| 9/2003
"סוחרי סמים" בחסות החוק
אין מה לראות בטלויזיה (זו כנראה הסיבה שאני לא צופה בטלויזיה)
חרגתי כעת ממנהגי והתיישבתי על הכורסה, מול המכשיר הארור תוצרת חברת SONY ושילטתי (זאפינג) בין הערוצים.
זה לקח חמש דקות בערך, אבל המכשיר ננטש ולו רק כי אין שום דבר מעניין בטלויזיה.
פעם היה אפשר להתלונן שיש רק ערוץ אחד ובגלל זה אין מה לראות בטלויזיה, אבל היום יש עשרות ערוצים וכל אחד משדר זבל קצת שונה...
ובכן נתחיל מערוץ ההיסטוריה, אשר תכננתי לצפות בו בתוכנית על "התרבות הנאורה בעולם", הלא היא התרבות הרוסית. אבל אבוי, ערוץ ההיסטוריה איננו, צריך לשלם כסף נוסף על מאות השקלים אשר מוציאים מידי חודש רק לקבל ערוצי זבל על מנת לצפות בערוץ ספק היסטוריה/ספק הצדעה לעליונות הקפיטליזם (ובכן ממה שאני זוכ ישנה התמקדות יתרה בהיסטוריה האמריקנית בערוץ זה, כמו בעוד הרבה ערוצים MADE IN USA).
אגב בעניין הרוסים, ניר הסב את תשומת לבי לכתבה במוסף הארץ אשר סיפרה כיצד ארה"ב העבירה ג'יפים לרוסיה בתקופת מלחמת העולם השניה וכיצד הרוסים טרחו לטשטש את ארץ מוצאו של הג'יפ (ולו רק כדי שאח"כ יוכלו להלל ולשבח את התעשיה הרוסית ולתת לאותם עולים חדשים שעולים לארץ ומשגעים לכולם את המוח כמה ברוסיה היה יותר טוב ומדוע התרבות הרוסית כל כך עליונה, אבל בכך עסקתי בפוסטים רבים בימים האחרונים).
נמשיך לערוצי המוזיקה, התרגלתי כבר שאין את MTV2, ערוץ ה-MTV אשר אמור להיות הטוב מכולם (לטעמי כמובן, אבל זה הבלוג שלי אז מותר לי) ולכך שאם אני רוצה לצפות בלוגו היפהפה של הערוץ אני צריך להוריד קליפים בקאזה וכנ"ל גם חסרונו של VH-1 CLASSIC כבר לא ממש חסרון עבורי, אבל הופתעתי לגלות שמסיבה כלשהי (לא באמת עניין אותי מספיק כדי שאתקשר למוקד שירות הלקוחות של מת"ב [או אולי עלי להגיד חברות הכבלים] לברר מדוע הערוץ מושבת) ערוץ VH-1 הישן והטוב שותק גם כן.
כך מצאתי עצמי ממשיך לחפש את מזלי כמו מהמר המכונות משחק, אשר מכניס עוד אסימון כדי לזכות בקופה הגדולה שהנה באה, הגעתי בסופו של דבר לדבר הכי טוב בערוצי הטלויזיה - ערוצי הרדיו...
כמה פתאטי, לשבת מול הטלויזיה, המסך צבוע תכלת והכיתוב מראה כי אני מאזין לרדיו חעפה, כמובן שרדיו חיפה השמיעה פרסומות (כפי שהוא עושה תמיד, למעט חמש הדקות האלו שהוא משמיע בהן שירים לערסים), אז העברתי לרדיו ת"א, רדיו איכותי בהרבה, כי אין מה לעשות, העיר הגדולה עולה על הפריפריה החיפאית, לפחות בתחום הרדיופוני. אח"כ המשכתי לערוצים נוספים, רשת ג' (מוזיקה חסידית, למען השם), רשת ב' (זיוני שכל, סליחה על הביטוי) ורשת א', שעד עתה לא ברור לי מה הם בכלל משדרים ואז הגעתי לשיא, גלגל"צ, אמרתי לעצמי "אלעד, כך את עצמך בידיים, אתה לא תשב מול הטלויזיה ותאזין לגלגל"צ, דבר שאפילו כאשר אתה באותו אתה לא עושה" ומיד המשכתי וראיתי מול עיני את שמותיהן של כל אותן עשרות תחנות טלויזיה שהן למעשה ערוצי רדיו, אשר בתוספת תשלום סמלי (שאינני יודע מהו) יפתחו בפני. זו אפשרות די טיפשית, למעט מסעדות ובתי קפה, קשה לי לחשוב על מישהו שיהיה מוכן לשלם עבור דבר כזה, ולגבי בתי קפה ושות', אני מניח שהם היו משמיעים את זה, רק מפני שהנאצים מאקו"ם כבר תבעו פעם מסעדה שהשמיעה דיסק של שלמה ארצי (שלמה ארצי היה מתהפך הקברו, לו רק היה מת :).
