| 9/2003
כמה מחשבות על מה שארע לפני שנתיים (11/9/2001)
צירוף מקרים?!
הנה, מלאו שנתיים לאותו יום נורא בספטמבר 2001 בו חרבו שני מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק, אשר כונו בחיבה - "התאומים".
משהו קטן על כתיבת תאריכים בישראל לעומת ארה"ב לפני שאני מציין משהו מעניין שרק היום שמתי לב אליו, בישראל נהוג לכתוב תאריכים בפורמט dd/mm/yyyy, כלומר תאריך הלידה שלי, השמונה עשר בנובמבר אלף תשע מאות שמונים ואחת נכתב 18/11/1981.
לעומת זאת, בארה"ב, נהוג לכתוב תאריכים בפורמט mm/dd/yyyy, הווה אומר שאותו תאריך ייכתב כ-11/18/1981.
זה נראה קצת מוזר, אבל אני מניח שהשיטה הנהוגה בישראל ניראית מוזרה גם כן לאנשים אשר רגילים לשיטה האמריקאית.
עוד משהו חשוב לציון הוא שמספרי החירום 100, 101 ו-102 אשר קיימים במדינתנו הקטנה, מרוכזים במספר 911, אשר מי שמחייג אליו מזעיק את כוחות ההצלה לכל מיני ארועים.
ולעניינו, מגדלי התאומים קרסו באחד עשר בספטמבר. בישראל היינו רושמים זאת 11/9, אולם כאשר מסתכלים על הכיתוב האמריקאי מגלים 9/11, ואם מסירים את הסלאש (או אולי לוכסן) מתקבל 911, כלומר מישהו ודאי היה צריך להזעיק את כוחות ההצלה באותו יום...
מממ, צירוף מקרים, הא?
אולי זה מסביר למה לכמה כבאים היה יום רע באותו יום...
11/9/2001
אני זוכר את אותו יום, הייתי בצבא, במקום בו יש טלויזיה ואז מישהו בא ופתח אותה והייתה תמונה של מגדלי התאומים, אשר מאוד הזכירה לי את תחנת הכח אורות רבין בחדרה, בימים בהן היא עדיין כונתה מאור דוד והיו בה שתי ארובות (ורק אחת מהן עבדה לצורך הדימוי המושלם) ונאמר שמטוס פגע בבניין והיה אחראי לכל זה.
ואז, בעודי צופה בטלויזיה, יחד עם מיליוני אנשים בעולם, הגיח מטוס נוסף, כאשר כל מצלמות הוידיאו במנהטן מכוונות לאותה נקודה, הגיח מטוס נוסף לעבר המגדל השני.
ואם זה לא מספיק, היה מטוס שלישי אשר פגע בפנטגון (ומשום מה הוא נשכח כאשר מדברים על זה כ"אסון התאומים") והרג עשרות עובדים של משרד ההגנה האמריקני ומטוס רביעי
אשר היה בדרכו להתרסק על הקונגרס או הבית הלבן, התרסק אי שם ליד פיטסבורג, בעיקר בגלל תושיה של נוסעי המטוס אשר הבינו מה התרחש וניסו למנוע אסון גדול עוד יותר.
כמובן שבדיעבד אפשר לסנן הרבה מהמוץ שהיה אז בתקשורת, כמו העלמותו המסתורית של ג'ורג' בוש למשך זמן שנראה אז כנצח וחוסר וודאות טוטאלית באשר למספר המטוסים שעוד הולך להתרסק והיכן.
הפאניקה הייתה אדירה, כל הטיסות לארה"ב בוטלו ונדחו במשך שעות ארוכות, מדינה שלמה על שלוש מאות מיליון תושביה נותקה אווירית והכל בשל גאונות אדירה ותזמון מושלם בקרב אותם אנשים שלצערי רבים מאיתנו מחשיבים כחבורה של לא יוצלחים (וכפי שראינו, האנדרדוג תמיד מצליח להתיע מחדש).
לאחר אותו יום, העולם הוא אותו עולם, אולם האנשים מתנהגים קצת אחרת, לפחות באזורים אותם אנו מחשיבים "נאורים".
אפשר לומר, בלי להגזים בהרבה, כי ה-11/9/2001, היה נקודת מפנה בראיי היסטורית.
היום אנשים במדינות מערביות, מגלים הרבה פחות סובלנות לבני מיעוטים אתניים. פיגועי הטרור של ספטמבר לפני שנתיים, הביאו לשחרור מספר הצהרות לוחמניות מצד נשיא ארה"ב אשר הובילו לשינויים מרחיקי לכת בדבר זכויות הפרט, הן בארה"ב בה המדינה מנהלת מעקב צמוד על תושבים בכלל ועבריינים בפרט, כפי שלא היה מעולם וכן במדינות אחרות, גם דמוקרטיות, אשר הממשלה רוצה להראות לתושבים שהיא פועלת בנושא והן במדינות דיקטטוריות, אשר יכולות עכשיו להאשים ביתר קלות את האופוזיציה בטרור וכבונוס לזכות בתמיכת ארה"ב.
