולוניאליזם שלו שבא בעקבותיו.

רק חיסול עקבות התוקפנות הערבית האימפריאליסטית על ארץ-ישראל לא יהיה צורך לפעול בשל האיום הקולוניאליסטי הערבי על ארץ-ישראל.

הקולוניאליסטים הערבים חייבים להבין שהם הקורבן של האידיאולגויה הערבית האימפריאליסטית, וחיסול האידיאולוגיה הזו יביא גם רווחה לעמים הערביים, שכן הם יפסקו להיות אימפריאליסטים תאבי נדל"ן וקולוניאליסטים אכזריים העושקים את אדמתם של האחרים למרות שלהם יש אדמות למכביר.

למותר לציין שהקשר בין הטקסט של המאמר שעסק בהכאת פלשתינאים על ידי בריונים יהודים במטרה להתסיס את השטח לבין התגובה הנ"ל מקרי בהחלט.

אני חושב שהטקסט מדבר בעד עצמו, אך בכל זאת, ארצה לחדד את האירוניה שבשיח על "קולוניאליזם ערבי". מעבר לבלבול בין המושגים אימפריאליזם (צבירת עוצמה והשפעה) וקולוניאליזם (הקמת מושבות בטריטוריות שאינן שייכות למדינה) ושימוש בהם לחילופין, הרי  שכינוי התושבים הערבים בשטח "ארץ ישראל" (קרי מדינת ישראל, יהודה, שומרון ועזה ואני מניח שבעיני כותב/ת התגובה גם עבר הירדן) "קולוניאליסטים", מגביל לכינוי הילידים האמריקנים קולוניאליסטים שבאו לכבוש את צפון אמריקה מהילידים האירופאים, דומה לכינוי תושביה השחורים של אפריקה קולוניאליסטים וכולי.

בהקשר הזה, דווקא ראוי אולי לציין שדווקא בראי ההיסטוריה, מנקודת מבטו של הצופה הבלתי תלוי, המפעל הציוני, של העתקת יהודים מאירופה (ולאחר מכן גם ממקומות אחרים בתפוצות) והקמת ישובים בשטח ארץ ישראל, היא דומה להפליא לקולוניאליזם האירופי שרווח במאות האחרונות והפך להיות פחות פופולארי רק בעשרות השנים האחרונות.

דווקא שימוש במונחים כמו קולוניאליזם בהקשר של הערבים, עשוי לפעול כחרב פיפיות. הרי רק בור שלא מכיר כלל את ההיסטוריה של הציונות במאה וחמישים השנים האחרונות (אפילו בקווים כלליים בלבד) או דמגוג שמנסה לטעון טיעוני סרק יטען שהערבים היושבים בציון הם קולוניאליסטים, במובן השכיח של המילה.

אולי כוונת הכותב/ת שהערבים בשטח "ארץ ישראל" משתמשים במי קולון?

זה ההסבר היחיד המתקבל על הדעת, לפיו הערבים כאן הם קולוניאליסטים.

Students VS Police

אני מביא כאן קישור לכתבה מ-YNET, על אלימות המשטרה בהקשר הפגנות הסטודנטים באוניברסיטת ת"א.

על פי הדיווחים (בכתבה ואחרים), במהלך הפגנת הסטודנטים כנגד הבעיות הניהוליות של האוניברסיטה (שבין היתר הביאו לסגירת/איחוד עשר יחידות אקדמיות באוניברסיטה, צמצום הסגל הזוטר ופגיעה בקיים, אי רכישת ספרים חדשים לספריות ועוד), צמצום התקציב לאוניברסיטאות והפיכת מוסדות ההשכלה לגופים עסקיים, כלומר הפרטתם, מה שאומר שרמה אקדמית שהיא עניין שקשה לכמת, רוצים להעביר לידי גורמים שכל מטרתם היא לקצץ עלויות ולהגדיל רווחים, כאילו הייתה האוניברסיטה מפעל טקסטיל שאמור לייצר סחורה בדמות אקדמאים ולא להעניק השכלה וכלים לאוכלוסייה נרחבת למען רווחת החברה בכללותה.

אני מוכרח לציין שאלימות השוטרים היא דבר בלתי מקובל. כמובן שאין היא צמחה על קרקע בתולה, אלא יש רקע נרחב לשוטר שבפועל מכה סטודנט שמפגין.

