| 9/2003
עשיתי את חצי הדרך להיות מושל קליפורניה
חצי הדרך לכס "מושל קליפורניה"
בעודי נוסע היום ברכבת מסיון קראתי ב"ניו יורק טיימס" (מהדורה מקוונת לפאלם) על כך ש-14 מתוך 135 המועמדים למשרת מושל קלפורניה (ביניהם כזכור ארנולד שוורצנגר) פתחו בלוג באמצעותו הם מתקשרים עם קהל בוחריהם באמצעים בלתי תלויים.
זה הביא אותי לקרוא בשקיקה את הכתבה (שאני מודה שאם לא הייתה עוסקת בבלוגים לא הייתי טורח לקרוא אותה, כי הרי את מי לעזאזל מעניינים אותם חבר'ה מקליפורניה?) ולהעלות בפינה נדחת של התאים האפורים והאפרוריים משהו של ראשי את המחשבה הבאה:
"היי, גם לי יש בלוג. עכשיו כל מה שנותר לי זה לרוץ למשרת מושל קליפורניה ואני אהיה בדיוק כמותם". אגב, סיכויי ההצלחה שלי לא חשובים, בעיקר מפני שכנראה גם 14 המועמדים הנוספים שכבר פתחו בלוג לא ממשך יצליחו. בעניין כישורים, אני חושב שיש לי את הקישורים לנהל את המדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב (כנאמר, אם ארנולד שוורצנגר יכול, אז על אחת כמה וכמה אני יעשה זאת טוב יותר).
אני חושב שאם וכאשר אבחר להיות מושל קליפורניה, אוציא חוק אשר יימנע מהוליווד להוציא סרטים גרועים וטיפשיים אשר כל כך מאפיינים אותה (כמובן שתמיד יש חריגים, אבל בגדול תעשיית הפיצוצים חסרת הטעם, שבגינה ארנולד שוורצנגר בכלל יכול להתמודד על משרת המושל די מעצבנת).
ארץ המתים החיים (אפשר גם דרך ללא מוצא)
היום אני ואמא שלי ביקרנו את סבי בת ה-91 בבית האבות.
בכל פעם אני נהנה מאוד לסקור את הסביבה, ואחת לכמה זמן אני גם כותב על כך כאן ולהלן רשמיי מהביקור היום:
Bed time
ביקרנו בשש וחצי בערב, שעה שעדיין אור יום (אם כי חלש) בחוץ. בשעה זו כבר שולחים את הזקנים למיטותיהם, על מנת שיהיה לצוות העובדים שקט. אני יכול להבין אותם, לעבוד במחלקה לתשושי נפש, זה לא דבר פשוט כלל וכלל. כפי שכבר כתבתי בכותרת, מדובר בארץ המתים החיים, אנשים בגילאים בהם חלקים מסויימים לא מתפקדים - אצל חלקם הראש נדפק בצורה נוראה, אצל חלקם הראש בשילוב עוד כמה דברים בלתי נעימים וכל מה שמפריד את אותם אנשים מן המחלקה הסיעודית, זה יכולתם ללכת בכוחות עצמם, או לשלוט (גם אם בצורה חלקית) בצרכיהם.
אני לא יכולה
בשעות הדמדומים, כאשר סבתא שלי, אמא שלי ואנוכי יושבים מסובים לשולחן, נשמעה בחלל החדר הקריאה הרצה "אני לא יכולה".
סובבתי את הראש וראיתי כיצד מנסים להשקות את אחת ה"דיירות" בשיקוי נעורים (נו, סתם ניסו לדחוף תרופה אל פיה) והיא מצדה הדפה את יד המטפלת, שפכה את השיקוי וצעקה בקולי קולות שוב ושוב "אני לא יכולה".
בשלב מסויים, הואיל ומדובר בסֵמי בית משוגעים, החלה גם חברתה לשולחן לצעוק "אני לא יכולה", רק בשל התענוג שבחיקוי זולתב וכך זכתה הצעקנית הראשונה לקלל אותה ולצעוק "לכי לעזאזל".
לאחר מספר קריאות "לכי לעזאזל" היא חזרה לצעוק "אני לא יכולה" ואף הגדילה לעשות והוסיפה את המילה לשתות.
גם לאחר זמן שלא ניסו להשקותה באותה תרופה מרה, היא המשיכה לצעוק, כך זה נמשך מספר דקות עד אשר הובילו אותה אחר כבוד לחדרה והיא הלכה לישון.
החתונה -היה או לא היה?
שיחה עם סבתא שלי, אישה שהזירון שלה לטווח קצר לא ממש מתפקד היא עניין מרתק ביותר.
בעשרים הדקות שאמא שלי ואני ישבנו איתה, שאלה סבתא שלי לפחות חמש פעמים מתי החתונה של אחותי (אותה חתונה אשר התקיימה בסוף יוני וסבתא שלי נכחה בה).