העולם מאז האחד עשר בספטמבר, הוא מקום הרבה פחות חופשי, הרבה יותר קטן, רדוף בפחדים של עצמו.
ואם הזכרתי את החדירה לתחום נפרט מצד המדינה, אני חושב שחשוב לציין את חוסר הסובלנות כלפי מיעוטים, במיוחד איסלאמים וערבים מאז 11 בספטמבר. כיום האירופה, הרבה מאוד נוצרים, רואים באיסלאם סכנה קיומית על "התרבות הנאורה", מלחמת בני האור כנגד בני החושך, מלחמת תרבויות אשר בסופה תשרוד הנצרות, או שהיא תאבד את מעמדה לטובת האסלאם. לצערי, הרבה מאוד אנשים רואים את המאבק כמאבק דתי, ומפספסים מאבק פוליטי, אשר מתנהל בכסות הדת. מנהיגים בשני הצדדים (ולפישוט העניין אכניס את היהדות והנצרות תחת אותה קטגוריה) מטיפים לחזרה לדת ולשנאת בני הדת השניה, או לפחות לגילוי חשדנות רבה כלפיהם. כמובן שטיעונים אלו באים בעקבות הידיעה כי הדת בה המטיף מחזיק היא הנכונה, הנאורה והצודקת. אולם מלחמת הדת בסגנון ימי הביניים, מאוד מפחידה בימינו, בעיקר מפני שכיום, בניגוד לימי הביניים, קיים בידי הצדדים נשק להשמדה המונית. מלחמה דתית, בניגוד למלחמה מדינית-פולטית, מגדירה כיעד את תבוסת הצד השני, אין היא מגדירה יעדים צבאיים של ממש, כמו כיבוש שטחים או החלפת המנהיגות בצד השני, היא דורשת מכל בני הדת השניה להכנע ולהצטרף אל הדת המנצחת או למות ובמקרה כזה, עד אשר שני הצדדים לא מקיזים לחלוטין האחד את דמו של האחר לא מסתמן ניצחון.
אבל האם מדובר במלחמה דתית?
חוששתי (למען האמת לשמחתי) שלא, למיטב שיפוטי, המלחמה כיום היא לא בן דת האיסלאם לנצרות והיהדות. המלחמה הנוכחית, היא מלחמה פוליטית, מלחמה בה קבוצה של מדינות ובראשן ארה"ב, נלחמת נגד קבוצה של מדינות, אשר לא מסוגלות לנהל מלחמה במובן הקלאסי של המילה נגד ארה"ב ובנות בריתה ולכן בוחרות בדרך הטרור להלחם ב"שטן הגדול".
יש מספר דרכים טובות שאפשר לגייס אנשים רבים לטובת מטרה מסויימת:
אפשר לאגד את כולם סביב רגש מסויים, למשל עצבות וגאווה לאומית, כפי שקורה בארה"ב החדשה.
אפשר לנצל עוני ונחשלות של אנשים לטובת מטרה מסויימת (כפי שאנו עדים בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצד הפלשתיני)
והדרך הנוחה ביותר, אשר הומצאה לפני אלפי שנים, היא לאגד את כולם סביב דת מסויימת אשר מהווה גורם מלכד ומאחד עבור המונים אשר נלחמים למען מטרה משותפת, והיא מילוי רצון האל/אלים או שליחיו/שליחיהם עלי אדמות.
המקרה שאנו עדים לו, עד כמה שאני מבין, הוא המקרה השלישי, כלומר ניצול הדת לצרכים פוליטים.
השיח בין לאדן, אינו אוטוריטה דתית נחשבת בעולם הסוני (או ליתר דיוק האיסלאמי). מדובר במנהיג דתי בדרך נמוך שבשל דעות פוליטיות קיצוניות וכשרון רב התקדם מעלה. אין הוא מומחה גדול לענייני האסלאם. אותו דבר למשל השיח יאסין אשר כמעט וחוסל על ידי ישראל לפני מספר ימים, אינו איש דת חשוב, אבל עם תלבושת מסורתית וכל שלא היה מבייש דמות מסרט מצוייר, הוא מושך אחריו קהל רב אשר משתמש בדת כמנוף להשגת יעדים פוליטים.
אותה קיצוניות הייתה יכולה ללבוש צורה חילונית, כפי שניתן היה לראות במדינות הסובבות אותנו בשנים בהן נתמכו על ידי בריה"מ החילונית.
אין מדובר בגורמים דתיים אשר הגיעו למסקנה שהתרבות האחרת מאיימת, או לחילופין הגיעה השעה לחסלה, אלא מדובר בגורמים פוליטים אשר מנצלים תמיכה קלה בקרה אנשי הדת, להיות נציגי מוחמד על פני אדמות.
וזה חבל, כי עם כל השנאה הזו, בין בני הדתות השונות, האנושות לא הרוויחה הרבה.
