בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הבוקר השכמתי ביקיצה טבעית בסביבות השעה חמש ושלושים (הלכתי לישון באחת, באמת שניסיתי להימנע מזה).

בחוץ השמש עדיין לא זרחה ואני נזכרתי בחלום שזה עתה התעוררתי בגללו.

בחלומי טיילנו אבא שלי ואני. היינו בבריכה, לאחר מכן טיילנו בלונה פארק.

בלונה פארק היה ממש כיף, רכבות ההרים, המכוניות המתנגשות. בין לבין דיברנו על כל מיני דברים לא חשובים.

הוא שמח ונהנה, נהניתי גם אני.

רק כאשר התעוררתי, התווספה לתודעה שלי העובדה שמזה שלוש שנים ושלושה חודשים (פחות יום) הוא לא בין החיים.

בחוץ עדיין היה חשוך כאמור, אז החלטתי לשוב לישון, שכן הייתי אמור להשכים רק בסביבות השעה שבע ושלושים.

חלמתי חלום נוסף.

בחלומי עמדתי בכיכר פטרוס הקדוש שבקריית הוותיקן ברומא.

השעה בחלום הייתה שעת בוקר מוקדמת, כזו שאנשים לא מרבים להסתובב בה בחוץ. עמדתי לי, מתבונן על ארובה, כאשר לפתע החל לצאת ממנה עשן לבן.

בחלום כמו במציאות, הבנתי את המשמעות, נבחר סופסוף יורש לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. מאוד התרגשתי בחלום, שכן רק אני שמתי לב לכך, בעוד שאר האנשים הבודדים שהיו בכיכר בשעה זו כלל לא שמו לב.

לפתע הציץ איש דת מאחד החלונות במבנה ממנו יצא העשן הלבן.

הוא הכריז באיטלקית (אין לי דרך לדעת אם הייתה זו איטלקית או ג'יבריש, אבל בחלום זה היה נאום באיטלקית) שנבחר אפיפיור חדש.

כבר שהוציא ראשו מהחלון, התרגשתי שאני היחיד שעד לכך והוצאתי את ה-iPod מהכיס והתחלתי להקליט את הנאום למכשיר (אפילו שאין בו יכולת הקלטה).

לאחר מכן, מספר מצומצם של צלמי טלוויזיה שמו לב לכך שנבחר אפיפיור, הם החלו לצלם ולפתע היינו בעיצומו של טקס, היום כבר היה בשיאו (או לפחות שעת בוקר מאוחרת).

מהמבנה החלו לצאת אנשים בחליפות צבעוניות. צלמי הטלוויזיה צילמו, בעוד אני עומד שם, במקום ריק מאנשים, שולף מצלמה דיגיטלית מהכיס ומצלם.

בשלב מסויים הבנתי שמבקשים ממני להסתלק משם, כי אני מפריע בנוכחות שלי לטקס, אבל לא יכולתי ללכת לכיוון של הצלמים האחרים כי הם חסמו את הדרך והכיוון השני היה המבנה (שני הכיוונים הנותרים היו חסומים גם כן).

עמדתי שם, עם המצלמה וצילמתי את הטקס.

בשלב הזה התעוררתי.

השעה הייתה שבע בבוקר, אולי שבע ורבע והחלטתי לא לשוב ולישון, כי נותרה עוד פחות מחצי שעה עד השעה שהייתי אמור להתעורר בה.

בלאו הכי, זמן לחלום עוד חלומות לא נשאר לי.

בהמשך היום, לאחר שראיתי על אחד מלוחות העזר העירוניים מודעה על אזכרה לחללי מלחמה השחרור, יצא לי לחשוב על החשיבות של אזכרה, בצלו של החלום הראשון.

מה בעצם הטעם באזכרה לאנשים שמתו לפני זמן כל כך רב (מעבר למסורת וכבוד שרוכשים להם)?!

למתים, ודאי שאין זה משנה.

במקרה של אבא שלי, מעבר לעובדה שהיום בו ציינו שלוש שנים לא היה מיוחד למרבית האנשים בעולם, הרי שאני חושב שהאקט של נסיעה לקבר היה מיועד.

הקבר הוא סמל, הוא אבן או מספר אבנים עליהן נחרטו מספר אותיות, עליהן יצקו עופרת ותו לא.

אבא שלי הוא לא המצבה, הוא לא הקבר. הוא גם מעולם לא היה כזה.

לכל היותר הוא מונח כמטר וחצי מתחת לאבן הזו, אבל גם זה לא בדיוק הוא, אלא גל עצמות, שרידים של מי שהיה.

אז מה בעצם הטעם לעלות לקבר?

מה הטעם לקיים אזכרה?

אבא שלי מעולם לא עלה לקבר של אבא שלו, מהסיבה הפשוטה שאין ולא היה לו קבר.

אביו של אבי מת בטביעה וגופתו מעולם לא הובאה לקבורה, לפחות ככל הידוע לי.

לאבא שלי, אני מניח, היה טבעי שהוא לא הולך מידי שנה לאיזה קבר. לסבתא שלי כאב, היא עד היום חיה עם זה במובן מסויים, עם העובדה שאין לבעלה הראשון חלקה למנוחת עולם.

אני עוד אהרהר בנושא לא מעט, אבל נכון לעת עתה, אינני מוצא טעם לבקר את הקבר של אבא שלי, לא כעת ולא בכל תאריך שהוא.

זה לא שאני לא רוכש כבוד או לא זוכר, חלילה. אני זוכר אותו בכל יום ובכל רגע (חוץ מאלו שלא). העניין הוא שאם אני חי אותו, אם אנחנו עדיין משתעשעים בחלומותיי, אני לא רואה טעם ללכת לבקר אבן שלא מייצגת מבחינתי יותר כלום.

באשר לאפיפיור, אני מניח שיש לחלום הזה איזה פירוש. הוא בוודאי מושפע מהעובדה שיורשו של האפיפיור טרם נבחר.

בכל מקרה, לפעמים אני לא מצליח להבין איך אני מגיע לחלום על דברים כאלה.

אפילו פרויד לא היה מצליח...