אציין בקצרה כמה אירועים ומעשים שהביאו לאלימות השוטרים.

שנים ארוכות של אינתיפאדה, עימות אלים שהעלה את מפלס האלימות בחברה הישראלית בכללותה. אפשר כמובן להרחיב את האינתיפאדה לאחזקת השטחים שנכבשו ב-1967, מה שקיטב את החברה בישראל. למעשה, כל בני ה-40 ומטה בישראל, גדלו בחברה השולטת בעם זר (בהנחה והם גדלו בישראל) וככזו נאלצת להשתמש באלימות על מנת להנציח את הכיבוש. ולזה יש מחיר. בדיוק באותו אופן שלמעלה ממחצית האזרחים באיראן נולדו לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979 ואינם מכירים משטר אחר, כך גם למעלה ממחצית הישראלים לא מכירים דרך חיים שונה מזו המדכאת עם אחר באמצעות כוחות צבא והואיל ורבים מאזרחי ישראל נוטלים חלק בכיבוש זה באמצעות שירות חובה בצבא, הרי שזה מחלחל לחברה בכללותה ואינו מנותק מההוויה הישראלית.

מעבר לעימות אלים הנוכחי שקיים כבר כמעט 40 שנים, אני מביא בחשבון את המיליטריזם בישראל. העובדה שראש הממשלה הנוכחי הוא אלוף במיל', קודמו רב אלוף במיל' וזה שלפניו נבחר בשל היותו יוצא יחידה מובחרת. העובדה ששר הביטחון אינו חבר כנסת, רק מפני שלא חלף מספיק זמן מעת שהשתחרר ועד הבחירות לכנסת האחרונה. העובדה שכמעט כל משתחרר בדרגת תת-אלוף ואילך מוצא עצמו כחבר כנסת, שר, יו"ר דירקטוריון של חברה ממשלתית, או "ג'וב" בכיר אחר, כ"הוקרה" לתרומתו למדינה, יוצרת מדינה בעל אוריינטציה צבאית.

מבט חפוז על אישים במגזר הציבורי מגלה שהחלופות לאותם פושטי מדים, אינן רבות. אפשר להבין מדוע מצב כזה נוצר ב"דמוקרטיה מתגוננת" כישראל, אבל ההבנה לסיבות של דבר, לא הופכות אותו לדבר בריא ומקובל. הסיבה להפרדה בין הרשות המבצעת לכוחות הצבא נובעת מהעובדה שאין רוצים להעניק לכוחות המזוינים, אלו המחזיקים בידם עוצמה אדירה את סמכות קבלת ההחלטות, על מנת שלא יהיו הם אלו שיכתיבו את סדר היום, כמו באותן דיקטטורות צבאיות בדרום אמריקה ומדינות ערב בתקופות מסוימות בהיסטוריה.

אם נחזור לשוטרינו, הרי שכאשר הם יודעים שהציבור בישראל מצביע בקלפי למועמדים המייצגים את הכוח והשררה, הרי שגם להם נדמה שהשימוש בכוח בלתי פרופורציונאלי מותר.

וזה מביא אותי לשורש השלישי לבעיית האלימות - האלימות עצמה. האלימות היא לולאה שכזו המניעה את עצמה. אלימות גוררת אלימות נגדית וזו גורמת מכה חזקה יותר בתגובה. מי שעוקב ולו במעט אחרי ההתרחשויות האחרונות בארץ זבת חלב ודבש, ודאי מבחין לא אחת בידיעות על רצח במשפחה (באופן אירוני, מעשים כמו הבעל שרצח את אשתו ברחוב יד לבנים בחיפה ביום שני ה-21 במרץ 2005, מכונה רצח על רקע "כבוד המשפחה", כאילו משפחה שמתבצע בה רצח מלאת כבוד והדר), אלימות כנגד חיילים ושוטרים מצד מתנחלים, פיגועי טרור המבוצעים על ידי אויבי ישראל (חלקם פלשתינאים, אך כפי שראינו, חלקם הם חלק של רשתות טרור גלובליות, דוגמת אל-קעידה וחיזבאללה) ואלימות פוליטית, מילולית ופיזית, המיוצגת על ידי נבחרי ציבור כוחניים ומתלהמים, מימין ומשמאל, אשר מכנים את מדיניות ממשלת ישראל נאצית (כוונתי לנציגי שמאל כאחמד טיבי ונציגי ימין שלובשים טלאי כתום ומדברים על היות הממשלה לא לגיטימית), מגדפים מעל בימת הכנסת ובתוכניות פריים טיים וכן הלאה.