ואחרי שעברתי על ערוצי ג'אז שאין לי, ערוצי אופרה ולהיטי זהב, הגעתי לערוצים המעניינים באמת - מיליון ערוצים בתורכית, 700 ערוצים בערבית, כמובן ש"התרבות הרוסית" שולטת עם עשרות ערוצים, כיאה למעצמה גרעינית (אגב, יתכן וחלק מערוצים אין לי, מפני שעברתי עליהם מהר, באמצעות האפשרות המציגה את שם הערוץ והתוכנית ללא כניסה אמיתית לערוץ) וכך מצאתי את עצמי בוהה בערוץ החביב על אבי ז"ל, ערוץ SAT 1, בזמנו, בימים טובים יותר, הערוץ היה ערוץ מספר 23 בממיר, מאז עברו שנים, הערוץ נדחק אי שם להיות מספר חמישים ומשהו (או חמישים ושש או חמישים ושתיים, אינני בטוח) וכיום בעידן הדיגיטלי המתקדם הערוץ נדחק למקום ה-130.
פאקין 130 דאמט (ומה שלא הייתי כותב בגרמנית היה נשמע כמו קללה עבור מרבית הקוראים ולכן אמנע מלנבל את אצבעותי בשפת סבתי), אף אחד לא מגיע לכאלו מספרים!
ערוץ מספר 130 לערוץ הגרמני החביב?
לעזאזל, שיעיפו את ערוץ הקניות המטופש שהקים כל זעקה (שלשם שינוי עזרה) על כך שרצו לדחוק אותו ממספר הערוץ המוכר ערוץ 21, הרי אף אחד במילא לא קונה בערוץ הקניות!
מי לעזאזל יקנה מוצרים באיכות ירודה, במחירים מופקעים, כאשר אפשר לקנות ברשת, לקנות בחנויות אמיתיות (עדיין קים דבר כזה), להזמין מוצרים מערוץ המידל איסט.
הסיבה היחידה שערוץ 21 עדיין קיים זה מפני שירון פאר (הבן של...:) מנחה שם (אני מקווה שהוא לא פרש ואני סתם מפדח את עצמי בבורותי בענייני ערוץ הקניות).
בכל אופן שיתנו לערוץ הגרמני את הכבוד הראוי לו!
ואחרי הזעם המוצדק הזה, העברתי לערוץ 131 (מספר שערורייתי לא פחות), ערוץ SAT 3, אשר במקרה שידר את האופרה דון ג'ובאני (מוצארט, אך, וולפגאנג אמדאוס שלי).
מתרפק על נוסטלגיה מלפני שלושה חודשים, בבית האופרה אשר בדרזדן.
טוב, אני מצרף תמונה של השחקנים כפי שאח שלי צילם בסוף האופרה ותמונה שלי לפני ההופעה (שימו לב איזה לבוש מרושל לעומת החליפות של שאר הקהל וכיצד הורדתי את הגיל הממוצע מ-70 ל-69.999 בקירוב).
כמו נרקומן לסם
והמסקנה שלי מכל הסיפור אשר גוללתי זה עתה שבפועל ערך כעשר דקות שלמות, היא שחברות הכבלים, כמו הרבה מאוד תאגידים קפיטליסטים (שלא לומר כולם) הם תאגיד רשע, מרושע, אשר מנצל את אופיים הכפייתי, האובססיבי והכל כך צמא להתמכרות של אנשים.
בעודי מזפזפ בין ערוצי הרדיו השונים, קישרתי בין שני דברים שלכאורה לא קשורים.
אתמול צפיתי בסינמטק בסרט "מנת יתר", אחד הסרטים הטובים ביותר אשר ראיתי ועוסק בבעיית הסמים, הסרט מוקדש לזכרה של השחקנית מונה זילברשטיין שנפטרה ממנת יתר. בסרט (של שמואל אימברמן אגב) מסופר על בחורה צעירה העונה לשם דנה אשר מעשנת סמים קלים בשביל הפאן, היא מלוהקת לשחק בסרט בו היא מככבת לצידו של "שוקי", אסיר נמלט בסרט (שבתוך הסרט) וצרכן סמים במציאות (שבתוך הסרט), כך דנה מוצאת עצמה בעולם הסמים הקשים, אלו שמסניפים, אלו שמזריקים היישר לורידים...
את הסוף כמובן לא אגלה, על מנת לא להרוס למעט שאולי יראו את הסרט (ואני ממליץ לכל אחד ואחת ללכת לראות את הסרט ולמי שלומד בבתי ספר לבקש ממחנך או מחנכת הכיתה לצפות בסרט הזה במסגרת אחת משעות המחנך, כי מדובר בסרט יוצא מגדר הרגיל, אשר מציג את הניגוד בין היופי השטחי אשר נגלה בהתחלה בעולם הסמים לבין הכיעור אשר מתגלה כאשר אתה עמוק בפנים).