כמובן שגם מאוד שיעשע אותנו לראות את סבתא שלי אוכלת מהשוקולד שהבאנו לה, אחרי עשר דקות אוכלת פעם נוספת ומספרת שהיא לא אכלה שוקולד מאז היום הולדת שלה (או משהו רחוק אחר), כאשר באותו רגע לחשתי לאמא שלי "או לפחות בעשר דקות האחרונות".
מכונת אמת
עוד דבר מאוד מיוחד באנשים במצבה של סבתא שלי שהם לא יכולים לשקר ולא רק שהם לא יכולים לשקר, הם גם חייבים להגיד את מה שהם חושבים באותו הרגע (בדיוק כמו ילדים קטנים ומזכיר במידה מסויימת את עצמי).
כך סבתא שלי הצביעה לעבר אחת מעובדות המחלקה וקראה בקול "היא שמיינה". אך, פשוט לא הסבתא שהייתם רוצים להסתובב איתה ברחוב, לא ככה?
סתם, היא משתדלת, פשוט שיש מחלות שכאלו אתה לא בדיוק שולט בזה, זה מזכיר לי כל מיני שקרים שלה שהייתה בתקופת בית הספר, שהיה כל ברור שאלו שטיקים קטנים שלא עובדים והיא עדיין המשיכה לעשות אותם (בלי כוונות רעות, סתם כדי לשכנע אותי שהיא בכל זאת סבתא מבוגרת ולפיכך יודעת יותר ממני, דבר שהוא די מגוכחך שחושבים על זה).
סיפור נרגש מילדות
כאשר הייתי קטן יותר, בגיל בית הספר היסודי המוקדם האמנתי לשאותם שקרים אשר יצאו מפיהם של סבתא שלי ובעלה, סבי החורג עליו השלום.
בכל אופן, באחת הפעמים שביקרנו אותם, לא התנהגתי יפה לטענתם (נראה לי לא אמרתי שלום או משהו פעוט שכזה) ואז בעלה אמר לי "רשמנו את זה בפנקס".
כמובן שכמו אותו ילד מפגר אשר סיפרו עליו באחד משיעורי האנגלית, אשר לא ההבין את משמעות ה-IDIOMS (ניבים) וחי בעולם משלו בו אנשים בוכים את לבם החוצה וכאשר הם קשובים הם מלאים באוזניים, גם אני לא הבנתי את משמעות הביטוי "נרשם בפנקס" וגם הייתי מספיק תמים להאמין לכך שהם שומרים את הפנקס גבוה בארון במרפסת.
בביקור הבא שערכנו אצלהם, שבוע לאחר מכן, אחד הדברים שעשיתי, כאשר כולם ישבו בסלון היה לתפס על הארון הגבוה (הייתי קטן ולא הגעתי למעלה בדרך קונבנציונאלית) על מנת לחפש את הפנקס ולמחוק את מה שכתבו עלי והארון שלא היה יציב במיוחד נפל יחד איתי ומצאתי את עצמי כלוא מתחתיו כאשר בני משפחתי באו לחלץ אותי משם.
הואיל והיה מדובר בילד קטן וארון גדול, אני מניח שהיה דרוש הרבה מזל כדי שלא יקרה לי משהו יותר רציני ואוכל לספר את הסיפור, משהו כמו 15 שנים אחרי.
מילה טובה על שר האוצר
אינני נמנה עם קהל המעריצים של שר האוצר, מי שהיה שר החוץ הקודם ובעבר היה גם ראש ממשלת ישראל ומוכר רהיטים ב"רים" - מר בנימן נתניהו, אולם, בראיון שהעניק לשלי יחימוביץ' בגלי צה"ל אמר שר האוצר שאנשים צרכים לחשוב לפני שהם עושים ילדים, הוא אמר שכאשר משפחה עומדת בפני ההחלטה להביא לעולם ילד שלישי, רביעי, חמישי וכן הלאה, הבל והאישה צרכים לבת ולראות האם יהיה באפשרותם לפרנס אותו ולא לגדלו לעוני. עוד אמר שר האוצר שיש במדינתנו משפחות ערביות וחרדיות, אשר העבודה היחידה של האב היא להביא ילדים לעולם והדבר צריך להפסק ומי שרוצה להביא ילדים לעולם, יצטרך (שומו שמיים) לצאת לעבוד ולפרנס אותם, לא על סמך מענק ילדים ענק שהמדינה נתנה למשפחות ברוכות ילדים, שזה עתה בוטל.