אולי לאחר פיגועי ספטמבר, הרבה ישראלים הרגישו "הקלה" קלה , שכעת איננו לבד במערכה. יתכן וישראלים רבים חשבו שכעת העולם הבין שהאיסלאם הוא הקיצוני והמטורף ולכן היהודים בישראל צודקים בעימותם עם הפלשתינאים הקיצונים כמו האיסלאם עצמו (כי הרי הם ערבים).
יתכן ומה שאמרתי שכתבתי לפני רגע קט נכון בטווח הזמן הקצר, אולם בטווח הארוך, האיבה שנוצרת כלפי האסלאם בקרב אנשי המערב, מביאה להגדלת האיבה בין הצדדים, להגדלת המתיחות ולהגדלת הפער.
במקום להתרכז בעובדה שמאות מיליוני אנשים בעולם המערבי, נמצאים בשגשוג כלכלי הרבה בזכות אותם מיליארדים בעולם השלישי אשר עובדים קשה בעבור שכר רעב ומכאן נובעת לדעתי השנאה העמוקה של העולם השלישי (ובכלל זה האסלאם, אשר רואה עצמי כמייצגו) כלפי המערב המשגשג והמצליח.
אנשים במדינות הללו אינם טיפשים, אינם תלושים מהמציאות. הם יודעים שלפני עשרות עד מאות שנים, האדם הלבן מהמערב עשק אותם, אדמותיהם ומחצביהם. למעשה הם לא לגמרי יודעים מה קרה, כפי שרובנו לא מכירים את ההיסטוריה על בוריה (ובכלל זה כותב שורות אלו) ובמקום בו חוסר הידיעה מתחילה, הסיפורים, האגדות וההיסטוריזציה מתחילים לעלות וסיפרים רעים אף יותר מהאמת המרה כנגד המערב נרקמים.
אז לכאורה נראה כאילו ההתנגשות בלתי נמנעת, נראה כאילו מיליארדי אנשים עניים יצעדו יום אחד ויעלו על ערינו הראשיות, ובשל הומניזם לא נוכל לעשות כנגד זה דבר, כי בעולם בו כל חייל שיורה ב"אזרח חף מפשע" מופיע על גבי מיליוני מרקעי טלויזיה בעולם, בלי פרופורציה לפשע אותו ביצע וכך משחיר מדינה שלמה, קשה יהיה לעצור "צבא" של אנשים צודקים אשר שם לו למטרה להשיב לעצמו את אשר נלקח ממנו הוריו.
לכאורה תסריט פאסימי של מלחמה בלתי נמנעת, אבל בפועל אפשר לעשות הרבה לתיקון המצב ולמניעת הבלתי נמנע.
יש להבין שבמדינות מסויימות אנשים חיים בעוני בלתי נסבל וגם אם כיום הם רחוקים ולא מסכנים אותנו, בעוד כמה שנים הבעיה עשויה לחלחל גם אלינו.
עוני הוא אחת הסיבות העיקריות אשר מביאות אנשים לקיצוניות, היא לא היחידה וכמובן לא כל עני יקום מחר ויעלה כנגד הציויליזציה המערבית, אמנם בהחלט הוא נמצא בקבוצת סיכום גבוהה יותר ויש להוריד אותו משם על ידי צמצום העוני בעולם.
ודברים נעשים, אולם לא במידה המספיקה. אמנם קיימות ועדות או"ם למיגור העוני והחולי בעולם השלישי, אולם הן כטיפה בים ויש לעשות הרבה יותר.
אחד הצעדים החשובים בפתרון בעיה, הוא הבנת הבעיה ונסיונות להגיע לדרך לפתור אותה.
המודעות לעוני אשר שורר בצד השני של העולם, היא המפתח לפתרון הבעיה.
ואסיים בהדיפת ביקורת אשר טטען כי "עניי עירך קודמים" בכך שאפרט שהעוני במדינות מערביות לעומת העוני במדינות העולם השלישי הוא בלתי ניתן להשוואה - יש עני ויש עני.
נכון שצריך לפתור את בעיות העניים במדינתנו שלנו, לפני שאנו מתפנים להאכיל עניים בסומליה, אולם יש לזכור שמדובר בשתי בעיות שונות - האחת פנימית והיא חשובה לפתרון, אולם השניה לחיצונית ונוסף על כך שהיא צריכה לבוא על פתרונה, היא לא תלויה לחלוטין בנו ועל מנת לפתור אותה צריך להרתם למאמץ עולמי כביר יותר, למיגור העוני.
זה לדעתי, יימנע בתוך כמה עשרות שנים את אותם פיגועים נוראים אשר ידענו ואנו יודעים בימים אלו ויהיה יעיל יותר מכל תוכנית לבניית חומה, גדר, גשר, חיישני לייזר, מועצה לבטחון לאומי וכל אמצעי או גוף אחר לשמירה על בטחון אזרחים, אשר כפי שאנו מגלים פעם אחר פעם, ניתן להערים עליו, באמצעות אולר קפיצי.
בהרכנת ראש לזכר אלפי הנופלים במתקפת הטרור הרצחנית של ה-11 בספטמבר 2001, אני מסיים פוסט זה.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
