| 9/2003
בלוג זה חוגג שנה!
שנה חלפה, שנה באה אני כפיי ארימה
לא, לא הקדמתי את ראש שאמור להגיע בסוף חודש לועזי זה, פשוט, היום, ה-14 בחודש ספטמבר, 2003 שנים לאחר מותו של האדון (נו, ישוע מנצרת), "מה המצב", הבלוג שהוא הכי לא כלום (ובדקתי, הבלוג הזה הוא לא עם הכי הרבה כניסות, לא עם הכי הרבה קוראים, לא עם הכי הרבה תגובות, לא עם הכי הרבה קטעים, לא עם הכי הרבה השפעה, לא הכי חדשותי, לא הכי אישי והוא לא עומד בקטגוריה הכי של שום דבר -שגם זה הכי במשהו...) חוגג שנה להיווסדו.
מה המצב שהיה?
הכל החל ביום שבת אחד, יום לפני יום הכיפורים התשס"ג.
אחרי תקופה קצרה שקראתי באחד ממוספי המחשבים העלובים המחולקים בצהובונים מידי שבוע, ואחרי שהמלצתי לחבר מדוכא מהחיים (שבינתיים הצלחתי לשדך לו מישהו ולהפוך אותו למאושר זמנית) להקים בלוג שאותו סגר אחרי שבועיים בערך (למעט תשובה חריגה לשאלון שבועי שהפצרתי בו לענות עליו), פתחתי את הבלוג הזה.
למען האמת, לא ממש הבנתי איך כל הסיפור עובד ולמען האמת, עד היום לא לגמרי ברור לי מה עובד, כלומר אני יכול לנחש איזה פוסט יזכה לתגובות אוהדות, איזה פוסט יזכה לביקורת קולחת, על איזה פוסט כלל לא יגיבו ועל איזה פוסט יבואו עשרות תגובות (נו, על מי אני עובד, תגובות בודדות בהן אני עונה למגיב והוא עונה לי וחוזר חלילה והקאונטר מתנפח).
אולם הרבה פעמים אני טועה. הרבה פעמים על נושאים פעוטים, בוחרים אנשים להגיב (למען האמת, זו המשמעות האמיתית של בלוג, לדווח על הארועים הקטנים האלו בחיים), הרבה פעמים אני מוצא עצימ יושב ליד המקלדת, מתקת ללא הרף ובסוף חושב שיצא לי הפוסט הכי גרוע בעולם.
אבל לא ממש בא לי לדון כעת בהרגלי הכתיבה שלי, שהשתנו עם הזמן (בקרוב אוכל להגיד בגאווה "עם השנים").
אמשיך ואספר שכתבתי לא פחות מ-517 קטעים, כלומר זהו הפוסט ה-518 במספר.
אני מתחיל להרגיש שהעסק כבר הגיע לידי מיצוי. אולם על אף תחושת המיצוי, עדיין מחכים בפאלם 17 נושאים שאני אמור לכתוב עליהם במוקדם או במאוחר, כך שעדיין לא אמרתי נואש...
סיכום
אז מה עבר עלי בשנה האחרונה?
התחלתי את הבלוג עם שתי סבתות, אבל מהר מאוד אחת מהם מתה כאשר אמא שלי הייתה בחו"ל. מה שגרם לה לשכב משהו כמו חמישה ימים במקפיא של בית החולים כרמל כמו עוף קפוא...
בחודשים הראשונים של כתיבת הבלוג, הייתי קם מידי בוקר מוקדם, עלמת להספיק לתפוס את האוטובוס ו/או הרכבת לבסיס - אי שם במרכז הארץ.
אבל עם הזמן זה עבר (ברוך השם)...
בתקופה שהייתי קם מוקדם, יום אחד מצאתי את עצמי הולך בבסיס, ביום השנה לרצח רבין ונחרדתי למראה התמונה שהייתה שם.
בין לבין, שיניתי מעט את העולם בו אני חי בעזרת כוחה של מילה חיובית והגעתי לתובנה שהכל בחיים זה עניין של גישה.