אמנם שר האוצר נתניהו ידוע כדמגוג לא קטן, אשר יודע להסית את דעתם של רבים מהנושא אשר עומד על הפרק ולשסע קבוצות שונות כנגד קבוצות אחרות (ורק אזכיר את הלחישה המפורסמת, בעודו ראש ממשלה, היישר אל תוך אוזנו של גדול המקובלים הרב כדורי "השמאלנים האלו, הם כבר מזמן שכחו מה זה להיות יהודים" [סליחה אם הציטוט לא מדוייק, אני מעלה אותי מזכרוני בלבד), אולם אין להתעלם מגרעין האמת אשר יש בדבריך, על כך שקיימת בעיה חמורה, אשר נובעת מהחוקים הבלתי הגיוננים בעליל שמדינתנו חוקקה, לפיה המדינה נותנת כסף פר קפיטה ילדים בבית, כאשר הילד הראשון מקבל הכי מעט וככל שהצלחת להביא יותר ילדים לעולם, סימן שמגיע לך יותר (והרי ההגיון מחייב שדווקא הילד הראשון יעלה הכי מעט, בעוד שאר הילדים "ירשו" את בגדיו, צעצועיו, ספריו ושאר הדברים שהורים צרכים לקנות לילד הראשון וממשיכים הלאה לשאר הילדים)...
ואחרי שאמר שר האוצר את המילים האלו, שאני נוטה להסכים איתן, באו אנשים מעצבנים, דוגמת חברי כנסת מיהדות התורה וש"ס אשר טענו ששר האוצר יותר גרוע מהנאצים במעשיו ובאמרותיו (רחמנא לצלן, כיצד אפשר להגיד לאנשים שאם לא יעבדו לא יקבלו כסף?!), וכמובן יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, ניסה לצבור הון על האמירה הכל כך נכונה של שר האוצר, לפיה חלק מהאנשים צרכים לשנות את גישתם ותפיסתם את החיים, אחרת הם ירעבו וחבל.
אני מוכרח לציין שאם הייתי אדם אמוציונאלי אשר נוטה להתלהב משטויות (ולא אמרתי שאני לחלוטין לא, פשוט אני יודע לשים גבולות לפעמים), הייתי מצביע עבור נתניהו ו/או מפלגתו בבחירות הבאות לאות הזדהות ותמיכה.
אולם אינני כזה ואינני תומך ליכוד, כך שבבחירות הקרובות לא אצביע מח"ל ככל הנראה, גם אם שר האוצר אמר דברים שהיה טוב לו כמה וכמה אנשים היו מפנימים.
בלוג זיכרון
תוך כדי קריאה באקווריום בימים האחרונים, התוודעתי לסיפור העצוב והטראגי של טל, אשר בחודש פברואר השנה פתחה בלוג בישראבלוג וב-5 במרץ, פחות מחודש לאחר מכן מצאה את מותה בפיגוע בקו מספר 37 בחיפה. קיים גם אתר זיכרון עם הרבה תמונות שלאחר הארוע שניתן לצפות בו כאן.
הסיפור של טל מדרבן אותי לכתוב פה פוסט צוואה (לא שאני חושב שיקרה משהו, אבל רק במקרה ש...) שיהיה קישור אליו בשולי הבלוג וכך, ברגע שדבר מותי ייודע יוכלו לממש את רצונותי (ולא את הרצונות של אלו שחושבים שיודעים מה אני רוצה ויעשו בדיוק ההפך, אני הרי מכיר אותם). ואני גם אשים תמונה שלי, כזו שאפשר יהיה לשים בעיתון לאחר מותי אם אני אמות בארוע השווה סיקור עיתונאי, למשל פיגוע גם כן.
זה אבל כנראה יבוא מחר ואם עוד לא מחר אז מחרתיים, כדברי השיר...
דווחן
ולסיום, אני רוצה לדוש במילה המוכרת "כתב" (Reporter).
לא מפריע לי שאדם אשר עוסק בכתיבה בעיתון מסויים למחייתו מכונה כתב, להיפך, אני חושב שמדובר במילה מתאימה.
אבל כאשר אני רואה בטלויזיה "מסיבות" עיתונאים (עוד שם אווילי, הרי לא מדובר בחבר'ה שרוקדים ועושים שמח, אלא בחבורה של אנשים אשר מחרחרים מלחמה ומחפשים נואשות כיצד להביך פוליטיקאי וכך לזכות בתהילת עולם, אפילו בעבור דיווחים טיפשיים ולא חשובים בעליל), לבי כואב, כאשר אותם טרחנים מרגיזים מכונים "כתבים".
הם הרי לא כותבים כלום, בגלל זה הם בחרו להופיע בטמבלויזיה (תודה לכבוד הרב אמנון יצחק אשר הביא מילה זו לעולם). לכל היותר הייתי מכנה אותם דווחנים או "מפיצי המולה". לכן, אשתדל מעתה להפסיק להשתמש במונח כתב עבור אנשי הטלויזיה (למשל לא אומר "כתב הערוץ הראשון...")
טוב, לא צריך להתרגש מזה שבחרתי לא להשתמש במילה מסויימת, פשוט צריך ללמוד ולא להשתמש בה גם כן.
מובן?!
ועד כאן להפעם.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
