בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לא, זה לא שאני במצב רוח ביטלס כרגע. לא נזכרתי לי סתם בשיר הנודע והקליל של הביטלס I want to hold your hand...

אבל מאז יום שישי, הרבה מאוד אנשים לחצו ידיים, חלק מלחיצות הידיים הללו התפרסמו בתקשורת, חלקן הוכחש וחשבתי לברר מה הרעש בעניין.

אז אצתי ובדקתי וגיליתי שמנהג לחיצת היד מקורו כאות שלום בעבר, עת רצו אנשים לאותת שאין בידם נשק (המקור לכך כאן).

והנה, יום שישי האחרון בשעות הצהריים, הוותיקן שברומא. המונים מתכנסים בלווית האפיפיור יוחנן פאולוס השני, בהם גם מנהיגי עולם.

כותרות העיתונים בארץ זועקות - נשיא המדינה משה קצב לחץ ידיים לנשיא סוריה בשאר אל אסאד ונשיא איראן מוחמד חתאמי (הנה דוגמא).

מהר מאוד גורמים בסוריה ואיראן מכחישים, אח"כ מאשרים, אך טוענים כי אין לזה משמעות (הנה דוגמא גם לזה).

(זה אולי המקום לציין את האירוניה הקטנה שמצאתי בכך ששני פרסים, שנולדו באותה עיר, נפגשים באיטליה. האחד נשיא איראן, השני נשיא "היישות הציונית" [שם שגם תמיד הצחיק אותי] ואז ניגש פרסי אחד לשני ואומר "אהלן וסהלן". רבאק. הם אמורים לדבר פארסית, לא ערבית. נכון, האיראנית הושפעה רבות מהערבית מאז התנחל בה האסלאם, אבל בכל זאת, לא יכלו למצוא ברכה על טהרת הפרסית בלבד?)

באותה לוויה, של אותו אפיפיור באותה עיר-מדינה, נפגשו נשיא אחר ונסיך אחד מווילס.

הנשיא נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה, אדם שבריטניה, הממלכה שהנסיך, הנסיך צ'רלס מווילס הוא יורש העצר בה, מחרימה.

סיבות רבות לחרם הזה, נסכם אותן כי מוגאבה הוא איש רשע לטענת הבריטים והוא עושק ומסכן את בני עמו.

והרי רק לבריטים היה מותר לעשוק את תושבי זימבבואה במשך מאות שנים. כאשר אדם ששיחרר את המדינה מידיהם והפך עם השנים מושחת, אסור לעשות זאת.

הסיפור של הגעתו של מוגאבה ללוויה משעשע למדי והוא מתחיל, לא תאמינו בשנת 1929, בהסכם שנחתם בין בניטו מוסוליני, האיש שהעלה את הפאשיזם באיטליה בשנת 1922, לבין האפיפיור פיוס ה-11. ההסכם הוא האמנה הלאטרנית שמיסדה את עצמאותה של הוותיקן.

בין שלל הסעיפים באמנה, נקבע כי הואיל ולוותיקן אין שדה תעופה, איטליה מתחייבת לאפשר לכל מי שמעוניין להגיע לוותיקן לעבור בשטחה ושדות התעופה של רומא ישמשו את הוותיקן ואורחיה, יהו אשר יהיו.

חלפו השנים, השלטון הפאשיסטי באיטליה קרס, בניטו מוסלוני עוד הוחזר לשלטון לזמן קצר ע"י היטלר ולאחר מכן הוצא להורג על ידי בני עמו ונתלה הפוך בכיכר.

איטליה הפכה לדמוקרטיה פרלמנטרית רעועה, היא אפילו החליפה חוקה בראשית שנות התשעים.

אבל זה לא מנע ממנה להיהפך עם השנים לחלק מהאיחוד האירופי, אשר כיום מונה 25 מדינות.

אותו איחוד אירופי, החרים את מוגאבה והחליט שלא לאפשר לו לנחות בשטחו.

רצה הגורל והוותיקן אינה חלק מהאיחוד האירופי. היא אמנם מנפיקה מטבעות אירו במטבעתה עם הסמלים של הכס הקדוש. אבל אין היא חלק מהאיחוד.

וכך, מוגאבה שהוחלט כי כף רגלו לא תנחת באירופה, נחת באיטליה על אפם וחמתם של האירופים, שכן הוא אורח הוותיקן ולא האיחוד האירופי.

הכל בזכות בניטו מוסוליני מהסכם משנות העשרים של המאה הקודמת.

אך כמובן, אין האנקדוטות ההיסטוריות הללו מעניינינו כרגע.

נחזור אל יום שישי, רחבת כיכר פטרוס הקדוש. הנסיך צ'ארלס מווילס, יורש העצר הבריטי, פוגש בנשיא זימבבואה רוברט מוגאבה שארצו מחרימה.

הנשיא מושיט את ידו לשלום לנסיך הבריטי. הנסיך הבריטי מושיט את ידו והם לוחצים ידיים.

אם הייתי כותב בגרמנית, ודאי הייתי הופך את המשפט לסביל, כך שהידיים של שניהם נלחצו.

כך, במעשה קסם, מבלי שאיש רצה, נלחצו להן שתי הידיים של שני האישים.

אבל אינני גרמני, אינני תמים. במקום בו ידיים נלחצות, מישהו לחץ אותן.

ונעבור לתגובת הבריטים.

דובר מטעם הנסיך צ'ארלס מסר :  "הנסיך נתפס בהפתעה על ידי מוגאבה ולא היה יכול לסרב ללחיצת היד".

(נלקח מהכתבה על חתונתם של צ'ארלס וקמילה פרקר מעיתון "הארץ")

מזכיר כמה הכחשות סוריות ואיראניות?

מזכיר את מילותיהם של משה קצב וסילבן שלום שאין לראות בלחיצות הידיים הנשיאותיות של קצב ועמיתיו שום משמעות?

נחזור לרגע למקור המנהג.

לחיצת יד באה לאותת שידיך לשלום ואין באמתחתך כלי נשק.

אם זה כל הסיפור, מדוע כולם מנסים להתכחש לה ולהכחיש אותה?

מדוע כולם מנסים להקטין מחשיבותה ומשמעותה?

תקיעת כף, אקט שרובנו נוהגים שלא לייחס לה חשיבות של ממש, הופכת להיות עניין כה מורכב, מסובך וטעון.

אני מצרף את תמונת כף ידה של חגיה שצילמתי ב-30 במרץ 2005.

כתבתו של עוזי בנזימן מהארץ על הנשיא קצב שרץ לספר לחבר'ה שהתפרסמה יום לאחר פרסום שורות אלו.