בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום בבוקר, יצאנו מחיפה עידן ואני בסביבות השעה שמונה ושלושים, על מנת להתהלך לנו בת"א ההיסטורית.

בסביבות השעה עשר הגענו לתחנת הרכבת השלום.

כבר ברחוב קפלן, ראה עידן תמרור עליו הכיתוב רון ארד חי. משום מה זה מאוד שעשע אותו והוא ביקש ממני לצלם.

צילמתי.

אני לא חושב שזה משעשע במיוחד. מצד שני, אני לא חושב שרון ארד עדיין בחיים (אבל מי יודע)...

המשכנו ללכת ברחוב קפלן, כאשר מול בית העיתונאים, היה אדם שעסק בתיקון כלשהו.

הוא נראה שיפוצניק מהאגדות, כזה עם חריץ.

צילמתי - התחת שלו ממש ביקש את זה...

התמונה יצאה מאוד כהה, כי הוא עמד בצל ולכן הבהרתי והצבעים נראים מעט לא טבעיים.

משם, הלכנו עידן ואני ל"לונדון מיני סטור", כדי להשתמש בשירותים שלהם.

אני אציין את השירותים שלהם לטובה בכך שיש מחיצה בין המשתנות. זה נראה בנאלי, אבל ברוב המשתנות הציבוריות שאני מכיר, לא קיימת הפרדה וכל איש אמיץ, יכול לבוא ולהציץ. אני לא אוהב את זה.

בכל מקרה, לעידן יש שתי חולשות נוראות - דיסקים וסרטים.

אז הוא נכנס לחנות דיסקים, אני בינתיים עסקתי בצילומים.

התמונה הראשונה היא מדבקה בה כתוב "קנית!!! דיסק מזוייף מימנת את הטרור." מעבר לשגיאה הקטנה של כתיבת שלושה סימני קריאה באמצע המשפט (במקום לא ראוי לדעתי), התוכן הפריע לי.

קניית דיסק מזוייף אינה ממנת טרור...

למעשה, דווקא קניית דיסקים מברוני המוזיקה הכוחניים, נראית לי ממנת טרור רחב יותר, בו תובעים משפטית אזרחים תמימים ומפחידים יזמים המתכנתים תוכנות שיתוף קבצים.

לא תקראו על זה אגב, בעיתונים כמו מעריב או ידיעות אחרונות על גרסאותיהם השונות, מפני שגם להם יש אינטרס מאוד גדול שתיקנו דיסקים, הרי הד ארצי ו-NMC שייכים לבעלים של אותם עיתונים בהתאמה.

עידן עדיין הסתכל על דיסקים.

בינתיים החלטתי לצלם את שתי חנויות הסקס הסמוכות, הנמצאות בלונדון מיני סטור כאמור.

אתם חושבים ש"המרכז להסברת מיניות האדם" יהיה מקום שמסביר דברים הגיוניים שלא בהכרח כוללים קניית ויברטורים, דילדוס ויתר צעצועי המין?

אגב, שימו לב שהם פועלים משנת 1969, הידועה גם כשנת 69.

מולם אגב, ממוקמת החנות סקס סטייל. הם מציעים אביזרים יחודיים. מעניין למה הם מתכוונים.

לא אשתף אתכם ברעיונות שעלו לי. אבל חשבתי על דברים שאפשר למצוא בחנויות צעצועים.

ואז הגענו אל רחוב אבן גבירול.

השלט שבחזית הפלאפליה הזו, המוגשת לכם בחסות השם יתברך וסיועו ומגישה לכם "פלאפל נטו נקודה!!"

אם נקודה, מדוע לא לכתוב (.)?

ואם נקודה, אז מדוע לשים שני סימני קריאה?

לא טעמתי, אז אני לא מבין.

יחד עם זאת, אני מניח שגם אם הייתי טועם, לא הייתי מבין...

אבל היי, זה פלאפל, זה בכלל לא טעים.

התמונה הבאה צולמה בשדרות רוטשילד, הבולווארד התל אביבי שהוא אולי התחליף הישראלי לשאנז אליזה (זה היה כתוב באחד המדריכים שקראתי על המקום. היה כתוב שכאשר הוא תוכנן, חשבו על השאנז אליזה. אני מוכרח לציין שזה אפילו לא אונטר דן לינדן שבברלין).

