הלכתי היום להצגה רובין הוד המוצגת בתיאטרון חיפה (את הכתובת אני זוכר כי הם הפנו לאתר שלהם במהלך ההצגה) בכיכובם של כוכבי ערוץ הילדים - רודריגו גונזלס ודנה דבורין.
מעבר לעובדה שנודע לי מי זה רודריגו, רק מאותם עשרות ילדים בגיל בית הספר היסודי שהלכתי עימם להצגה (לטובת מי שיודע על הבחור כפי שאני ידעתי עד אתמול - מדובר במנחה בערוץ הילדים), מדובר באירוע בידור חביב לילדים, אבל הייתי מכנה אותו ברוח חג הפסח ורוחם של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר - "חרוסת התרבות".
ולמה כוונתי?
סיפור המעשה של רובין הוד הוא סיפור קלאסי שראשיתו עוד מן המאה ה-14. הסיפור, בקצרה, עבור הבודדים שלא מכירים, מדבר על ברנש שגונב מהעשירים - מלכים ואצילים - ומחלק לעניים, קשי היום, שהעשירים גוזלים את רכושם.
יש בו הרבה מה ללמוד מבחינת המאבק בין הטוב והרע, הצדק ואי הצדק. במובן מסוים, מדובר במאבק הבלתי נגמר בין המעמדות - אלו שיש להם מול אלו שאין להם, בין אם הם אצילים נגד צמיתים, בורגנים נגד פרולטריון, העולם הראשון מול העולם השלישי או כל גלגול של אותם מאבקי עוצמה לאורך ההיסטוריה (אולי כפי שמרקס תיאר זאת - ההיסטוריה היא רצף מאבקים של דיכוי [בתמציתיות משהו]).
והנה, ההצגה שראיתי היום, רובין הוד. הסיפור, לכאורה אותו סיפור, יער שרווד אותו יער שרוווד. אבל היה שם משהו אחר נוסף...
נוסף על הרעיון הנחמד, לפיו ההצגה היא למעשה מיצג שילד רואה בגלישה באינטרנט (שהאזכור לו היה בדקה הראשונה ובדקה האחרונה של ההצגה וכל מטרתו הייתה למצוא דרך לגרום לילדים לגלוש לאתר ההצגה והתיאטרון), הייתה בהצגה המון פסבדו-תרבות שלא מצאה חן בעיני.
אסביר. ההצגה הייתה שזורה כל כך הרבה מוטיבים טלוויזיוניים ומחרוזות שירים פופולאריים שכל הילדים מכירים מתוכניות שונות בערוץ הילדים.
גם אם למפיקי ההפקה היו אי אילו שיקולים אומנותיים זולת המסחריים, נראה שהשיקול העיקרי שהנחה אותם היה כיצד ליצור מוצר המשרת את יתר "מוצרי הצריכה האומנותיים" ("חרושת התרבות") ושיווקם.
למשל, אין ספק שאת הילדים מאוד שעשע שבאופן מכוון השם רובין הוד הוחלף במהלך ההצגה לרודריגו גונזלס כדי להזכיר את כוכב ההצגה.
ערוץ הילדים הוא מוצר. המנחים שלו מוכרים ומוכרים (מעניין שהכתיב של שתי המילים זהה). מספיק לבלות מעט עם ילדים בגיל הרלוונטי כדי לראות שהם רוכשים צעצועים שמופקים בעקבות הסדרות המוקרנות בערוץ, ביגוד, מצעים, קלטות וידיאו וכותרי DVD ועוד שפע מוצרים בקשורים למה שמוצג בערוץ.
בעבר (ואולי כיום עדיין) הייתה לערוץ הילדים סיסמא : "ערוץ הילדים, מקום טוב לגדול בו". אני הייתי מוסיף למשפט הזה קצת והופך אותו "ערוץ הילדים, מקום טוב לגדול בו בחברת הצריכה".
קשה קצת לקבוע עם הקהל (הילדים בכלל, לאו דווקא אלו שנכחו באולם) הם אלו שגרמו למעצבי המוצר (ההצגה) להיראות כך, או למסרים המשודרים לילדים באמצעי המדיה השונים ונקלטים ומעצבים את הילדים להיות צרכנים למוצר הירוד הזה.
משתי הגישות, אני בוחר בשנייה, שכן עם כל הסיסמאות היפות (ולעיתים נכונות) שהילדים הם הקהל הכי ביקורתי והם אלו שמביאים את המבוגרים להתאים עצמם אליהם, אז יתכן וזה נכון כאשר מדובר על קניות למשק הבית, אבל זה בהחלט שונה כאשר חבורת אנשים אשר שולטים על ערוץ הילדים שהוא המדיום ההגמוני עבור הילדים והם אלו שקובעים מהן התוכניות בהן יצפו ילדי ישראל (ורצוי שהן יהיו אלימות ויהיו מוצרי צריכה שאפשר לקנות לאחריהן).