ישבתי וחשבתי לי באמבטיה על כל מיני נושאים, ואח"כ יצאתי מטפטף והעלתי אותם לבלוג, דבר אשר לא אחת כמעט הביא למותי מקצר חשמלי וכעת אני משלם עליו במקלדת דפוקה אשר מידי פעם חלק מהאותיות לא נלחצות בה...
ביקרתי הרבה בסופרים, כלומר לא כל כך הרבה, אבל מספיק בשביל להבין שזה לא מקום העבודה בשבילי...
גיליתי לא אחת שאני טיפוס של חורף, כלומר לא שהקיץ מפריע לי במיוחד, אבל כאשר הוא היה כאן, לא הסתרתי שאני מתגעגע לשלג ולקור.
התגלתי כאדם צעיר וציני שהסתבר שהם דברים שחייבים לבוא בזוגות, בדיוק כמו כוחות בטבע לפי הגדרותיו וחוקיו של סיר אייזיק ניוטון.
הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שחתונה זה לא בשבילי ושמדובר בבזבוז כסף טוטאלי, דבר אשר לא מנע מאחותי להתחתן מספר חודשים מאוחר יותר...
גיליתי שאני גאון, טיילתי בגרמניה, באוסטריה, בשוויץ, בדרום אפריקה ולסותו שם כתבתי את הפוסט הדרומי ביותר שלי ובין לבין התקשרו וביקשו מידי פעם לדבר עם אבא שלי בטלפון, אבל הם זכו לקבל פנים שלא ציפו לה, ממש כמו הגנבים בשכחו אותי בבית.
בקיצור, יכלתי להמשיך לספר סיפורים וחוויות מהשנה שחלפה, כי היא באמת הייתה שנה יוצאת מגדר הרגיל, עבר עלי המון, הן מהבחינה האישית והן מבחינת החוויות שצברתי (טיולים בעולם, בארץ, ארועים ונושאים אליהם נחשפתי בבוחני את העולם דרך עיני הלוקות בחצי הצילינדר), היו בחירות, גם בחירות לראשות העיר ובקיצור המון ארועים במדינה שבחרתי להתייחס אליהם, אבל זה עשוי להמשך הרבה זמן, בעיקר לאור מספר הפוסטים שכתבתי ולאור העובדה שמדובר בשנה - 365 ימים, 8,760 שעות, 525,600 דקות, 31,536000 שניות שזה המון המון זמן, אפילו בשביל הוביט כמוני, אז מי שמעוניין, מוזמן לדפדף באקראי במשך החודשים השונים בעמודים השונים, ומי יודע, אולי יתגלו כמה פנינים השוות ציטוט לעמוד הראשי...
אז רק אגיד תודה לכל המגיבים, הקבועים והמתחלפים שלא אנסה בכלל להגיד את שמותיהם, כי בפעם האחרונה שניסיתי הרשימה הייתה ארוכה מנשוא ומאז
היא רק התארכה...
אמשיך ואציין באופן אישי את חבורת האנשים שנפגשתי איתם (שלושה אז אני יכול להתמודד עם זה ולהיות בטוח שלא שכחתי איש). אזכיר את שמותיהם על פי סדר פגישה כרונולוגי : דנה (שנמצאת כעת בספרד), אינגריד (השם המלא שמור במערכת) ועופר, שכל אחד מהם התגלה כחביב בפני עצמו (נזהרתי לא ליפול למלכודת
ולהגיד שכל אחד היה חביב יותר מהקודם, כי אז הייתי פוגע בשתיים הראשונות).
ולסיום סיומת, הבלוג הזה טרם התחיל בחגיגות השנה וכבר קמו המברכים (וליתר דיוק המברכות) - תודה ל-דד סאן שיין ולטל, שכבר הספיקו לברך בלוג זה לרגל יום הולדתו על גבי מצע הבלוג שלהם. (ומי שברך ולא שמתי לב, מוזמן להסב את תשומת לבי והוא/היא יזכה/תזכה לקישור, דוגמאת "
לינקקת/לונקקת" הידוע לשימצה.
יום הולדת שמח לך בלוג!
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