אם הוא תחליף לשאנז אליזה, הוא מאוד עלוב.

מצד שני, תל אביב היא לחלוטין לא פריז ואני מעדיף את עיר האורות.

בתמונה הבאה, שגם צולמה באותו מקום, רואים כלב אוכל פרחים על רקע תיאטרון הבימה.

משם, המשכנו עידן ואני לרחוב שינקין.

הוא עדיין חביב וצבעוני, אבל הוא בהחלט לא שינקין שאני זוכר מלפני מספר שנים, שהיה קצת יותר עמוס באנשים.

אולי זה לטובה.

התמונה הבאה גם צולמה בשינקין והוא מעיד שאנשים לא ממש אוהבים פלאיירים של מועדונים שונים ומשונים.

הכיסוי על האוטו תואם לחנות שהוא עומד בחזיתה.

לדעתי זה נחמד.

כאשר צילמתי את הגברת הזו שעומדת במרפסת ביתה, חשבתי על השיר הישן של שלישיית הבנות "מנגו" - "גרה בשינקין"...

וזה כבר במפגש הרחובות שינקין, אלנבי, נחלת בנימין ועוד כמה...

פעילות רחוב, שירה במקרה הזה, בכניסה לשוק הכרמל.

"מרכז החגורות" - כאשר ראיתי את זה, רציתי לפנות לשוטרים שעמדו בקרבת מקום ולהגיד להם שמצאתי...

מצאתי את המקום ממנו שולחים את כל המחבלים המתאבדים...

כלומר מאיפה עוד אפשר להשיג חגורות נפץ?

כאשר ראיתי את השלט הזה בשוק הכרמל, תהיתי כמה דייגים מסתובבים בשוק הכרמל, כדי שיהיה שוק ל"שרוואל-דייגים".

ומי בכלל יקנה "שרוואל-חיתול"?

אפשר להסתפק בסתם שרוואל או סתם חיתול, מדוע צריך לשלב?

האישה הזו מנקה חלונות כל היום.

אם היא מנקה מידי יום את אותו חלון, כל יום, כל היום, אני יכול להסיק שמתקן הניקיון שהיא מנסה למכור לא יעיל?

וזו סתם תמונה של חיי היום בשוק הכרמל.

ולכבוד הפסח, קערת פסח...

עוד תמונה

ומשוק הכרמל, חתכנו למדרחוב נחלת בנימין.

גרפיטי באחת הסימטאות ליד נחלת בנימין.

התמונה של שרון עם כובע ליצן שיעשעה אותי.

אז חזרנו לשדרות רוטשילד, בדרכנו לשכונת פלורנטין, על מנת לפגוש את תמר, ידידתו של עידן המתגוררת בשכונה.

רק לפני שהגענו, ראיתי את הארון הזה, עליו הודבקה המדבקה "הדבקת מודעות אסורה בהחלט העבריין ייענש כדין".

הכל טוב ויפה, אבל חשבתי שהעירייה ממשמשת דוגמא רעה, כי הרי הם הדביקו בעצמם מודעה על הארון.

עוד תמונה בפלורנטין.

כפילות שמות היא עניין די פופלארי, בעיקר לאחר הוספת שמות למקומות.

למשל מחלף שמריהו שנקרא גם מחלף רבין.

או למשל תחנת "מאור דוד" שהפכה לתחנות "אורות רבין" (שתי הארובות הוותיקות הן "מאור דוד" והמכלול של שלושת הארובות מכונה "אורות רבין").

וגם דרך פתח תקווה שהשתנתה לדרך בגין.

והדוגמאות עוד רבות.

אבל במקרה של הרחובות "עמק יזרעאל" ו"ידידיה פרנקל" (היה הרב הראשי של ת"א), לעיתים נוצרים מקרים משעשעים, כמו שני בתים, האחד ליד השני, שניהם באותו רחוב, אבל עם שני שלטים עם שמות רחובות שונים לחלוטין.

התמונה הזו צולמה מגג ביתה של תמר.

נוף די מכוער.

אחרי שישבנו אצל תמר שעה שקלה, הלכנו לטייל בשכונת נוה צדק.