דוגמא טובה לאותה תרבות צריכה ו"תעשיית התרבות", היא סדרת מלחמת הכוכבים (שאמורה בסופו של דבר להגיע לכדי טרילוגיה של טרילוגיות). הנה, בקרוב עומד לצאת הפרק השלישי (השישי עד כה, השלישי מבחינה כרונולוגית) של הסדרה וכבר מוצעים למכירה צעצועים לקהל שיאהב את הסרט (כלום לא יאהב אם נקבע מראש כי יאהב?).
הואיל ובשני הסרטים הקודמים, הצעצועים לא נמכרו ברמה משביעת רצון, החליטו בהסברו, יצרן הצעצועים הגדול בעולם ויתר הגורמים הקשורים לשיווק והפצת צעצועי מלחמת הכוכבים הרשמיים, לדאוג לכל מיני מוצרים ל"אספנים", כמו "מר ראש תפוח אדמה" שהוא מוטציה של כמה מגיבורי הסרט.
גם כל אותן בובות, ימכרו בסופו של דבר, כחלק מאקט "תרבותי".
דוגמא נוספת, הפעם מעולם הילדים, היא "תעשיית הסרטים" של דיסני.
כל סרט של דיסני הוא מתכונת דומה של סרט, עם גיבור/ה, רשע/מרשעת, מספר שירים והאפי אנד (אני מוכרח לציין שהם חרגו מעט ממסורת השירים בכמה מהלהיטים שלהם מסוף שנות התשעים ואילך, אבל מלבד זה, העקרון זהה).
מיד לאחר מכן ניתן למצוא באחת מרשתות המזון המהיר צעצועים לילד האספן.
אפשר לקנות צעצועים מהסרט בחנות דיסני, לבקר בדיסנילנד ולהצטלם עם הגיבור או הרשע החביב עלייך...
לקנות את הסרט בגרסת ה-DVD. לקנות את גרסת ה-DVD בגרסה המיוחדת לאספנים.
לקנות את סרט ההמשך (גם אם הוא המשך עלוב לסיפורים קלאסיים דוגמת היפה והחיה, אלאדין וכדומה).
לקנות את משחק המחשב של הסרט (על שלל גירסאותיו).
וזוהי רק ההתחלה...
גילוי נאות - אני מאוד נהנה מהסרטים של דיסני, עם כל הקיטשיות והסיפורים שלעיתים בנאליים מידי.
ואם נחזור לרובין הוד (שגם לדיסני הייתה גרסה שועלית משהו לסרט הזה), דיברתי על מה היה בסרט.
אבל מה לא היה?
ובכן, יתכן ואף סביר שאני מגזים בדברים שאני חושב שהיו ראויים שיהיו בהצגה. אחרי הכל, מדובר בהצגת ילדים.
אבל היה חסר לי דיון אמיתי במהות החוק, הפשע והענישה.
ניסיתי לעשות זאת מעט לאחר ההצגה עם חלק מהילדים שהלכתי איתם להצגה.
האם רע לגנוב?
האם הנסיך ג'ון והשריף הם בהכרח רעים, רק כי העניים ורובין הוד אמרו זאת (מן הסתם הם הרעים בסיפור, אין לי ספק. הבעיה שלי היא עם הקבלה של זה כמובן מאליו)?
לשם מה גובים מיסים (מעבר להנאותיו של השליט רודף הבצע)?
במה טוב המלך ריצ'ארד שחוזר עם הסתלקות הנסיך ג'ון והשריף בסוף ההצגה, בעוד העניים מריעים למלכם הטוב שהגיע משני האנשים שהחליפו אותו בהיעדרותו?
האם באמת מונרכיה היא דבר טוב (מה שמתקבל כמובן מאליו בסרט)?
ושוב, מה כן יש בהצגה?
עניים ששרים כמה טוב להיות עני, כל עוד אתה מאושר.
עניים ועשירים כאחד מקבלים את התוצרים של "תעשיית התרבות הישראלית 2005", על אף שסיפור העלילה מתרחש באנגליה של ימי הביניים.
שני עשירים רעים ותאבי בצע המתוארים כסטייה מהמונרך הנאור.
המסר, כפי שאני רואה אותו, המתקבל מההצגה הוא - המשיכו לצפות בערוץ הילדים, תיהנו מהזבל (בעיקר תוצרת חוץ, עם כמה כוכבים ישראלים כדי להעשיר את האוצר המקומי) שאנחנו מספקים לכם ותזכרו שהעובדה שיש אנשים ששולטים עליכם באופן עקרוני אינה רעה, כל עוד מדובר באיזה מלך ריצ'ארד חביב ולא בנסיך ג'ון מושחת.
במילים אחרות - שימור המצב הקיים בדרך די מתוחכמת עם מספר כוכבים שצריך להעריץ כי...
כי הם בטלויזיה, לא משום סיבה אחרת...
רובין הוד 2005 אמנם גונב מהעשירים ומחלק לעניים בהצגה, אבל גונב מהעניים ומעביר לעשירים בדרך קצת יותר מתוחכמת במציאות...
אני מביא כאן 4 תמונות מההצגה:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