האלימות הזו, שהיא הסביבה שהשוטרים פועלים בה, נוסף על העובדה שעבודתם כשוטרים מאלצת אותם להתעמת עם אותם פושעים ועבריינים, מה שמצריך לא אחת אלימות, היא זו שמביאה בסופה של דבר, יחד עם יתר הדברים שציינתי ואחרים לפעולה האלימה של המשטרה ולמעצרי שווא סטודנטים, שהם אולי רעשנים ומעצבנים ואולי דרישותיהם אינן מוצדקות, אך הזכות לשבות בהחלט מגיעה להם, כל עוד ישראל מגדירה עצמה מדינה דמוקרטית (ולא בנוסח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו).

ורק עוד עניין אחד המהווה את הקרקע הפורייה הוא אותן אמירות של שר האוצר בנימין נתניהו (שאת חלקן ריכזתי בקטע הזה) כנגד השביתה והניסיונות שלו לסרס את זכותם של העובדים במגזר הציבורי לשבות, על מנת שלא לפגוע בחזונו הטאצ'ריסטי.

אם מי שעמד בראש הפירמידה וכיום עומד בעמדת מפתח (שר האוצר) וממתין להזדמנות להסתער שוב על הקודקוד יוצא כנגד הזכות לשבות, האם אין זה מתן אור ירוק מרומז לשוטרים לפעול בנחרצות כנגד השובתים באשר הם, סטודנטים כעובדים?!

כאמור, העימותים של המשטרה עם הסטודנטים לא צמחו על קרקע בתולה.

אולם אני רוצה לבקר מעט גם את עמיתי הסטודנטים. אני מביא כאן כתמונה מצורפת את "מכתב הסטודנטים", עליו חתומים אנשים התאחדות הסטודנטים ויושבי הראש של אגודות הסטודנטים של האוניברסיטאות השונות, כפי שחולק לפני מספר ימים באוניברסיטת חיפה.

במכתב, שהוא למעשה ריכוז תלונות הסטודנטים, מציינים הכותבים שבשנים האחרונות חלה עלייה גדולה במספר הסטודנטים "גדל מאוד מספר הסטודנטים", מבלי לציין כמה וטוענים לקיצוץ של כמיליארד שקלים (המהווים כ-20% מתקציב מוסדות ההשכלה הגבוהה).

את האצבע המאשימה הם מפנים לשרת החינוך לימור לבנת ולשר האוצר בנימין נתניהו. כמובן, עניין האחריות המיניסטריאלית חשוב, אך השאלה כיצד קיצוץ זה בא ביחס לדלדול ביתר התקציבים. הרי האוניברסיטאות לא פועלות בחלל ריק ויש עוד גופים נתמכים במדינה והם רבים מאוד.

באופן אישי, במיוחד כסטודנט, אני סבור שקיצוץ מיליארד שקלים מידי שנה מתקציב האוניברסיטאות הוא רע. השאלה היא כמובן מהיכן צריך לבוא התקציב האבוד. חינוך והשכלה לא ניתן לייצר יש מאין, יש צורך בתקציב, זה ברור. השאלה היא האם נוכל להמשיך לבנות גדר חסרת תועלת להפרדה מהפלשתינאים, לרכוש מטוסי אף 15 I בסיטונות, לבנות ולסלול את בתי וכבישי המדינה הפלשתינאית שבדרך, לקבל סל תרופות שהולך וקטן עד לכדי אפס, לשלם קצבאות ילדים למכונות ילדים ועוד שלל דברים שנראה כאילו כולנו רוצים, הרי אנו תומכים באלו המציעים את אותם דברים בכל מערכת בחירות, אך בה בעת אנחנו לא רוצים יעלו מיסים, משתדלים להעלים מס עד כמה שהדבר אפשרי ובמידה ונתפסנו, המדינה מתפשרת איתנו ולא מחייבת אותנו בקנסות, אלא מפחיתה לנו את התשלום (ובכלל, אם אנחנו גד זאבי או דומיו, כאשר יש לנו חובות, הבנקים של המדינה מוחקים לנו את החובות ופורסת את המעט שנותר לתשלומים נוחים).