פה אתם רואים את התוצר של צביעת כל דבר בת"א בפסים תכולים, שחורים וירוקים, כאשר ברקע מגדל שלום.

ואז, פתאום ראיתי כלב מציץ מבעד לחלון.

וצילמתי אותו מזווית שונה מעט.

תמונה של תמר עם תיק הצפרדע החביב שלה מביטה במטריה.

עוד תמונה מנוה צדק, של גג בניין שנבנה ב-1929.

העץ הזה, נראה כאילו צמח מהקיר שמאחוריו, או כך לפחות זה נראה לי.

תמיד נחמד לראות כיצד צמחים מתאימים עצמם לסביבה כאשר הם גודלים.

מרכז סוזאן דלל, שם יצרו איתי קשר רונה - אלילת ישראבלוג ויולקס (שהספיק לטוס הערב לכמה ימים בסין) בטלפון וקבענו לשעה שלוש בדיזינגוף סנטר.

עוד תמונה של מבנה במרכז סוזאן דלל.

וכלב. מה הסיכוי שקוראים לו שחורי?

ניצלתי את הזמן לצלם את הקעקוע המעטר את זרועה של תמר.

וצילמתי איש משתעשע עם כדור.

עוד בית בשכונת נוה צדק, שהוא, באופן "מפתיע" גלריה (אחת מיני רבות).

וכאשר מתקרבים, רואים שהדקורציה שעל הקיר, קשורה בחלקה לחג הפסח שאנו חוגגים ביום שבת בערב.

משם הלכנו לכיוון הים.

השלט הבא משך את תשומת לבי, בעיקר בגלל הכיתוב על כלב שמטיל (כאילו היה תרנגולת) גללים (כאילו היה עז).

בחיים לא דרכתי על גללים שהטיל כלוב, אבל יצא לי פעמים ספורות לדרוך על חרא...

או במילים אחרות - מדוע לכתוב בצורה הזו?

הגענו לאזור חוף הים מולו ממוקם "מסגד חסן בק"

ליד ראינו כמה מגפיים ונעליים זרוקים להם על סלע.

אין לי מושג מה הן עשו שם.

ואז נפרדנו עידן ואני מתמר שחזרה לביתה ואנחנו המשכנו לכיוון דיזינגוף סנטר.

לפני שעוד הספקנו לנוע לכיוון הסנטר, ניגש אל עידן ואלי בחור בעל חזות ערבית...

נראה שהוא רוצה להגיד לנו משהו, אבל כנראה הייתה לו בעיה של יכולת ביטוי בעברית.

הוא שלף את הסלולארי שלו וכתב דרך מנגנון ה-SMS הודעה.

כעבור רגע או שניים הוא הציג לנו אותה...

"איפה שוק גדול" היה כתוב על מסך הסלולארי שלו...

לא ממש ידענו להיכן להפנות אותו.

חוץ מזה, המחשבה שעברה לי בראש ועידן הסכים איתי לאחר מכן "למה שנכוון מחבל מתאבד למקום הפיגוע?!"

לא שהוא בהכרח היה מחבל, אבל הוא היה מעט חשוד...

מצד שני, הוא לא נראה נושא חומר נפץ או משהו כזה, אז הסיפור נותר בגדר אנקדוטה ותו לא.

לא היה היום פיגוע, נכון?

בכל מקרה הגענו לדיזינגוף סנטר.

בשלב מסויים הגיעה רונה, אותה פגשנו לראשונה.

או, היא אלילה במציאות, כמעט כפי שהיא מצטיירת בדפי הבלוג שלה...

יש לה ארנק שקוף בעיצוב פוסט מודרני מאוד פונקציונאלי (טוב, יש לה שקית ניילון בה היא שומרת שקלים בודדים, בטענה שהיא מאבדת ארנקים על ימין ועל שמאל).

רונה ועידן אכלו ארוחת צהריים - ארוחה תאילנדית. אני סרבתי לקנות שם, מפני שהארוחה נראתה לי יקרה, הם לא הציעו שום הנחה לצמחונים ובנוסף לכל אחד המוכרים היה דביל מספיק כדי להראות לי שאריזת פלסטיק שהציעו לי, יכולה לשמש גם כתוף.