אחד הדברים אשר זכורים לי היטב מן הסרט, אלו אותן פעמים ראשונות בהן הציע סוחר הסמים "מני", שהיה גם הנהג בצוות ההסרטה של הסרט, את הסם לדנה, בהתחלה כמובן השימוש חופשי, מני היה נחמד כלפי דנה ונראה מבין לליבה וברגע שדנה הייתה מכורה, בקריז הראשון הגיעו הבקשות לתשלום עבור הסם, אליו דנה כבר הייתה מכורה כאמור.
בדומה לכך, אני רואה את הדרך בה פועלות חברות הכבלים. בהתחלה, כאשר החל העידן הדיגיטלי והטלויזיה הרב-ערוצית הפכה לנחלת הכלל, העניקו חברות הכבלים מספר חודשי ניסיון לכל המעוניין להתחבר, לראות, להתנסות בטלויזיה הרב-ערוצית הנפלאה, כמובן שבאותה תקופה ערוצי הסרטים החינמיים שידרו סרטים אשר נחשבו טובים, ערוץ ביפ עוד שידר תוכניות מקור (ולא שידורים חוזרים אינסופיים, פרקים של באפי קוטלת הערפדים וסאות' פארק) ונראה כאילו יש בזבל ההמוני הזה משהו.
ואז, אנשים התחילו להתרגל לרעיון שטלויזיה רב-ערוצית היא דבר שלא יכלו להסתדר לפניו וכך מידי חודש עוד עשרות שקלים עוברים מכיסיהם של כמעט כל אחד מלקוחות הכבלים אל קופת החברות, בלי שבאמת יש תמורה אמיתית לכספים (כי הרי בעבר למשל ספורט היה בערוץ חמש החינמי [אם ניתן לקרוא לערוץ אשר עבורו אתה משלם דמי מנוי חינמי], כיום תוכניות הספורט אשר עשויות לעניין צופה ישראלי ממוצע [בעברית כדורגל או כדורסל] עברו לערוץ 5+ אשר עולה כסף, אותו דבר עם ערוץ הסרטים הרגיל אשר בעבר שידר אחת לכמה זמן סרט איכות וכעת גם המעט הזה חלף עבר מבלי שוב.
צרכני הבידור, אותם מכורים קשים לא יכולים להנתק כיום מקופסת הכזבים, כמו מכורים לסם, הם משלמים מידי חודש כ-200 שקלים (הואיל ואינני משלם את חשבון הכבלים איני יכול לנקוב בערך המדוייק, אולם הנושא פשוט וקל לבדיקה, יש לחפש באחד מחברות הכבלים או פשוט להתקשר אליהם) עבור מוצר שהם לא באמת רוצים, אבל מספק להם הנראה רגעית אשר עוזרת להם לשכוח מצרות היום יום.
ואם זה לא עידוד התמכרות בעידוד המדינה, אז כיצד אפשר לכנות את התופעה אשר ציינתי?
חרשים
ואם כבר הקדשתי פוסט לנושא הטלויזיה, הייתי היום בסינמטק בסרט "ברוס הגדול מכולם" (Bruce almighty) בכיכובם של ג'ים קארי וג'ניפר אניסטון (כוכבת חברים, אחת מסדרות הטלויזיה הבודדות שאהבתי) ובו ג'ים קארי נקרא למלא את תפקידו של אלוהים. התוצאה משחק משעשע כרגיל של אחד מגדולי השחקנים שבאמת משחקים (הבעות פנים וכדומה, אפשר לציין באותה נשימה את השחקן המגלם את מיסטר בין).
בכל אופן, העניין הוא שכאשר חזרתי מהסינמטק וגם כאשר הגעתי אליו למעשה, עברתי ליד דירה, שבלי להיות בה אף פעם יכלתי לקבוע בודאות מי חי בה...
זקנים!
לא, זו לא מילה גסה, גם אני, ביום מן הימים אהיה זקן (אלא אם אמות לפני), פשוט מדובר באוכלוסיה כזו שכאשר עוברים ליד הדירה שלהם, ישר אפשר לדעת שהם גרים בה, כי הטלויזיה תמיד פתוחה בעוצה כזו שגם ברחוב הסמוך שומעים אותה ואם קיםם עוד ספק, שומעים את קולו של קריין מהדורת החדשות בערוץ הראשון וכך מתאפשר הזיהוי הודאי למי שייכת הדירה אשר זה עתה עברנו לידה!
והנה שבוע חדש מגיע ולא סתם שבוע, אלא השבוע האחרון לששנת תשס"ג...
הואיל ואני לא הולך על פי לוח השנה העברי, כמו מרבית העולם וכמו מרבית הציבור בישראל, אין באמת מדובר בשבוע חשוב עבורי, לפחות לא מן הבחינה הזו...
אז בכל זאת, על אף הדברים האמורים, שיהיה שבוע מחדש ומרגש...
אלעד
דון ג'ובאני - דרזדן יוני 2003
אני בבית האופרה בדרזדן - יוני 2003
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