אז השאלה היא מה אנחנו רוצים. קצת קשה לרקוד בכל החתונות במקביל...

נחזור למכתב הסטודנטים, שלהגדרתם אינו רק "מאבק סטודנטיאלי", אלא "מאבק חברתי רחב" (שמתבטא אך ורק בהגדלת התקציב לאוניברסיטאות, שזה כמובן מאבק סטונטיאלי צר, אבל מדוע לא להתהדר בדאגה לכלל החברה?).

חותמי המכתב מספרים שהמאבק רק החל ושהפעם "לא יקנו אותנו בפיצות" ושלא יסתמו להם את הפה באלימות ברוטלית של המשטרה.

באשר לחוסר הלגיטימציה של האלימות המשטרתית, אני חושב שעמדתי ברורה.

באשר לפיצות...

ובכן, אני ממליץ לכם לקרוא את מה שכתבתי לאחר הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה (כאן תחת הכותרת "רפובליקת קקטוסים). בכל מקרה, אספר שכדי למשול מצביעים לקלפי, שכן ציבור הסטודנטים אדיש לבחירות לאגודת הסטודנטים, ניתן לכל מי שמצביע קרמבו בעבור הצבעתו.

אני את הקרמבו שלי נתתי במתנה למישהו שנראה לי רעב. אני בספק אם אנשים באמת באו בעבור קרמבו. אבל המועמדים לבחירות טרחו, חזרו והדגישו שכל מי שישתתף יקבל קרמבו.

אז אם את הסטודנטים ניתן היה לקנות בקרמבו על מנת שיבואו להצביע ומי שהגה את הרעיון היה אנשי אגודת הסטודנטים, הרי שאת אנשי אגודת הסטודנטים אפשר לקנות בפיצות וכנראה כיתוב "לא יקנו אותנו בפיצות" היה למעשה קריאת זעקה - "אנחנו רוצים פיצות".

ומדוע נטפלתי למשפט הקטן הזה אתם שואלים?

שכן ביום רביעי, ה-23 בספטמבר, מתקיימת באוניברסיטת חיפה שביתית הזדהות עם הסטודנטים בת"א בין 12 ל-14. אני בספק אם שעתיים אלו ישפיעו במשהו על מישהו. ראו, אני בהחלט אחד התומכים הנלהבים של שביתות תמיכה והזדהות, שכן זהו כוחם של החלשים - העובדה שהם רוב. אין לתת לחזק לנקוט בטקטיקת הפרד ומשול וכך לעשות בחלשים כבשלו.

זוהי החוכמה שבהתארגנות וזו הסיבה שנתניהו ודומיו כה מפחידים ממנה, כי השביתה היא כלי נשק מדהים בעוצמתו.

הבעיה היא, כפי שאני רואה אותה שהשובתים בת"א לא הגדירו שום יעד, מלבד קריאות להתפטרות של רבינוביץ', נשיא האוניברסיטה ושל שרת החינוך (שהיא אגב מעולם לא סיימה אוניברסיטה) ודרישה אבסטרקטית להתייעלות.

והתומכים מחיפה. כל אחד מהם (לפחות אלו שדיברתי איתם) טוען שהשביתה היא על נושא אחר. חלק הזדהות, חלק שביתת מניעה כנגד צעדים דומים בחיפה. אז על מה בעצם שובתים?

מדוע אין בעצם קול אחד שנשמע ואומר מה הוא היעד שאנו רוצים להשיג בשביתה?

ובאין יעד ממשי לשביתה, מעבר להפגנת סולידריות ובאין מודעות פוליטית רבה לסטודנטים שרובם רואים באוניברסיטה עוד שלב בחיים שיש לעבור, לקבל תעודה על סיומו ולהמשיך הלאה, יש למצוא דרכים אלטרנטיביות כדי למשוך אנשים שיצטלמו נהדר כשתבוא מצלמת הטלוויזיה.

אז כאשר הודיעו על השביתה הצפויה ביום רביעי, טרחו לציין שיהיה כיף ותהיה הופעה של ירמי קפלן...

אז אם קרמבואים ופיצות לא יעזרו, אני מציע שיקנו אותנו עם אומני מוזיקה...

"מכתב הסטודנטים"

ועד כאן להפעם.

אלעד