לאחר דקות אחדות הגיע יולקס, עוד בחור שאני נהנה לקרוא בפוסטים הקצרים שבבלוגו.

מאוד שמחתי שמכל האנשים שנענו להצעה שלי לבוא לטיול, דווקא היו אלה רונה ויולקס שבאו.

יולקס, עדיין קטין ולכן הצעתי שנשתה בירה, כדי שהוא ירגיש חריג. הבאנו את הבדיחה והצאתי ללכת לחנות סקס (כאן רונה, שכבר ראתה חלק מהתמונות, אמרה שעידן ואני כבר היינו). ויתרתי על הצגת עוד כל מיני דברים שאנחנו יכולים לעשות כבגירים ויולקס הנער לא יכול לעשות.

אז פשוט הצעתי - "בואו נקנה גראס".

שיט, זה לא חוקי לאף אחד...

ואז הסתובבנו לנו בסנטר.

התברר שרונה למדה עם עידן ואיתי בשכבה, בכיתה המקבילה (חדר אחד לידינו) במשך שנתיים...

אבל חוץ מזה, אחרי שכמה נערים שאלו אותנו היכן הכספומט והתאפקתי לא להפנות אותם לאבדון, אחרי שהיינו בלמטייל והראתי ליולקס מקומות מומלצים לטיול בבייג'ינג, אחרי שרונה חיפשה עדשות מגע חינמיות ולא נתנו לה (אני עוד ניסיתי לטעון שהמוכר חצוף ולא מגולח ולכן כן מגיעות לה עדשות חינם) ואחרי שעשינו עוד כל מיני דברים חסרי כל פואנטה, הגענו לחנות שמכרה את הצילום הנפלא (והמפורסם) הבא...

למיטב זכרוני, הוא צולם בשנות העשרים או השלושים בשיקאגו או ניו יורק (אם מישהו זוכר, אשמח לעדכן את הפרטים המדוייקים כאן).

מעניין כמה מהמצולמים עוד בחיים. אם הם בחיים, הם ודאי מבוגרים מאוד.

ולפני שנפרדנו, הצטלמנו רונה (מצד ימין) ויולקס (מצד שמאל) מלפני "הפוך על הפוך" שיולקס כל כך רצה לראות.

את האוכל ה-SO CALLED סיני שאני מחזיק ביד, קניתי במסעדה יותר זולה מהמסעדה שסרבתי לקנות בה.

כפי שאתה רואים, הם מוכרים את האוכל בכלי קרטון ולא בכלי פלסטיק.

יחד עם זאת, החנות הייתה די מעפנה...

את הצ'ופסטיקס, הבאתי מהבית. מזל, כי להם לא היה...

איזו מין מסעדה "סינית" זו?

וזהו, בשלב מסויים נפרדנו.

עידן היה עייף, כך שחזרנו מהסנטר לרכבת ומשם הביתה.

כאשר הגענו לתחנת חוף הכרמל, צבאו עלינו ארבעה בחורים צעירים שמפרסמים את מפעל הפיס.

"היום יום המזל" הם צעקו, כאשר כוונתם לנסות לפתות אותנו למלא לוטו, משום שהפרס עומד על 30 מיליון (התייחסות לנושא שתי תמונות מהסוף בקטע הזה)...

"השאלה היא מזל למי" ציינתי ומיד הוספתי "לבעלים של מפעל הפיס ומנהליו"...

כאמור, אני חושב שהעובדה שממשלה מתירה הימורים באופן חוקי מחד, אך רק סוג מסויים מאידך (מדוע לוטו וטוטו כן וקזינו לא?) הוא לא תקין.

אבל השידול הזה של אנשים להמר (ומה שהייתי עד אליו בתחנת הרכבת היום הוא שידול לכל דבר), בחסות החוק, כולל פרסומות בטלוויזיה, שלטי חוצות ומכירה אגרסיבית של מפעל הפיס, היא עניין רע שיש להפסיק!

ובנימה אופטימית זאת, אסכם ואומר שהיה לי יום כיף.

אני מקווה שהטיול לירושלים בשבוע הבא יהיה נחמד כל כך גם כן.

אלעד